הטבח במעלות: הרב שניצל, מספר

הרב חיים אסולין, אחד הניצולים שכבר הוכרז על מותו באסון הכבד, נרעד ומשתנק בבכי כשהוא משחזר את שעות האימה בהן שהו כבני ערובה בתוך בית הספר עד לרגע הפריצה הכושל של סיירת מטכ"ל

ניסין חילוץ בני הערובה
ניסין חילוץ בני הערובה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

את התאריך כ"ג באייר התשל"ד, לא יישכחו מאות בני משפחות הנרצחים במעלות, רובם נושאים איתם מטען כבד מאז האסון, וחלקם עדיין מסרבים לפתוח את הפצע ולדבר על הנושא. האסון הכבד שנצרב בתודעה, נחשב לאירוע מכונן בתקופת הקמת המדינה.

הכל החל בחדירת חוליית מחבלים לשטח ישראל, בשלושה מוקדי התרחשות, כשהזירה האחרונה הייתה הטראגית ביותר.

חוליית מחבלים שמנתה שלושה מחבלים מ"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" רחים זיאד, יליד טייבה, חסן לינוי, יליד חיפה ואחמד חרבי, יליד ירושלים. השלושה חדרו מלבנון לשטח ישראל באזור זרעית, בלילה שבין יום ראשון לשני, כשהם חמושים בקלצ'ניקובים, ואמל"ח רב. החדירה התגלתה על ידי סיור של מג"ב, ובצה"ל החלו לחפש אחר החוליה והוכרזה כוננות. התקיפה הראשונה של החוליה הייתה ביום שני בלילה. המחבלים נעו לכיוון מעלות, על כביש 98, ותקפו טנדר שעבר באותה עת במקום והסיע פועלות מקריית אתא לפסוטה. מהירי נהרגה אחת הנוסעות, ונפצעו מספר נוסעים נוספים, בהם נהג הטנדר. אך הנהג לא עצר והמשיך בנסיעה כשהוא פצוע, ועדכן את משטרת ישראל באירוע. כוחות צה"ל ומשטרה החלו בסריקות אחר המחבלים בסביבת זירת הירי, אך לא איתרו את החוליה.

המחבלים המשיכו לכיוון מעלות בכדי להמשיך במסע הרצח. בסביבות השעה 3:30 בלילה, הם דפקו על דלת בית מספר 134, הנמצא בשולי העיר מעלות. המחבלים התחזו לשוטרים שמחפשים אחר מחבלים. פורטונה כהן שפתחה להם את הדלת כאשר בנה אלי מוחזק בידה נורו למוות, הם פרצו פנימה וחיסלו את יוסף כהן, אבי המשפחה שהתעורר לשמע הירי, וניסה להיאבק במחבלים, ופצעו את הבת הנוספת בעת שישנה. רק התינוק יצחק כהן שהיה בן שנה וחצי ניצל, לאחר שככה"נ המחבלים לא הבחינו בו.

המחבלים יצאו מהבית, ופגשו ברחוב את שמעון קדוש פועל ניקיון, תושב האזור. הם שאלו אותו היכן ממוקם בית הספר. לאחר שענה להם, ירו בו והותירו אותו פצוע. הם המשיכו בדרכם לבית הספר מתוך מחשבה לארוב לתלמידים שיגיעו בבוקר לבית הספר.

מחוץ לבית הספר הבחינו במורה פנחס וקנין ישן בתוך רכב הוולוו שליווה את הטיול, על פי נהלי הביטחון באותם ימים, חל איסור להכניס את הנשק למקום הלינה, על כן כל כלי הנשק נשארו בתוך הרכב תחת שמירתו של וקנין, מלבד הנשק של החייל שהתלווה לטיול.

המחבלים העירו את וקנין תחת איומי רובה. וביקשו את מפתחות בית הספר. וקנין שהיה ככה"נ תחת השפעת ההלם, לא מצא את המפתחות. המחבלים אילצו אותו לגשת לפתח בית הספר ולהורות למורים שבפנים שיפתחו את הדלת. וקנין החל לצעוק "מחבלים, תפתחו". המורים פתחו את הדלת, והמחבלים פרצו פנימה, אחד נותר ליד הדלת, והשניים החלו לעלות לקומה ראשונה ושנייה, גבי אלפסי, אחד החיילים שליווה את הטיול ניצל רגע של הסחת דעת מצד המחבל, ונמלט מאחורי גבו. אחותו שולה נותרה בבניין. המורה וקנין החל לצעוק במדרגות: "מחבלים, מי שיכול שיברח!". מהומה גדולה נוצרה, חלק מהתלמידים חשבו כי מדובר במתיחה. רק שניות לאחר מכן כשהמחבלים ניסו לתפוס שליטה על ההמונים והחלו לירות באוויר, הבינו התלמידים כי מדובר באירוע רציני, והחלו להימלט מהחלונות והדלתות. 17 תלמידים הצליחו להימלט מהבניין, כשיחד איתם נמלטו החייל, נהג האוטובוס, מפקד הטיול יונה עמרוסי, המורה ציון כהן והרב יוסף עמר.

המחבלים שחששו לאבד שליטה על האירוע ירו צרורות לעבר הנמלטים, והחלו לרכז את כולם בקומה אחת.

"מחבלים, תברחו"

הרב חיים אסולין, מניצולי הפיגוע המזעזע, חוזר ארבעים וחמש שנה אחורה, ומשחזר את השתלשלות הטבח הקשה בבית הספר במעלות.

"עוד לפני שיצאנו לטיול הזה, ההורים שלנו התנגדו, כי באותה תקופה הייתה מתיחות באוויר, היו הרבה חדירות של מחבלים", מספר הרב אסולין. "אמא שלי ממש התחננה שלא נצא. יצאנו לטיול הזה 105 ילדים בגילאי 14-17, תלמידי בית הספר הממלכתי דתי בצפת, זה היה טיול שנתי, בן ארבעה ימים".

"הטיול היה אמור לצאת לכיוון דרום, למדבר יהודה. הגענו לבית הספר, משם היינו אמורים לצאת לטיול, עלינו לטיולית ויצאנו לדרך. אחרי חצי שעה של נסיעה, באזור עכו עצרו אותנו חיילים ושוטרים, ואמרו לנו שהטיול מבוטל, ושאנחנו חוזרים הביתה, אך המורים התעקשו שנמשיך בטיול".

בדו"ח ועדת חורב שחקרה את השתלשלות האירוע, נכתב כי "אחרי שהטיול יצא לדרך, הורה מפקד הטיול יונה עמרוסי לאחד המורים, יצחק ועקנין, לפנות למשטרת עכו ולברר אם חל שינוי בהוראות הקיימות", נכתב. "בעת שועקנין שהה בתחנה, המשיך עמרוסי בנסיעה עד גשר עברון, שם פגש בחיילים שהורו לו לא להיכנס לוואדי קורן משום שמתקיים שם מרדף אחרי מחבלים. עמרוסי חזר לנהריה ולאור המידע שקיבל מהחיילים ומועקנין התקשר למפקח הגדנ"ע בחיפה, על מנת לוודא אם יש להמשיך בטיול. המפקח אישר את המשך הטיול – למרות ששינה את המסלול בצורה שהיא לא רלוונטית לדיון".

אסולין מספר כי "מסלול הטיול אכן שונה, והוחלט לטייל באזור מעלות". הם הונחו לנסוע אך ורק בכבישים ראשיים, ולא לישון במרחב הפתוח, אלא במקום סגור. ועל כן פנו לבניין בית הספר נתיב מאיר במעלות, שהיה קרוב אליהם. "הגענו לבית הספר בסביבות השעה 19:00, שם הורדנו את הציוד, פרסנו שמיכות על הארץ, במסדרון בית הספר, כי הכיתות היו נעולות. כמובן שהיינו באמצע טיול, אז עשינו ערב הוואי עד סמוך לחצות הלילה. כשהתעייפנו הלכנו לישון".

אסולין מוסיף כי "היו איתנו בבניין כעשרה מורים ושני חיילי צה"ל, אלפסי ועמר. הלכנו לישון כשידענו שכולם בשמירה. והיו גם כמה תלמידים שנשארו לשמירה. הנשק היה בחוץ, רק לשני החיילים היה נשק", הוא מוסיף ומציין כי "גם למורים היה נשק אישי – אקדחים שנשאו עליהם".

"בסביבות 3 וחצי לפנות בוקר אני שומע צעקות של החברים ויריות. בהתחלה הייתי מכורבל בשק שינה שלי, לא התייחסתי לבלגן חשבתי שבאו להעיר אותנו, עד שאח שלי שישן לידי העיר אותי ואומר לי תקום תפסו אותנו מחבלים. אני שזוכר שאמרתי לאח שלי תעזוב אותי אני עייף, לא ייחסתי שום משמעות לצעקות וליריות".

אסולין מספר כי כשהמורה וקנין צעק "מחבלים, תברחו" המורים היו ראשונים ששמעו את הצעקות, שכן חלקם היו ערים כדי לשמור על התלמידים, והם היו הראשונים שברחו. וכך מתוך עשרה מורים נותרו רק שניים, השאר נמלטו. "הם אמרו שהם הולכים להזעיק עזרה…". "גם החיילים שהיו אמורים להגן עלינו במקרה כזה, והיה להם נשק, במקום לירות הם זרקו את הנשק וברחו".

"נשארנו 85 תלמידים בתוך הבניין, ריכזו את כולנו במסדרון, חלק פרצו בצרחות אימים ובכיות, והמחבלים התחילו לחלק פתקים בו הם מפרטים את דרישותיהם, הדרישה שלהם הייתה שמדינת ישראל תשחרר 20 מחבלים לדמשק, המחבלים דיברו עברית רהוטה".

עשרות התלמידים עדיין לא הבינו עד כמה המצב רציני, "ראינו את המבט הרצחני בעיניים של המחבלים, הם הכו את התלמידים בקתי הרובה, בעטו בנו באכזריות, אבל זה הפך לרציני יותר כשאחת התלמידות ניסתה לברוח, היא ראתה שדלת אחת הכיתות פתוחות ורצתה להיכנס לשם ולברוח מהחלון, אחד המחבלים ראה אותה. וירה צרור לכיוונה, היא נהרגה במקום. היא הייתה ההרוגה הראשונה, אז הבנו שאנחנו עומדים למות, ושהמחבלים באו כדי להרוג אותנו".

ישיבת ממשלה בהולה

"בשלב הזה, כוחות צה"ל ושוטרים כבר הגיעו למקום, כיתרו את הבניין וחסמו את הרחובות הסמוכים לבית הספר, והחלו לנהל מו"מ. יעקב קבלה, אחד התלמידים גילה כוחות נפש גדולים, ולקח על עצמו את הפיקוד לנהל מו"מ בשם המחבלים מול כוחות הביטחון שהיו מחוץ לבניין". כוחות סיירת מטכ"ל בפיקודו של סא"ל גיורא זורע שהיה מפקד הסיירת הוטסו במסוקי יסעור למעלות.

אסולין מוסיף כי המחבלים הצהירו כי הבניין ממולכד, והציבו מטעני חבלה, ועליהם היו רימונים, "אני עד היום זוכר את השלט שהיה אמור להפעיל את מטעני החבלה, כשאחד המחבלים מחזיק אותו ביד ומאיים שיפוצץ את הבניין על יושביו".

בשעה 11:30, בישיבת ממשלה בהולה שכונסה עדכנה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר את חברי הממשלה בדרישות החוטפים, לשחרר 20 מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין שהיו כלואים בישראל, ביניהם המחבל קוזו אוקמוטו, שרק שנתיים קודם לכן טבח ב-24 בני אדם בנמל התעופה בן גוריון.

מוקדם יותר שחררו המחבלים מספר תלמידים, עם פתקים המפרטים את דרישותיהם, לשחרור 20 מחבלים הכלואים בישראל, ודרישה ששגרירי צרפת ורומניה יערבו לקיום הדרישות. הפתקים הללו לא הגיעו לישיבת הממשלה וחברי הממשלה עודכנו בעל פה בתוכנם, דבר שגרר ביקורת קשה בדו"ח ועדת חורב שבדקה את השתלשלות האירועים.

ממשלת ישראל וכוחות הביטחון הצהירו בפני המחבלים כי החליטו להיענות לבקשתם לשחרור 20 המחבלים, אך המחבלים שחששו כי מדובר בתרגיל התשה, דרשו לפרסם את ההחלטה ברדיו. ואכן בחדשות השעה 14:00 שודרה ידיעה בה נאמר כי ממשלת ישראל החליטה לאשר את עסקת שחרורם של המחבלים בתמורה לשחרור בני הערובה במעלות. הידיעה שמחה את המחבלים ואת התלמידים שאף החלו למחוא כפיים, כשחשבו שעוד מעט הם ישוחררו.

אך בפועל לא נעשה שום צעד שנועד לשחרר את המחבלים בפועל. חילוקי הדעות בין הרמטכ"ל מוטה גור לשר הביטחון משה דיין רק החריפו. דיין התעקש מההתחלה לפרוץ פנימה ולחלץ את בני הערובה בכח, ואילו הרמטכ"ל ביקש למצות את הליך המו"מ.

הרב חיים אסולין מספר כי בשעות הארוכות בהם היו בתוך המבנה לקחו המחבלים כ-6-7 תלמידים, העמידו אותם מול החלונות כדי שיהוו מגן אנושי, והיו יורים החוצה לעבר כוחות הביטחון, מתוך ידיעה שכוחות הביטחון לא ישיבו אש בכדי לא לפגוע בתלמידים. באחד המטחים שנורו החוצה נהרג חייל צה"ל סלויאן זרה שהיה מחוץ לבניין.

הפריצה הכושלת

שר הביטחון משה דיין התעקש לבצע את הפעולה, כשהוא טוען כי בכל רגע חלון ההזדמנויות לפריצה מצטמצם. בשעה 16:15 החליטה הממשלה על ביצוע הפעולה הצבאית. האישור לפריצה התעכב לאחר שהרמטכ"ל הורה על השהיית ביצוע הפעולה בשל התקדמות במו"מ. אך בשעה 17:15, 45 דקות לפני פקיעת האולטימאטום שהציבו החוטפים, ניתן האישור לפעולה.

הכוחות נערכו לביצוע הפעולה, שהייתה אמורה להתחיל בירי צלפים לעבר המחבלים, ופריצת הכח בפיקודו של עמירם לוין אל המבנה. ב-17:25 נשמעה יריה, שהחלה את ההסתערות, צלף ניסה לחסל את אחד המחבלים אך פצע אותו קלות. כח סיירת מטכ"ל פרץ אל תוך המבנה והחל לעלות במדרגות. אחד המחבלים עמד בראש גרם המדרגות וירה לעבר החיילים, והצליח לפצוע שלושה מהם. בתגובה אחד הלוחמים זרק רימון זרחן אל תוך הבניין. הרימון גרם למסך עשן כבד בתוך הבניין, ועד כה טרם ברור מי נתן את ההוראה לזרקו.

כח הסיירת עלה במעלה המדרגות היישר אל הקומה השניה, בעוד התלמידים הוחזקו בקומה הראשונה, הסיבה לטעות הקריטית לא ברורה – ייתכן שבשל העשן הכבד פספסו הלוחמים את הכניסה לקומה הראשונה. וכך איבד הכח את אפקט ההפתעה, והטעות עלתה במחיר כבד ובשניות ארוכות, בהם הבינו המחבלים את המתרחש והחלו לירות לעבר התלמידים צרורות ארוכים.

חיים אסולין תיאר את המתרחש ברגע הפריצה. "בשעה חמש בערך, הציבו אותי ועוד כמה מחבריי מול החלון שבמסדרון, כמו שהמחבלים עשו קודם לכן, פתאום שמענו יריות, החיילים שלנו זרקו רימון עשן לתוך הבניין, החברים שלי שעמדו לידי ברחו חזרה לתוך הכיתה, ואני מרוב פחד פשוט התאבנתי, לא יכולתי לזוז. חשבתי לקפוץ מהחלון החוצה, מוקדם יותר עשיתי את זה, ובמהלך הקפיצה שברתי את הרגליים, ומחבל שרדף אחריי גרר אותי חזרה לבניין. אבל נזכרתי בהורים שלי, ובאחי שנמצא בתוך הכיתה, ולא יכולתי לברוח ולהשאיר אותו שם. לכן רצתי לכיתה כדי לנסות להציל את אחי, כי כולנו, וגם המחבלים הבנו שכוחות צה"ל פורצים לבניין כדי לחלץ התלמידים".

"המחבלים הבינו שהולכים לחסל אותם, התחילו לרסס את הכיתה עמוסת התלמידים. כאן הייתה פאשלה צבאית חמורה שהכח שפרץ עלה לקומה השנייה במקום לקומה הראשונה, דבר שנתן למחבלים זמן להרוג כמה שיותר מבני הערובה. בתוך כל היריות והצעקות קראתי לאחי יעקב, ואז אני רואה אותו מלא דם, המחבלים ירו בו".

"בזמן הזה ראיתי את יעקב קבלה הי"ד שניהל את המו"מ, כשהוא מנסה להיאבק עם אחד המחבלים, וליטול את נשקו. אבל המחבל גבר עליו וירה בו צרור, שהרג אותו במקום. המחבל המשיך לירות לעבר התלמידים בכיתה הקטנה, לקח הרבה מאוד זמן עד שהמחבלים חוסלו".

בשק של חברא קדישא

אסולין מתאר את הזוועה ומשתנק בבכי. "בשלב הזה כבר כל הכיתה הייתה מלאה דם התלמידים שעוד לא מתו צרחו "שמע ישראל" ובכו, אני לא רוצה לתאר מה ראיתי, כי זה היה מזעזע. אני עוד נותרתי עומד. ואז הגיעו גם אלי, המחבלים עמדו מולי בטווח של מטר, והתחילו לירות בי צרורות מהקלצ'ניקוב שהחזיקו. צעקתי "שמע ישראל" ונפלתי לרצפה, אני זוכר עוד איך היד שלי התקפלה מהירי בלי שהצלחתי להזיז אותה. המחבלים ירו בי 42 כדורים, כך התברר לאחר מכן בבית החולים. איבדתי המון דם, והאיברים שלי היו בחוץ, ולמעשה נקבע מותי. אחרי חיסול המחבלים נכנס רופא צבאי לחדר ובדק את הגופות. הרופא קבע את מותי, ופינו אותי בשק שחור של החברה קדישא לחדר הקירור בבית החולים בנהריה יחד עם שאר הגופות של חבריי הנרצחים. 8 שעות הייתי בחדר הקירור. אני זוכר שהנשמה שלי עזבה את הגוף, ופשוט ריחפתי למעלה, מעל הגוף. רציתי לצעוק, לחזור לגוף, אבל לא יכולתי".

ההורים של אסולין חיפשו אותו בין הפצועים, אבל לא מצאו אותו. אחד הדודים של אסולין שהיה מתנדב בח"ק של צפת, החליט להיכנס לחדר המתים לזהות את גופתו, והשק הראשון שהוא פתח היה השק של אסולין. הדוד שהיה איש ח"ק הבחין בסימני חיים בגופה. "הוא לא איבד את העשתונות, והתחיל לצעוק "הוא חי, הוא חי". לקחו אותי מיד לחדר טיפול נמרץ. במשך שנה שכבתי ללא הכרה, הייתי צמח, מחובר למערכות הנשמה, תחבושות, גבס, כולי הייתי מלא דם". לאחר שנה התעורר אסולין, והחל להחלים מהפציעות הקשות שעבר, פציעות המלוות אותו עד היום, והוא נאלץ לחלק את זמנו בין הבית הפרטי לבית החולים שהפך לביתו השני, עד היום.

אסולין מציין פרט מעניין: "נפצעתי ביום ההולדת שלי, כעבור שנה התעוררתי ביום ההולדת שלי, ויום ההולדת שלי זה יום האזכרה לחברים שלי".

יומן דמים

רק בחלוף עשרות שנים לאחר הטבח הכבד, התבררו מימדי האסון. שרשרת הליקויים והיהירות שהייתה מנת חלקם של בכירי מערכת הביטחון ובראשם שר הביטחון דאז משה דיין, עלתה בחייהם של עשרות תלמידים. בתחקיר שנערך על ידי אורלי וגיא מרוז, ושודר בערוץ 10, הם חושפים שרשרת ארוכה של שקרים, ודיס-אינפורמציה שזרמו מהשטח לממשלה, וגרמו להחלטה על הפעולה הכושלת. כמו"כ בקרב משפחות החללים מציינים כי כוח סיירת מטכ"ל פרץ תחת אש כבדה וירי צרורות בצורה בלתי מבוקרת, וייתכן כי מהירי גם נפגעו תלמידים, אך דבר זה לא ניתן להוכחה משום שגם חיילי הסיירת השתמשו בקלצ'ניקובים. אסון מעלות מוגדר כאחד הכישלונות הצורבים ביותר של סיירת מטכ"ל מאז הקמתה.

במהלך הפריצה לבניין בית הספר, הספיקו המחבלים לרצוח 22 תלמידים ותלמידות, בכיתה הצפופה (48 מ"ר) בה ישבו 85 תלמידים, כמעט כל כדור פגע בהם, והמחבלים גמרו את התחמושת הרבה שהביאו – על התלמידים. בסיכום ההרוגים בפעולת הטרור נהרגו 27 בני אדם, הכוללים את התלמידים, החייל, והאזרחים שנהרגו קודם לאירוע בבית הספר. ונפצעו 68 בני אדם.

לאחר הרצח המזעזע ואיסוף הממצאים, נמצא על ידי לוחם סיירת מטכ"ל יומן אישי שהותירה התלמידה לילי מורד הי"ד מחצור הגלילית. היה זה יומן שנרשם ונכתב בשעות הזוועה ונחתם בדמים. היא כונתה בכל אמצעי התקשורת "אנה פרנק מחצור הגלילית". לילי מורד הייתה תלמידה אמיצה אשר כתבה ותיעדה את השעות האחרונות בחייה.

אחיה, יוסי מורד, מספר כי גם בשעות הקשות, המשיכה לילי להושיט עזרה לחברים במצוקה, ולא חיפשה הזדמנות לברוח ולהציל את חייה. אחת הבנות הקיאה ולילי ביקשה מהמחבל להניח לה להביא מים לחברתה. המחבל הורה לה לרדת למטה ולהביא מים, אך התרה בה שאם לא תחזור יהרוג את חברתה. לילי, הבריחה עוד זוג ילדים החוצה מהתופת. הניצולים עצמם סיפרו על כך במפגש ניצולים במעלות: "היא ביצעה בנאמנות את המשימה" כך אמרו" .

"יומן הדמים" הוא קרטון וופלים פשוט עליו כתבה ותיארה את השעות הקשות, בעברית פשוטה ועניינית הצמודה למציאות שהקיפה אותה: "היום יום שני של הגדנ"ע" נכתב בראש פיסת העדות בכתב יד יציב.

"חצי מנומנמת, חצי ערה, לא בא לישון. אני שומעת את כל הבנות צועקות.."חבלנים חבלנים". ברגעים הראשונים לא האמנתי למה ששמעו אוזני, אך לאט לאט מתרגלת אני לרעיון ורואה חבלן שמעיר כל תלמיד ותלמיד. צרחות, צווחות, אחד נופל על השני. לא יאומן כי יש חבלן. נו, זאת המציאות.

מחצית התלמידים בוכים ומחציתם רועדים, והעיקר, כל המורים נעלמו…!

"כך ישבנו שעות על-גבי שעות באפס מעשה מתוחים ועצבניים, בלי להזיז עפעף. פתאום החלו לדבר ברמקולים בין המחבלים למשטרה. וכך ידענו שאנו נשב לכודים עד השעה שש בערב. פחד מוות… בדיוק בשעה ארבע הדלקנו את הרדיו ושמענו חדשות. הודיעו על כל מה שקרה. והשדרן ברדיו גם הודיע כי בשעה שש בערב יהיו החלפת מחבלים כלואים בארץ… השמחה הייתה רבה. מבול של מחיאות כפיים סוערות, כאילו באותו רגע זמר סיים לשיר… עוד נתח עשן ובומים איומים אשר מחרישים לנו את האוזניים, ולא יכולים לשמוע כלום. והנה, עוד שעה השחרור הנפלא…"

כך סיימה לילי מורד את היומן, מתוך הבנה שהנה עוד מעט משוחררים כולם לחופשי. אך למרבה הכאב, לילי נרצחה על ידי בני העוולה.

אחיה יוסי מורד כואב על בריחת המורים ואנשי הצוות מהבניין והפקרת התלמידים לגורלם, הוא מוסיף כי "ראוי ש"יומן הדמים" יסופר וילמד בכל מוסדות החינוך, ביחידות צה"ל, בכל מסע לפולין עם תלמידים, כדי לעמוד מקרוב על משמעות המילה: אחריות!

יוסי חותם בכאב: "ב-5 אוגוסט 1942 הזמן בו לקחו הגרמנים את 250 התלמידים ברכבת למחנה ההשמדה בטרבלינקה. ועל האחריות של המורה יאנוש קורצ'אק, אשר לא הפקיר את תלמידיו, על-אף שהייתה באפשרותו הזדמנות להינצל. העדיף להישאר עם הילדים ברגעיהם האחרונים, בניגוד למורים והבוגרים שברחו והפקירו את התלמידים במעלות".

תגובה אחת
  1. אסון מעלות -נצרב אצל הציבור כאחד האסונות הגדולים שידעה המדינה, הסיפור על התלמידה שכתבה ברגעים האחרונים לחייה את המתרחש זכינו לשמוע מפי אחיה יוסי מורד סא"ל (מיל') במסע "עדים במדים" עם משלחת צה"ל בפולין, יוסי סיפר ותיאר את הסיפור ועשה השוואה מעניינת ונכונה אל מול הסיפור של המורה יאנוש קורצ'אק אשר בניגוד למורים במעלות הפקירו את התלמידים/הילדים/ות ויאנוש המורה הלך איתם עד למוות יוסי היטיב גם לקשור את הסיפור המצמרר עם משמעות המילה "אחריות" שלנו הקצינים המפקדים כלפי החיילים/ות ובוודאי גם של כולנו כהורים, כמורים בכל מקום לגלות אחריות מלאה על חיי התלמידים, הילדים,החיילים/ות בכל מקום ובכל עת, תודה גדולה לאיש היקר סא"ל (מיל') יוסי מורד, שכולנו בוודאי מכירים ופוגשים אותו בשנים האחרונות כמבקר בכיר בכל יחידות הצבא עם המוטיבציה החריצות והמקצועיות אשר תורם להעלאת הכוננות והכשירות בכל הצבא, ראוי באמת ללמד את הסיפור של אחותו של יוסי לילי מורד הי"ד בכל מוסדות הלימודים כסיפור מצמרר ומדהים על האומץ והתושייה לכתוב את אשר מתרחש תוך כדי תפיסת כל התלמידים ע"י מרצחים שפלים – מולנו אנה פראנק הישראלית,

השארת תגובה