אין לך יופי כיופייה של ירושלים

ירושלים ממעוף ציפור (5)
ירושלים ממעוף ציפור (5)

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. אין לך יופי כיופייה של ירושלים". (קידושין מ"ט ע"ב)

ובמדרש תלפיות כתב: נראה לי שנקרא ירושלים על שם שהיא ירושה לישראל לעולם, ואע"פ שעכשיו בגלות מסורה ביד גויים, סוף סוף עתיד הירושה לחזור לבעליה, וזהו ירושלים לשון ירושה. גם נוטריקון של ירושלים: י'רושה ל'בני י'דידי מ'לך, שהם ישראל בנים ידידים למלך מלכי המלכים הקב"ה. וירושלים הוא מלא יו"ד שאחר הלמ"ד, שעתה חסר לפי שהיו"ד המורה על תיבת ידידים, עכשיו בגלות חסר, כי אינו ניכר ידידותו עמנו. והוא רמז נכון.

מאות בשנים, הסתירה הזוהמה את יופיה של ירושלים, נכון יהיה להיזכר באגדה העוסקת בימים בהם שלטו הטורקים בארץ ישראל.

האגדה מספרת שהסולטן סולימן גילה את הכותל המערבי, לאחר שהטורקים כבשו את ישראל בשנת 1517 – עד אז היה הכותל המערבי מכוסה עפר.

על פי האגדה, הסולטן חזה בשתי נשים זקנות ששפכו את אשפתן על ערימת אשפה.

הנשים סיפרו כי הגיעו מבית לחם לשפוך את אשפתן במקום, הסולטן עמל לברר את שורש העניין ומסקנתו היתה כי הרומאים שהרסו את ירושלים רצו שהאנשים ישכחו את ירושלים, לכן הם ציוו לשפוך אשפה במקום הזה. אנשים כבר שכחו את הסיבה, אבל ממשיכים במנהג הזה.

הסולטן החליט לגלות את החומה וזרק מטבעות זהב על ערמות האשפה. האנשים התחילו לאסוף את המטבעות והתחילו לחפור כדי למצוא מטבעות נוספים. כך עשה הסולטן במשך כמה זמן והאנשים חפרו וחפרו עד שגילו את הכותל.

הלכלוך הוא שמסתיר את יופיה של ירושלים, שמירה על הנקיון – תגלה את יופיה.

על הצורך בנקיון הגשמי אפשר ללמוד אולי מהסיפור על רבי ישראל מהוסיאטין נכדו של רבי ישראל מרוז'ין.

שנים מספר לאחר חנוכת בית הכנסת 'תפארת ישראל' בעיר העתיקה, הגיע מווינה רבי ישראל מהוסיאטין, להשתתף בהילולת סביו רבי ישראל מרוז'ין שנערכה בבית הכנסת.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה באנשי "היישוב הישן" שגרו בין חומות ירושלים העתיקה. דלות רבה הייתה בירושלים באותן השנים. בשל דלותם, לא הקפידו אנשי ירושלים על הניקיון וההידור החיצוני. לא כך הייתה דרכם של חסידי רוז'ין. חסידים אלו ורבותיהם הקפידו מאוד על אצילות הלבוש והניקיון. אף שגם חסידי רוז'ין עניים היו וסבלו מצרות גדולות וקטנות, הם הצניעו את דלותם והתהדרו במידה של אצילות.

ישב האורח, ר' ישראל מהוסיאטין, בין אנשי ירושלים. הביט הוא בהם, והביטו הם בו. לפתע הכניס הרבי את ידו אל הכיס שבמעילו המהודר, הוציא ממנו מסרק וראי קטן, ומול עיניהם של אנשי ירושלים סירק בקפידה את זקנו וסידר את פאותיו.

סיפרו החסידים את המעשה והוסיפו כי הרבי מהוסיאטין ניסה להעביר לנוכחים את הערך שבהקפדה על המראה החיצוני. הנוכחים באירוע, שציפו כי הרבי יאמר דברי תורה ויברך כפי שמקובל, התפלאו מאוד ממעשהו, והדבר נותר כסיפור שנשתמר בעל פה.

באופן כללי, ניתן ללמוד מסיפור זה עד כמה שינוי או שיפור חיצוני עשויים להשפיע לטובה על ההרגשה ועל הנפש.

עוד סיפור רוז'ינאי שימחיש את החשיבות בנקיון ארץ ישראל ופלטרין של מלך, הוא סיפור מפורסם בחצרות השושלת.

בשנת תרצ"ח פלשו הנאצים אל וינה. כחלק מן הגזירות נגד היהודים, הוכרחו כמה רבנים, ובהם אדמו"רים מבית רוז'ין, לטאטא את רחובות העיר. הם נאלצו לכרוע על ברכיהם ולנקות את הרחובות במברשות קטנות. ביניהם היו גם רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה, וגיסו, הרבי מקופשניץ. יהודי וינה התאמצו מאוד למצוא אנשים שיוכלו להחליף את האדמו"רים החשובים במלאכת הניקיון, אולם האדמו"רים סירבו בכל תוקף שיהודי אחר יסבול במקומם.

באותם הימים אמר הרבי מסדיגורה: "איני מצטער על שאני מטאטא רחובות, שהרי גם רחובותיה של וינה הם רחובותיו של הקב"ה, ועליהם להיות נקיים. אבל על כבודו של עם ישראל המחולל בין העמים – על כך לבי כואב. באותם הימים נדר נדר, כי אם יזכה לעלות לארץ ישראל – יטאטא את רחובותיה.

וכך עשה. בכל יום השכם בבוקר, בטרם האיר השחר, היה יוצא אל הרחוב ומטאטא את המדרכה שליד ביתו, ברחוב נחמני בתל אביב.

רק לאחר שראה הרבי כי החסידים הבחינו בדבר, הפסיק.

השארת תגובה