וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (לז, א-ב)

רש"י בתחילת הפרשה מביא משל בענין כוחו של יעקב מול עשו:

"הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: 'אנה יכנס כל הפשתן הזה?' היה פיקח אחד משיב לו: 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו'. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר 'מי יכול לכבוש את כולן?' מה כתיב למטה 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".

ניצוץ אחד של קדושה, הבא באמת ובאמונה, שורף את כל האלופים של עשו!

אש יכולה לשרוף רק במקומה. גחלת מבעירה רק את מה שנמצא לידה. אבל להבה פושטת והולכת גם למקומות אחרים. והנה יעקב אבינו היה בבחינת אש, השורפת רק את מה שנמצא בסמוך אליה. לעומת זאת יוסף ניחן בתכונה של להבה, העוברת ממקום למקום ושורפת גם למרחקים עצומים.  בוודאי שגם ליעקב אבינו היה כח אדיר, אולם יוסף הצדיק זכה לקבל גם את הכוח של יעקב אביו וגם כח נוסף משל עצמו. ולכן ביכולתו לכלות את בית עשיו בלי להותיר ממנו שריד!

מעט מן האור דחה את חשכת יון

הניצוץ של יוסף התגלה במלא תוקפו לפני כאלפיים שנה, בשעה שהעם היהודי עמד מול האימפריה היוונית האדירה, ששלטונה פשט כמעט על כל פני תבל, ובכלל זה ארץ ישראל. היוונים כבשו את לבם של צעירי הצאן מעם ישראל, פיתו אותם בשירה ובמדע, וביקשו להחדיר בקרבם את התרבות היוונית.

בתחילה היוונים לא באו אל עם ישראל בכח הזרוע ובדרך מלחמה, אלא דיברו עימם בפה רך. 'אנו מוכנים לחיות אתכם בשלום, לא נהרוג אתכם באכזריות!' הודיעו היוונים, 'אך זאת בתנאי שאנו נכתיב לכם את דרך החיים ונקבע כיצד תתנהגו!'

'תחיו כרגיל, תמשיכו לסחור ולפתוח חנויות, אך תפתחו אותן גם בשבת! אתם רוצים יום מנוחה? תעשו זאת ביום שישי או ביום ראשון, מי אמר שיום המנוחה חייב להיקבע דווקא בשבת?!'

היתה זו המלחמה הקשה ביותר שבפניה עמד העם היהודי, ועליה התפלל יעקב אבינו לפני הקב"ה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (לעיל לב, יב), הצל אותי מיד "אחי" שבא אלי בגדר של אהבה ואחווה, כאח וכידיד. וזאת משום שמלחמה שנעשית בעקיפין, בדרך של אהבה וחיבה, קשה הרבה יותר מקרב פנים אל פנים, בו מתאמצים להילחם באויב ולכלותו (וראה עוד לעיל בשיחות לפרשת וישלח מאמר 'עשו הרשע בא במלחמה ובאחווה').

במשך כל הדורות, ידע העם היהודי לעמוד כצוק איתן ולהתגונן מפני האויבים שבאו לקראתו בחרב ובחנית. בעת הצורך, היהודים מסרו עצמם להישרף ולמות על קידוש ה', ובלבד שלא ימירו חלילה וחס את דתם. הרשעים הארורים היו מציעים ליהודים לחלל את השבת ובתמורה לכך יותירו אותם בחיים, אבל היהודים לא הסכימו בשום פנים ואופן וקראו בעוז: "לא! אני אמות כיהודי ולא אחלל את השבת!"

במשך כל הדורות, היהודים היו מוכנים למסור את נפשותיהם, להיכנס בשמחה למשרפות האש, כדי שלא לחלל את השבת הקדושה ולא לעבור על שום מצווה ממצוות התורה. אולם כל זה אירע בזמן שישראל הכירו את האויב הבא נגדם במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. אך כשבאו היוונים והפגינו אהבה ואחווה ורצו כביכול לחיות ביחד – רוב רובו של העם היהודי התפתה והלך אחריהם, ולמעלה מתשעים אחוז מהיהודים הפכו למתייוונים.

זו היתה בעצם כל מטרת היוונים: "לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ", כפי שנאמר בנוסח "על הניסים". היוונים רצו שעם ישראל לא יחיה כמו עם יהודי, אלא ככל הגויים בית ישראל.

יון היתה אימפריה אדירה ששלטה על רוב העולם, אבל לא בדרך מלחמתית אלא בדרך עקיפין. 'אנחנו אימפריה גדולה ויכולים להילחם!' הכריזו היוונים, 'אבל איננו מעוניינים בכך. דרכנו היא באהבה ובידידות. תקבלו אותנו אליכם ונחיה יחדיו. אנחנו נקדם אתכם, יש לנו טכנולוגיה מפותחת, נבנה לכם גשרים וכבישים רחבי ידיים, וגם נקים לכם אצטדיונים, למטרת בילוי ושעשועים!"

היהודים שמעו את הצהרות היוונים ואמרו: 'מה הבעיה אם נקבל אותם לחיקנו? הם בסך הכל יעזרו לנו לתקן את הדרכים ולסלול את הכבישים כדי שהעגלות לא יתקלו זו בזו!…'

אט אט התחילו היוונים להזמין את הנערים היהודים לבוא ולשחק איתם. "ישחקו הנערים לפנינו". לאחר מכן הציעו להם ללמוד כל מיני לימודים מיוחדים ולסגל על לשונם את השפה היוונית. 'מה הבעיה, הרי זו בסך הכל שפה?' חשבו היהודים, 'ואדם שיודע שפות יכול להסתדר היטב בחיים!"

כך למדו הנערים את השפה היוונית ולאחריה את החכמה היוונית, עד שלאט לאט כבשו היוונים את צעירי הצאן. היוונים ידעו את הסוד, שמי שתופס את לב הנוער – הוא זה שמנצח במלחמת התרבות. בתחילה כובשים את הנערים, ואט אט גם הבוגרים הולכים בעקבותיהם. עד ימינו אנו, נדרשת זהירות רבה ועצומה להשגיח שהדור הצעיר ימשיך בדרך אבותינו הקדושים והטהורים.

כך השתלטו היוונים על כל ארץ ישראל. נותרו רק עשרה אחוז מכלל האומה היהודית, עליהם נמנו החשמונאים הקדושים, בני מתתיהו הכהן הגדול, שראו כי היוונים עומדים לטמא את המקדש ואת עם ישראל.

לאחר שרכשו את לבם של היהודים, החלו היוונים להטיל עליהם גזירות קשות ונוראות. "מי שישמור שבת יישרף באש!" "מי שיניח תפילין ראשו ייבקע בגרזן!" "מי שיעסוק בתורה יידקר בחרב!" אולם מתתיהו ובניו קיבלו על עצמם למסור את נפשותיהם למען ה' יתברך, ובזכות מסירותם הצליחו לשחרר את עם ישראל מהאימפריה האדירה ששלטה עליו, והחזירו את כל אלו שסטו מהדרך, אל מסורת האבות.

במשך יותר ממאה שנה החדירו היוונים את סם המוות של תרבות יוון לעם ישראל, אבל מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, וכאשר המכבים מסרו את נפשותיהם, הקב"ה מסר רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים. וראה עוד ב'משכני אחריך' שמות (ח"ב עמוד רי"א ואילך).

הניצוץ של יוסף מכלה תרבויות זרות

חז"ל (בראשית רבה ב, ד) דורשים על הפסוק: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב): "וחושך – זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל".

מדוע דווקא על קרן השור?

כי בעת שאדם חורש בשדה, הוא רואה מולו כל הזמן את קרן השור ואת הכתובת שעליה, ונזכר שאין לו, חלילה, חלק באלוקי ישראל.

כמו כן, בעבר היו מכינים לפעוטות בקבוק מקרן שור, שבראשה היו נוקבים חור קטן, דרכו מצץ התינוק את החלב. על קרן זו, גזרו היוונים שיכתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל". מטרתם היתה, שכבר מינקות יראה הילד כי אין לו חלילה חלק באלוקי ישראל. בדרך הזו החשיכו היוונים את ישראל.

מזאת פחד יעקב אבינו – מהיוונים הרשעים, שיבואו אל ישראל בדרך של אהבה ואחווה, במטרה לאבד את כל הרוחניות שבהם.

לפיכך הודיע הקב"ה ליעקב כי ניצוץ אחד של אש היוצא מיוסף, שורף את כל בית עשו ומכלה את כל התרבויות הזרות. יום יבוא וכולם יבינו כי אחיזתו ועמידתו של היהודי היא אך ורק בתורה הקדושה, בשמירת השבת, בהנחת התפילין ובקיום המצוות. ניצוץ אחד של אש התורה הקדושה ילך ויבעיר את הכל ויתקיים מאמר הכתוב: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו".

זהו הניצוץ שנותר מבית חשמונאי. "וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים" – נשאר כד שמן אחד קטן שממנו נעשה נס גדול, וזאת בזכות קבוצת יהודים שלא הרכינו את ראשם בפני האימפריה היוונית ותרבותה הזרה, אלא עמדו איתן כנגדם.

נֵר חנוכה מאיר את נשמות ישראל

מצות נר חנוכה התייחדה מכל מצוות התורה ומשום כך אומרת הגמרא (שבת כא ע"ב): "פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת".

הפשט הפשוט הוא, שפתילות ושמנים שאינם טובים להדלקה בשבת מפני שאינם דולקים יפה והאדם עלול להטותם בשבת, ניתן להדליק בהם נרות חנוכה אשר "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".

אך השם משמואל (חנוכה תרע"א, עמוד קפ"ד טור א') מבאר שמונח בדברים פירוש עמוק יותר, שהפתילות והשמנים הם כנגד נשמות עם ישראל, כמאמר הכתוב: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). והרמז בדבר הוא שנשמות עם ישראל שהשבת לא הדליקה אותם, כלומר שהם ראו פעם את השבת הקדושה אך היא לא הציתה והבעירה בהם את ההתלהבות לבורא העולם, אזי נר חנוכה הוא שיבעיר בהם את הרצון להתדבק בקב"ה.

לכן אנו רואים שאפילו בני אדם הרחוקים מתורה ומצוות מדליקים נר חנוכה. ורבים חזרו בתשובה וקיבלו עליהם עול מלכות שמים לאחר שנרות החנוכה האירו את נשמותיהם.

בימים הללו עלינו להתרומם ולזכור את הניסים שבעזרתם הצליח קומץ אנשים צדיקים להביס את האימפריה היונית ולסלק אותה מעל ארצנו הקדושה, להחזיר את עטרת תפארת ישראל, לבנות בחזרה את בית המקדש ולהאיר מחדש את אור המנורה.

ואף בימינו אנו, עבודת כל אחד היא להרבות אורה בישראל. הדליקו, האירו! כל אחד ידליק לא רק את החנוכייה שלו, אלא את כל נרות עם ישראל ויקרבן לאבינו שבשמים! (ראה עוד אריכות בעניין במשכני אחריך בראשית חלק ב').

השארת תגובה