עצמאות מול תלות

התמודדות אישית | נשיאה באחריות | חינוך לעזרה בבית | הקושי לקבלת משמעת | רוממות ושבח | מתן אמון | המעקב "מלמעלה" | שיקום יחסים עם המתבגר

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

התמודדות אישית

אחד הכללים הבסיסיים בחינוך לקראת היציאה לחיים הוא: תמיכה עם השארת מקום להתמודדות אישית.

הענקת עצמאות מופרזת לילד, גורמת לנֶתֶק בין המסרים שבהדרכת ההורים לבין מחויבות הילד ליישמם. ומאידך, תלות מוחלטת בהורים גורמת לילד הצייתן לנהוג ולפעול על פי הדרכת ההורים כרובוט המונהג באורח מכני, מבלי שהדברים ייקלטו בקרבו ויהפכו לפעולה עצמאית שלו הנעשית מהכרה. ובהגיע העת בה הנער יחוש בכך, עלול הוא להתמרד ולהקצין לצד השני.

לכן בכל עניין יש להשאיר בילד מרחב מסוים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את אשר הנחו אותו מחנכיו.

לדוגמא, ילד המבקש עזרה בשיעורי הבית, או שההורים נוכחים לראות ששיעורי הבית קשים עבורו, והכנתם אורכת זמן רב עד שהוא מואס בהם, ההורה לא יכתיב לילד את התשובות, אלא יסייע לו להגיע אליהן במהירות על ידי רמז והנחיה אל התשובה הנכונה, או הכוונה היכן לעיין.

כך גם ילד שחולל אי סדר בחדרו עד שהסידור והארגון כמעט למעלה מכוחותיו, אמו לא תסדר במקומו, אלא תסייע לו לסדר יחד בכוחות משותפים.

וכן, האב לא יוביל את הילד במכוניתו באופן קבוע לכל מקום שעליו להגיע, אלא יעזור לו באופן שיוכל להגיע בכוחות עצמו. הכל כמובן על פי גילו ומידת מסוגלותו של הילד.

נשיאה באחריות

כאשר מדובר בילד גדול החוזר על אותו משגה שוב ושוב והדיבורים אינם מועילים, לעיתים יש להביא את הילד לתובנה שהוא נושא באחריות למעשיו, וההפסד יהיה כולו שלו.

בשיטה זו ניתן לפתור בעיות חינוכיות רבות, אולם הדבר דורש שיקול דעת, ועל ההורים להיזהר היטב שלא להיסחף.

הנה דוגמא הממחישה היטב את האמור:

אב חסר אונים ואובד עצות פנה להתייעצות אודות שני ילדיו שבכיתות ג' ו-ד', לאחר שבכל יום עליו להילחם איתם ממש כדי שיקומו בבוקר. הוא ניסה להעניש וניסה להעניק פרסי עידוד, אך כל ניסיונותיו כשלו. בשאלתו ביקש לדעת מה עוד בידו לעשות וכיצד יתמודד עם מלחמה מתישה שכזו.

לאחר בירור קצר אצל האב על אופי הילדים, ניכר היה שהם מודעים היטב לדאגת אביהם לקימתם בבוקר, ודווקא משום כך מטילים עליו בליבם את מלוא האחריות לקימה, והם נשענים עליו.

הוא קיבל את התשובה הבאה: "מצא זמן בו גם אתה וגם הם רגועים, והזמן אותם לשבת יחד לשיחה סמוך לשולחן. בשיחה הם ישמעו במילים רכות אך ברורות את ההבהרה הבאה: "עד היום הייתם צעירים מידי והיה עלי לדאוג שתקומו בזמן, אבל כעת אתם כבר ילדים גדולים, ולכן ממחר אעיר אתכם שלש פעמים בלבד. בפעם הראשונה בשעה 7:00 בפעם השניה בשעה 7:05 ובפעם שלישית בשעה 7:10. אם קמתם- מוטב, אם לא קמתם- אני את חלקי סיימתי".

כצפוי, האב הגיב בבהלה: "…אבל הם ימשיכו לישון עד אחת-עשרה או אפילו שתים-עשרה".

השבתי לו: "נסה כמה ימים, ונראה מה יהיו התוצאות".

לאחר תקופת מה הוא סיפר: "ביום הראשון הם באמת ישנו עד שעה מאוחרת, לא היה נעים להם ללכת לבית הספר והם נשארו בבית. וכך גם ביום המחרת. אבל לאחר ימים אחדים, הם החלו לקום מיד עם היקיצה הראשונה או לפחות השנייה. הם קלטו לפתע היטב שאי אפשר לסמוך יותר על אבא שיעיר אותנו".

חינוך לעזרה בבית

ומכאן לאחת התלונות המצויות של הורים: הילדים אינם עוזרים בשום דבר בבית, ומתעצלים לסייע בכל הנדרש מהם. שוחחנו, נזפנו, הענקנו פרסים, ומאומה לא הועיל. מה עוד ניתן לעשות כדי לחנך את הילדים לשאת משהו בעול העזרה בענייני הבית?

כדי לחנך את הילדים לשאת בנטל של הבית, יש להתחיל להרגילם לכך כבר מהגיל הרך – לפי כוחם ויכולותיהם. בבתים רבים מצוי שבעוד הילדים בגיל הרך, מרוב טוב לבם של ההורים, אינם מבקשים לעולם מהילדים לסייע ולעזור בבית. ולעיתים, אפילו כאשר אחד הילדים בא מיוזמתו בגיל הרך ומבקש לסייע (וליתר דיוק – להשתעשע) בשטיפת הבית או הכלים, מצוי שהאמא דוחה את בקשתו, משום שהילד "בעזרתו" רק מפריע ומעכב את העבודה.

אולם ב"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) נכלל הצורך להכניס את הילד למסלול עזרה בבית עוד מהגיל הרך, בהתאם ליכולותיו ורצונו מתוך אהבה ושמחה.

כך למשל, כשהאמא עוסקת בבישוליה, אמנם יכולה היא לקחת בכוחות עצמה תפוח-אדמה ואינה צריכה לשם כך את עזרת בתה בת ה-3. אך כדי להרגיל אותה לעזרה בבית, נכון שתבקש זאת מבתה, ובכך תשתף אותה בבישולים.

כך גם בהדחת כלים, ניתן לשתף את הקטנים שבגיל הגן להדיח את הכפות למשל, הם אמנם אולי ירטיבו את רצפת המטבח הסמוכה לכיור, אבל בכך מכניסים אנו אותם למסלול של עזרה בענייני הבית.

כמו כן, בעת יציאה לנסיעה משותפת לביקור קרובים או לטיול, על אף שההורים יכולים בקלות לקחת את כל החפצים ולהעלותם לרכב, הנכון הוא לחלק את החפצים בין הילדים כל אחד לפי גילו.

בדרך זו, עוד מהגיל הרך מפנימים הילדים ששותפים הם בענייני הבית, וכשגדלים ממשיכים לעזור ולסייע בדברים המשמעותיים יותר, כפי גילם וכוחם, כדבר המובן מאליו. מה גם שכאשר זהו ההרגל המשפחתי, מקבלים הילדים שמחת חיים מיוחדת, בהיותם חשים שותפים בעזרה בבית.

קשיים במשמעת ובקבלת מרות

עם הגעת הילד לגיל הנערות, על ההורים לדעת שתקופת ההתבגרות של הילד היא תקופת ההתגברות שלהם כהורים. משום שאם עד היום תגובה בלתי מחושבת שלהם עברה בשלום, מהיום כל תגובה ללא מחשבה עלולה להעמידם במצב של תסכול וחוסר אונים, ואפילו לגרום לנזקים ארוכי טווח.

עיקר בעייתיות גיל ההתבגרות, הגורם להתנגשויות כה רבות בין ההורים לבין הילד המתבגר, הוא השוני הגדול בהסתכלות על מעמדו של המתבגר.

גיל זה הינו גיל המעבר בין הילדות לבין הבגרות. בעוד גיל הילדות מתאפיין בהדרכת ובהובלת הילד על ידי ההורים, גיל הבגרות מתאפיין בעצמאות הבוגר המוביל את עצמו. וזהו מקור החיכוך בגיל ההתבגרות בין הילד לבין הוריו.

הילד המתבגר החש בשינויים המתחוללים בגופו ובנפשו, ובטוח בעצמו כי הוא כבר בוגר המבין היטב מה נכון ומה טוב לעשות, בעוד הוריו רואים בו עדיין, ובצדק רב,  את הילד הצעיר הזקוק להדרכה.

אולם על אף שבהבדלי הראיה הזו, ההורים הם שצודקים, שהרי גיל זה מתאפיין בטעויות כה רבות של הנער המתבגר, על ההורה הנבון לזכור את סיבת הקושי של הנער לבטל את דעתו ורצונו לפני דעת ורצון ההורים. הוא הרי בטוח כי הוא כבר בוגר ומבין לא פחות מהם.

לפיכך, יש לבנות קשר בריא עם הנער המתבגר. קשר המבוסס על כבוד הדדי, המשולב ביראת הכבוד והערכה הטבעיים שיש בלב כל ילד כלפי ההורה – אם הם לא יקלקלו זאת.

על ההורה והמורה לגיל זה לזכור תמיד, כי אסור בתכלית האיסור שביקורת כלפי הנער, או מילת סירוב לבקשתו, או כל פניה אחרת אליו, תהיה מלווה בזלזול או בלגלוג או בלעג. עלבון אחד כזה יכול לפגוע בנער פגיעה קשה ואפילו אנושה, והיא מסוגלת לגרום ריחוק הרסני בינו לבין הוריו למשך שנים רבות.

לעיתים קשה להורה ולמורה לעמוד בניסיון. מחדל חמור של הנער עלול להוציאם מכליהם, אולם גם על ביקורת צודקת להיאמר לא מתוך כעס המשדר תיעוב וריחוק, אלא מתוך כאב על מה שקרה, ובמבט עיניים שכולו אהבה ודאגה כנה. גישה כזו אינה מרחיקה, וגם משכנעת יותר את הילד לקבל את עצת הוריו והכוונתם. בעוד שדברים הנאמרים כלפי הנער המתבגר מתוך כעס רותח והטחת עלבונות, הופכים את ההורה ואת הנער לשני אויבים העומדים משני צדי המתרס, ונאבקים בשאלה מי יהיה זה שינצח.

רוממות ושבח

כדי להכשיר את הקרקע אצל הילד לקבלת ביקורת בעת הצורך, יש לנצל כל הזדמנות הבאה לפני ההורים לרומם את הנער ולשבחו על מעלות אמיתיות ותכונות טובות שיש בו. ואם ניתן לעשות זאת בפני המשפחה המורחבת, הרי זה משובח. למשל, בעת ביקור הסבא והסבתא הנכבדים. מילים של שבח בפניהם ודברי התפעלות מטוב לבו של הבן, עזרתו בבית, השקעתו והישגיו בלימודיו וכדומה, הנאמרים בפני הבן, כאשר פני ההורה המדבר זורחים מאושר, מעניקים לילד תחושה בריאה של שביעות רצון מעצמו והרגשה נעימה של גדלות ומסוגלות. באופן טבעי הוא יתאמץ להצדיק את השבחים, וגם לבו יהיה פתוח יותר לקבל בעת הצורך ביקורות הנאמרות מתוך אהבה (בפרט אם גם דברי הביקורת נפתחו בדברי שבח ורוממות הנער). שהרי הוא יודע כי הוריו אינם מתכוונים לזלזל בו בביקורת הנאמרת, אלא חפצים בטובתו. אך אם הוא רגיל לשמוע מהוריו רק דברי ביקורת, משום שמעלותיו מתקבלות אצל ההורים כמובנות מאליהן, חי הוא בתחושה שאינם רואים בו שום מעלה, והוא ננעל בפני כל דבריהם.

מתן אמון

גם מסר של מתן אמון מועיל מאוד לעניין זה ובפרט בגיל ההתבגרות. כאשר הנער מבקש דבר חשוב ונכבד, שבכוונת ההורים לאשר לו, כדאי תמיד לנצל את ההזדמנות ולהוסיף מילים של אמון. למשל: "לילד אחראי כמותך, בוודאי שאני מסכים". ואם מדובר ברכישת דבר יקר ולא שגרתי הנדרש לו, וההורים מתכוונים למלא את בקשתו, ניתן להוסיף את המילים: "לילד נפלא כמוך שאני ממש גאה בו, בוודאי שמגיע לקבל". בכוחם של משפטים קצרים כאלה לחולל פלאות ביחסי הילד עם הוריו וקבלת משמעתם.

לעקוב "מלמעלה"

באופן כללי, על ההורים לעקוב "מלמעלה" אחר התנהלות הנער המתבגר, לדעת את מעשיו בבית ובחוץ, אך להקפיד מאוד שיהיה זה מבלי שיחוש חטטנות יתירה בענייניו.

התעניינות אוהדת בתחומי עיסוק הנער, בפרט בנושאים האהובים עליו, בתוספת מחמאות נכונות, מעניקות לנער את ההבנה כי הוריו מכירים בעובדת היותו בוגר וכי הוא אהוב ומוערך על ידם. אולם אין בכך סתירה לפיקוח שלהם, עדיין, על מעשיו ודרכיו, עד אשר יגיע לבגרות ולעצמאות מלאה.

זהו היעד שעל כל הורה לילד מתבגר לשאוף להגיע אליו.

שיקום קשרים עם המתבגר

אם יחסי הילד המתבגר עם הוריו כבר נמצאים במשבר; הם צועקים וכועסים מרוב תסכול מאופן התנהגותו והוא מגיב באותה מטבע, תחילה יש לשקם את היחסים באמצעות שינוי דרסטי:

  • על ההורים להחליט בינם לבין עצמם שבמשך שבועיים, שלושה יפסיקו להעיר לו כמעט לחלוטין (אם יזכרו שבתקופת משבר כזו רוב ההערות ואפילו כולן אינן מועילות כלל והוא עושה כרצונו, יקל עליהם שלא להעיר).
  • הערות הכרחיות ייאמרו בקצרה ובשפה רפה, ומיד יעברו ההורים לעיסוקם.
  • במהלך שבועות אלה ישתדלו להחמיא לו ולשבחו בטבעיות על מעלותיו ועל כל מעשה טוב שעושה, ואפילו הוא מעשה קטן.
  • במקביל לאמור בסעיף ג', יגלו כלפיו גילויי חיבה והערכה בדרכים המתאימות לאותו ילד לפי גילו ואופיו, ובהתאם לרמת המתיחות שבינו לבינם.

למשל, ניתן להתחיל בהפתעה קטנה שתמתין לו על מיטתו בחוזרו מהלימודים, בצירוף פתק נחמד המכיל מילים קצרות וקולעות (שוקולד ועליו פתק בצורת לב עם הכיתוב: "עזרת לי מאוד. יש לך לב זהב. אוהבת ומעריכה מאוד, אמא"). להמשיך בשלב הבא בחיוך אוהב של אמא ו/או חיבוק ידידותי קצר של אבא, עד ההגעה למילוי משאלה שבעבר לא היה סיכוי שיקבל עקב התנהגותו השלילית.

לאחר כמה שבועות כאלה של קירבה ובניית אימון, בהם המתח מתחיל להתפוגג, ניתן להתחיל בהדרכה ובביקורת, אולם רק על פי הכללים הבאים:

  • א. לבקש רק דבר קטן שבוודאי יתבצע על ידו. בשום אופן אין לבקש בימים אלה בקשה, וגם לא למתוח ביקורת, אם קיימת סבירות גבוהה שהנער לא יתייחס אליהן.
  • ב. להעדיף בשלב הראשון בקשה מסוג כזה שהוא עתיד להרגיש טוב עם עצמו לאחר המעשה. למשל: "תוכל לעזור לי להרים דבר פלוני? זה כבד עבורי", לאחר שיסייע לאמו לבצע מה שלא יכלה לעשות לבדה, הוא ירגיש נעימות.
  • ג. להודות לו לאחר מעשה, ולשבחו לאחר ציות.

בשלב הבא, ניתן יהיה להרחיב את מעגל הבקשות ואת נושאי הביקורת, מתוך הקפדה על מינון נכון, ועל סגנון דיבור המביע אהבה תמידית, במקביל להבעת צער וכאב על מעשה שלילי. צורת דיבור זו תחליף את הזעם הבלתי נשלט שהיה נחלת העבר, ונבע מתסכולו של ההורה.

ומאז, יש לשמור את הביקורות ואת הסירובים, רק למה שבאמת חשוב. וכמעט להתעלם ממה שאינו חשוב כל-כך וממה שידוע מראש שהדיבורים בזה לא יועילו.

בנוסף, בהנהגה עם ילד שכבר מרד וכעת נעשים מאמצים לשקם איתו את היחסים, יש להסכים יותר מבעבר למה שמותר (ובמקרים מיוחדים – אפילו למה שקרוב לגבול האסור. ובלבד שלא יזיק ויקלקל את חינוכם של שאר ילדי המשפחה), ולשמור את הסירובים למה שאסור ממש. ובפרט, אם במקרה רגיל לא היינו מאשרים עניין מסוים, משיקולים צדדיים וענייניים, על אף שהוא מותר, במקרה של ילד המתקשה לקבל משמעת יש להקל יותר באישור הדברים המותרים, כדי לשמור את הסירוב לנושא שבאמת יהיה חשוב לעמוד עליו.

השארת תגובה