משפחות החטופים התחננו לראש הממשלה

הססנות ראש הממשלה יצחק רבין, הדחיפה של שמעון פרס לצאת למבצע, הפניה של משפחות החטופים, ברכת הדרך שהעניק מרן הגר"ע יוסף והמידע הקריטי שהעבירה נינט מורנו, סבתו של עמנואל מורנו ז"ל

חטופי מטוס איר פרנס וביניהם הקברניט מישל בקוס מתקבלים בישראל, 4 ביולי 1976 צילם משה מילנר, לע''מ
חטופי מטוס איר פרנס וביניהם הקברניט מישל בקוס מתקבלים בישראל, 4 ביולי 1976 צילם משה מילנר, לע''מ

43 שנים חלפו מהיום בו נשמה מדינה שלימה לרווחה לאחר מבצע החילוץ הנועז של 248 הנוסעים ו-12 אנשי צוות שנחטפו לאוגנדה. בימים אלו משחרר ארכיון צה"ל וארכיון המדינה גילויים חדשים אודות הדרמה שקדמה למבצע בימים בהם מדינה שלימה שרתה במתח עצום בחשש לגורל הנוסעים.

הכל החל ב-27 ביוני 1976. מטוס של חברת "איר פרנס" הצרפתית נחטף במהלך טיסה מנתב"ג לפריז לאחר חניית ביניים באתונה. באותה חניית ביניים עלו למטוס ארבעה מחבלים: שניים חברי "החזית העממית לשחרור פלסטין" ושני גרמנים. מלבדם היו על המטוס 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

מיד לאחר החטיפה הופנה המטוס לנמל התעופה בעיר בנגאזי שבלוב. בזמן התדלוק שם עלו על המטוס שלושה מחבלים נוספים ושוחררה נוסעת אחת. מלוב המריא המטוס אל נמל התעופה אנטבה שבסמוך לקמפלה בירת אוגנדה – מרחק של 3,800 ק"מ מישראל.

בתמורה לשחרור הנוסעים דרשו החוטפים מישראל וממדינות נוספות לשחרר מחבלים אסירים. החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. בנוסף לכך הם דרשו כופר כספי תמורת בני הערובה.

הם קבעו כאולטימטום שאם לא יענו דרישותיהם עד יום חמישי, 1 ביולי, יוצאו כל בני הערובה להורג. תוך כדי משא ומתן הסכימו המחבלים להאריך את משך האולטימטום עד 4 ביולי.

הלחץ על ישראל גבר כשהחוטפים ביצעו כעבור יומיים סלקציה. הם הפרידו את בני הערובה היהודים – 103 ישראלים ולא ישראלים – משאר הנוסעים ושחררו את כל השאר. קברניט המטוס מישל בקוס הצרפתי בחר להישאר עם הנוסעים.

בינתיים, בישראל, גברה הדאגה לגורלם של בני הערובה. מדיניותה העקבית והנחרצת של הממשלה במקרי חטיפה קודמים (כגון: חטיפת מטוס סבנה במאי 1972, חטיפת הספורטאים במינכן בספטמבר 1973 ועוד) הייתה שלא להיענות לדרישות של שחרור מחבלים, שמא יעודדו בכך חטיפות נוספות, וכדי שלא להיכנע לטרור. יחד עם זאת, בניגוד לעבר ובשל מורכבות המקרה והקושי לשחרר את בני הערובה מהמקום שבו נמצאו, נשמעו קולות רבים אשר ביקשו לשקול להיענות לתביעות המחבלים. ב-29 ביוני פנו משפחות החטופים במברק לראש הממשלה יצחק רבין ודרשו להיענות לדרישות המחבלים: "חיי אדם יקרים מעקרונות ויש דרכים אחרות להילחם או למנוע טרור", כתבו לו.

שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-1 ביולי העביר מנהל לשכת ראש הממשלה אלי מזרחי פתק לרבין ובו סיכום של שיחת טלפון שערך עם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן. הרב סיפר שפנו אליו בני משפחה רבים של החטופים, ובעקבות כך ביקש להביע את דעתו. הרב גורן אמר, ש"בהלכה, פדיון שבויים יש לעשות בכל מחיר, גם אם יש חששות גדולים שינסו לתפוש אחרים". לפיכך, הוא קרא לשחרר את המחבלים ואמר: "הצלת חפים מפשע גדולה יותר מכבוד".

ההכנות לשחרור החטופים

תחקור הנוסעים הזרים ששוחררו הניב מידע חשוב על החוטפים ועל מצבם של בני הערובה. ב-1 ביולי נשלח מברק מהשגרירות בוושינגטון אל משרד החוץ ובו מידע שסיפקה נוסעת אמריקאית על התנהגות החוטפים ומצב החטופים.

בשלב זה החל מו"מ בין ישראל לחוטפים ובין ישראל לשליט אוגנדה, אידי אמין, שהתאפשר בתיווכה של צרפת. בשלב ההוא נעשתה בדיקה שמטרתה להיענות לדרישות החוטפים וכך יצא יועצו של רבין, האלוף במילואים רחבעם זאבי, לפריז כדי לארגן את חילופי השבויים. ב-4 ביולי אף שלח זאבי מברק אל רבין ואל שר החוץ יגאל אלון שבו פירט את הערותיו לקראת החילופים. בעת שהגיע המברק לייעודו כבר יצא המבצע לדרך.

כאמור, במקביל למהלכים המדיניים החלו בישראל לשקול מבצע צבאי לשחרור החטופים. שלושה ימים לאחר החטיפה, ב-30 ביוני, הציע שר הביטחון שמעון פרס בפתק שכתב לרבין לדון באפשרות למבצע צבאי. הוא הסביר שכפי שזה נראה נכון לאותה השעה –  מבצע רק בעוד יומיים וללא אפשרות להחזיר את החטופים –  העניין אינו נראה לו, אך צריך להחליט כבר עתה כדי לשלוח כוח צבאי מקדים לקניה.

במקביל למשא ומתן לשחרור החטופים, ולמרות התנגדות הרמטכ"ל, בדרגים הנמוכים יותר התכוננו והוצעו תוכניות שונות של תקיפה. צה"ל תכנן מבצע חילוץ על סמך נתוני המודיעין על שדה התעופה באנטבה, וכן בהתבסס על מידע מודיעיני שהתקבל מחטופים נתינים זרים ששוחררו ובהם גם נינט מורנו (סבתו של עמנואל מורנו ז"ל. עם שחרורה מסרה מורנו לאנשי המוסד ולנציג סיירת מטכ"ל, עמירם לוין, מידע מפורט, אותו תיעדה במהלך החטיפה, בנוגע למבנה הטרמינל, מיקום החטופים והחוטפים וזמני החלפת המשמרות ביניהם. על בסיס המידע שמסרה שירטטו אנשי הביטחון מפה, ששימשה לתכנון פעולת החילוץ.

בראש המתכננים היו תא"ל דן שומרון, אל"מ אהוד ברק ואל"מ שי תמרי. אנשי המוסד, ובהם שלמה גל, השתתפו בצוות בדיקת ההתכנות לקראת מבצע אפשרי; הם הפיקו צילום אוויר של נמל התעופה באוגנדה, ומידע על סימון המסלולים שהיה חיוני לצוותי מטוסי התובלה. יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל והכח התוקף, היה דמות מרכזית בדחיפה למפקדיו, ואף לדרג המדיני, להציג תוכנית הקוראת לפעולה, וכן היה מרכזי בפיתוח ותכנון פרטי התוכנית לגבי שלב התקיפה והחילוץ הקרקעיים.

ראש הממשלה יצחק רבין לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. שר הביטחון שמעון פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה בה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ. גם בצה"ל היו חלוקות הדעות – הרמטכ"ל מוטה גור התנגד בתחילה נמרצות לכל תוכנית פעולה צבאית, שבה תמכו אלופים כבני פלד ויקותיאל אדם. למעשה, רבין אישר את היציאה לדרך, ברגע שהתקבל האישור של אהוד ברק לגבי נחיתת התדלוק בקניה, עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית.

ראש הממשלה יצחק רבין אף התקשר למרן הגר"ע יוסף איתו היה ביחסים חמים על מנת לקבל אסמכתא הלכתית לביצוע המבצע בשבת. הראשל"צ זצ"ל השיב לאלתר שמאחר שמדובר בפיקוח נפש הרי שהדבר מותר ואף ברכו בחום שהמבצע יסתיים בהצלחה.

המבצע יוצא לדרך

שישה ימים לאחר החטיפה, ב-3 ביולי, יצא צה"ל ל"מבצע כדור הרעם" בפיקודו של תת אלוף דן שומרון.

ארבעה מטוסי C-130 הרקולס ("קרנף") של חיל האוויר המריאו משארם א-שייח' וטסו לאנטבה. רק כאשר היו מעל אתיופיה התקבל אישור הממשלה למבצע. באופן רשמי דובר על כך שאם הממשלה לא תאשר, המטוסים יחזרו על עקבותיהם.

עיקרי התוכנית היו הטסת שלושה מטוסי הרקולס משארם א-שייח בסיני ליעד באוגנדה, תוך חמיקה ממכ"ם אויב, כשחלק מהטיסה מעל ים סוף בניסיון לחקות טיסות אזרחיות, להנחית את הכוח התוקף בעקבות מטוס תובלה בריטי, שאמור לנחות במוצ"ש בשעה 23:20, לגשת לטרמינל במכונית מרצדס דמוית זו של מנהיג אוגנדה אידי אמין דאדא (שבאותם ימים שהה בכנס באיי מאוריציוס ומשם ניהל את המו"מ מול ישראל), להשתלט ולהרוג את המחבלים (בתוך שתי דקות מרגע תקיפת האולם בו שוהים החטופים) תוך התעלמות ככל האפשר מהחיילים האוגנדים.

כמו כן הוחלט על שיתוק חיל האוויר האוגנדי על ידי פיצוץ מטוסי הקרב שלהם בכוח מהמטוס השני, ולבסוף הנחתת המטוס השלישי והברחת הנוסעים אליו. בחזרה, תוכננה עצירת תדלוק קצרה בניירובי שבקניה. את האישור לנחיתה בקניה השיג אהוד ברק. נחיתת המטוסים הנוספים אופשרה תחילה על ידי הפלת מקלות סטיקלייט מהמטוס הראשון, וכן צוות ייעודי שהדליק פנסים לאורך המסלול וסימן למטוסים הנוספים.

בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי נחתו בנמל התעופה אנטבה ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי. חיילי צה"ל שהגיחו מהם שחררו את בני הערובה, למעט אחת מהם, דורה בלוך, שאושפזה במהלך השבי בבית חולים מקומי ונרצחה בהוראת אידי אמין.

בעוד המבצע נמשך, שלח שר החוץ יגאל אלון הודעה אל שר החוץ הצרפתי באמצעות שגריר ישראל בפריס. אלון עדכן את שר החוץ הצרפתי על מבצע החילוץ שהתנהל באותן הדקות, והסביר שהדבר נועד כדי שלא להיכנע לסחטנות. הוא הבטיח ש"לכוחותינו ניתנה הוראה לעשות הכול לאבטחת הצוות הצרפתי של אייר פראנס".

חיילי צה"ל הרגו את שבעת החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים נוספים. מפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף יונתן נתניהו ושלושה מבני הערובה נהרגו אף הם. על שמו של יונתן נתניהו שונה שם המבצע ל"מבצע יונתן" אשר מוכר גם כ"מבצע אנטבה".

לקראת בוקר ה-4 ביולי נחתו בארץ חיילי צה"ל ובני הערובה ששוחררו. רגשות השמחה והגאווה שהתפשטו בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם היו עצומים, ועמדו בניגוד גמור לרגשות הדאגה העמוקה שחשו עד אותו רגע לבני הערובה. במקביל, החל משרד החוץ הישראלי בפעולה שנועדה לסכל דיון במועצת הביטחון של האו"ם  בפעולה הישראלית בפניית אוגנדה, וכן לסכל החלטה אנטי-ישראלית במקרה שדיון כזה אכן יתקיים. נציגויות ישראל בעולם דיווחו על תמיכה עצומה והתלהבות רבה מהפעולה הישראלית בקרב המדינות בהן שירתו. למשל, מברק מהשגרירות בסיאול, או מברק מהשגרירות בלונדון ובו דיווח על מאות אישי ציבור ואחרים שמביעים "הערכה לפעולת צה"ל ושישראל עשתה שרות גדול לקהילייה הבינלאומית".

השארת תגובה