ראש השנה לחסידות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אחד מגדולי החסידים בכל הדורות היה רבי הלל מפאריטש. הוא ניחן בכישרונות אדירים, תלמיד חכם עצום שהיה בקי בש"ס ופוסקים ובכל כתבי האריז"ל, ואף עסק רבות בתעניות, גלויות וסיגופי הגוף. רבי הלל גדל כחסיד טשרנוביל, עד ששמע מאמר של רבינו הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי -שהשבוע נחוג את חג הגאולה שלו וראש השנה לחסידות- מהחסיד רבי זלמן זעזמער והחליט להתקשר אליו.

הוא רדף אחרי רבינו עיירה אחר עיירה, אבל משהו מוזר קרה: הוא לא הצליח לתפוס את הרבי. צצו בפניו עיכובים ובכל פעם כשהגיע לאותה עיירה, נודע לו שהרבי עזב. הוא החליט להתחכם ולברר היכן הרבי אמור לשהות ולהגיע לפניו. נודע לו על עיר מסוימת שרבינו אמור לבקר בה והגיע לשם כמה שעות מוקדם. הוא התחבא מתחת השולחן עליו אמורה הייתה להתקיים ההתוועדות ובראשו הכין שאלה עצומה לשוחח עם הרבי מתוך מסכת "ערכין" – אחת המסכתות המורכבות בש"ס.

האדמו"ר הזקן הגיע עם פמלייתו לאותו בית, התיישב ליד השולחן ואמר במנגינה הקדושה שלו: "אברך שיש לו שאלה במסכת ערכין – עליו להעריך את עצמו קודם!". כשרבי הלל שמע זאת מתחת השולחן, התעלף במקום, ועד שהתעורר וחזר לעצמו, הרבי כבר עזב את העיר…

כוונת רבינו לכאורה הייתה שהשאלה אינה מה אתה יודע ומה אתה עושה, אלא מי אתה, מה המניעים שלך ומה הרגשות הפנימיים שמפעילים אותך.

המסר הזה הינו בסיס הביאור של הרבי לתמיהה גדולה בפרשתנו.

משפחת יעקב והשבטים עברה טראומה. המשפחה חזרה ארצה אחרי 20 שנה בחרן והחלה את החיים החדשים כאן. דינה, בתו היחידה של יעקב, יצאה לחפש חברות בין בנות הארץ [היא באה ממשפחה של בנים ולא היו לה חברות בבית…] והיא נחטפה מהרחוב. שכם בן חמור, שהיה ראש העיר, חטף אותה לביתו, פגע בה והשאיר אותה שם. לא זו בלבד, אלא שהוא פנה ליעקב וביקש את הסכמתו להתחתן איתה.

בני יעקב ההמומים החליטו ללמד את תושבי האזור לקח, שלא יחשבו שהעולים החדשים הם הפקר. הם שכנעו את האנשים למול את עצמם וביום השלישי בהיותם כואבים הרגו את כל הגברים.

וכאן עולה שאלה גדולה בנוגע לתגובתו של יעקב אבינו: מצד אחד, כאן בפרשה, יעקב מבקר את בניו רק משיקולים טקטיים. יעקב רוגז על הדרך הערמומית בה בחרו שגורמת חילול ה' ועל סכנת הנקמה מיושבי הארץ. בלשונו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני" – ובפירוש הספורנו: "להבאישני – שיאמרו ששיקרנו באמונתנו אחר שנימולו". אבל יעקב אינו מזכיר את עיקר החטא, הרג השכנים החפים מפשע שלא היו מעורבים במעשה.

יתירה מכך: שמעון ולוי משיבים לטענת יעקב "הכזונה יעשה את אחותנו?!" – וכאן מסתיים העניין. התורה עוברת לעניינים אחרים. מכאן שיעקב קיבל את טענתם.

ואולם הסגנון מתהפך לחלוטין בפרשת ויחי. שם, כאשר יעקב מברך את שמעון ולוי לפני הסתלקותו, הוא חוזר לסיפור שכם ומתבטא במלים נוראות. הוא מאשים את שני בניו באכזריות ושפך דם נקי ואומר שהם ירשו את הנטייה הרצחנית הזו מהדוד שלהם, עשו!. בלשונו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם" וברש"י: "אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם מברכת עשו, זו אומנות שלו ואתם חמסתם אותה ממנו". ויעקב ממשיך ומזכיר את שני אירועי האכזריות בהם היו מעורבים שמעון ולוי: "כי באפם הרגו איש" – אלו חמור ואנשי שכם, "וברצונם עקרו שור" – מכירת יוסף.

והשאלה עצומה: מה קרה בפרשת ויחי ששינה את דעתו?

התמיהה גדולה במיוחד לדעת הרמב"ם (מלכים סוף פרק ט): הרמב"ם מכריע כי אנשי שכם היו חייבים מוות לפי ההלכה. זה לא ששמעון ולוי פעלו בחמת זעם מתוך הבטן, אלא כל רב היה מורה להם לעשות מה שעשו. שכן בני נח התחייבו בשבע מצוות ואחרי המבול נקבע ש"אזהרה שלהן זו היא מיתתן". הוי אומר שמחמת חשיבות הערכים הללו לקיום העולם, העובר עליהם חייב מיתה.

אחת המצוות המוטלת על בני נח היא "דינים", להקים בתי דין ולעשות דין עם החייב. וכיון שתושבי העיר ראו את פשע שכם ולא עשו דבר להביאו למשפט, ויותר מזה הם גוננו עליו ושיתפו עמו פעולה כשדינה נשארה שבויה בביתו ותכננו איך להמשיך ולעשות עסקים עם בני יעקב, לכן התחייבו מיתה.

בכך מובן מה שיעקב מתמקד כאן רק בפן הטקטי של הרמייה וכן בסכנת הנקמה שנוצרה, אבל אינו מאשים אותם בשפך דם נקי. כיון שעצם המעשה היה נכון ורק יעקב טען ש'הם צודקים ולא חכמים'. על כך ענו שמעון ולוי: "הכזונה וגו'". כלומר, ההיפך הוא הנכון: דווקא עכשיו יכבדו אותנו ויפחדו מאתנו, כיון שיבינו שהדם שלנו אינו הפקר ואנו אנשים חזקים שיודעים לעמוד על שלנו.

וכאן עולה השאלה הגדולה מפרשת ויחי: כיצד מאשים את בניו שם בהרג ורציחה מירושת עשו? כשאלת הרמב"ן: "למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים [בפרשת ויחי] וענש אותם וחלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלוקים והצילם?".

בהערת שוליים קצרצרה בליקוטי שיחות (חלק ה עמוד 161 הערה 71), מעניק הרבי מליובאוויטש הסבר פשוט ומשכנע שיש בו תובנה אדירה ומסר עוצמתי לחיים.

בין פרשת השבוע לפרשת ויחי קרה משהו: שמעון ולוי היכו פעמיים. הם לא הסתפקו רק במפגן העוצמה כנגד אנשי שכם, אלא פעלו באותה עוצמה כנגד יוסף אחיהם כשזרקו אותו לבור ואמרו "לכו ונהרגהו ולכו ונשליכהו", וכשאירוע קורה פעמיים – משהו מריח לא טוב. זה אומר שהם לא רק צודקים, אלא גם חס ושלום 'בעלי מידות רעות' [ומי אנו שנבין בסוד שבטי ישורון].

לכן יעקב מדגיש שם את העובדה שהם חטאו פעמיים: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". יעקב מתכוון להבהיר בכך שהוא אינו מדבר על המעשה שעשו, המעשה עצמו היה נכון כשיטת הרמב"ם, אלא על המניע: על התכונות הפנימיות שמקננות בהם ומביאות לכך שדווקא הם בוחרים להיות התליינים פעם אחר פעם.

מה שיעקב מלמד הוא שמיהודי נדרשת שלמות הרבה יותר גדולה: לא רק מה אתה עושה, אלא מי אתה בפנים ויהודי אמור להיות שלם אפילו בנטיות הלב. עליו להיפטר מהכעס, למגר את הקנאה השלילית ולדחות את הציניות שמביאה לפגוע באחרים.

כך פוסק הרמב"ם חידוש גדול בהלכות תשובה: אדם נידון גם על המידות שמקננות בתוכו, לא רק על מה שעשה או לא עשה (הלכות תשובה ז,ג): "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך לשוב מאלו כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן"

וכפי הסיפור בו פתחנו, זאת הייתה הטענה של יעקב כנגד בניו.

יש להוסיף כי באותה הדרך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת את אחת השאלות הגדולות והידועות במחשבת ישראל: על מה נענש פרעה? בעוד כמה שבועות נתחיל לקרוא בזעזוע על ההתנהגות המושחתת של פרעה ועל עשר המכות החמורות שהטיל עליו ה', ואולם גדולי המפרשים כמו הרמב"ם והרמב"ן מעלים את השאלה הידועה: על מה הגיע לפרעה עונש? הרי עשה בדיוק את מה שציוו?

בברית בין הבתרים ה' אמר לאברהם אבינו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" – ואם כן פרעה קיים את הציווי ועינה אותם? אדרבה כלשון הרמב"ן: אולי מגיע לפרעה שכר על שקיים את מצוות ה'? הרי אם לא היה מענה את עם ישראל, לא היה מתקיים הציווי?

הרבי עונה כך (לקוטי שיחות לא/31 ובכ"מ): הטענה נגד פרעה לא הייתה על עצם המעשה, אלא על רוע הלב שהניע אותו, על שנהנה להיות האיש הרע. לפעמים המעשה הוא נכון, אבל אדם נענש על עצם רגש הלב השלילי שהניע אותו לכך.

ההיסטוריה של מדינת ישראל מכירה מקרים דומים. חודש אוקטובר 1953 היה אחד הקשים בקיומה של מדינת ישראל הצעירה. מדי כמה שבועות חדרו חוליות ה"פדאיון", חוליות מחבלים מגבולות עזה והגדה המערבית, וביצעו פעולות רצח. חוליה כזו פרצה ליישוב "יהוד" במרכז הארץ והשליכה רימון לתוך בית משפחת קניאס, האם ושני ילדיה נרצחו.

הכאב היה כבד ומערכת הביטחון החליטה על פעולת נקם רועמת ביישוב ממנו יצאו המחבלים. 130 לוחמים מיחידת ה-101 בפיקודו של אריק שרון יצאה אל הכפר "קיביה" בשומרון וזרעו הרס. הבתים היו אמורים להיות ריקים לפי ההערכות שלהם והם זרקו לתוכם רימונים ופוצצו 45 מהם. בבוקר התבררו ממדי ההרג: קרוב לשבעים אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו מאש הלוחמים.

בעולם קמה סערה וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עלה על בימת הכנסת ונאלץ לשקר בפני העולם כולו כי הוא בדק היטב ואף יחידה צבאית לא נעדרה אמש מהבסיס שלה… אמנם כתוצאה מאותה פעולה נקבע נוהל "טוהר הנשק" בצה"ל, לפיו לא מערבים אזרחים בלחימה צבאית ומאז כל פעולות התגמול שביצעה יחידת 101 כוונו כנגד יעדים צבאיים ולא אזרחיים.

אנו עומדים בערב יט כסלו, והדיון בנושא מזמין את השאלה הבאה: מה רוצים מאתנו? כיצד אדם אמור לשלוט בנטיות הלב? מילא לדרוש שלא לעשות מעשה רע, זה בשליטתנו, אבל כיצד אפשר לדרוש לצנן את נטיות הלב ולהפוך מאכזר לחסיד? וכי הלב נתון לשליטה שלנו?! וכי מישהו בוחר מה לאהוב ומה לא לאהוב?!

אולם זה אחד החידושים הגדולים שעומדים בבסיס ספר התניא: הגישה של רבינו הזקן נועדה ליצור הרמוניה, להביא לאחדות פנימית בין כל חלקי הנפש – בין המעשה, הדיבור והמחשבה. כלשונו בהקדמת התניא: לבאר הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

הגישה שעומדת בבסיס הספר היה ש"הלב הוא מה שאתה חושב". אף שהאופי האישי הוא מולד וטבוע עמוק בנפש, אבל הוא מושפע מהגישה של הראש. הרעיון הזה רמוז גם בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, כשהרמב"ם קורא למידות בשם "דעות". ולכאורה מה הקשר בין מידות הלב לדעות שהן בראש? אלא שהמידות מושפעות מהדעות וכל מידה מבוססת על גישה שכלית מסוימת.

למשל, אחי יוסף הוצפו בשנאה עזה אליו משום שפיתחו תיאוריה שהוא רודף אחריהם להורגם, ולכן הוא מלשין לאביהם עליהם, ובמילא מוטל עליהם להגן על עצמם מפניו. ואולם אילו היו יושבים אתו לשיחה כנה מלב אל לב, ואולי מניחים גם בקבוק משקה על השולחן, היו מן הסתם פותרים את אי ההבנה הזו שהלכה והתעצמה לממדים של הרס.

וככה זה בכל מידה רעה: כשלומדים חסידות ומבינים את הערך של יהודי, את הרצון הבסיסי שלו לעשות טוב, ואת העובדה שגם אם הוא חטא, זה בוודאי לא יותר מטעות חיצונית ששרתה עליו – באופן מידי נעלמים הכעס והשנאה ומתפשטת אהבת חנם. ואם מישהו צריך עוד סיבה להתמסר ללימוד החסידות וההליכה בדרכי החסידות, הנה הסיבה הזו של הגברת האהבת ישראל שהיא המעשה האחרון שיביא לגאולת עולם בקרוב ממש.

השארת תגובה