לפני שנים רבות, בעיירה יהודית נידחת, בתפילת שחרית של חג הפורים, פרצה תגרה של ממש בין המתפללים. הגבאי המקומי טען בתוקף כי פורים דינו כראש חודש ולפיכך יש להעלות לתורה ארבעה קרואים, ואילו השמש הוותיק טען כנגדו כי דין פורים כדין שני וחמישי ודי בשלושה קרואים. כמנהג ישראל מקדמת דנא, נחלק הקהל בתמיכתו בין הניצים, עד שקם רבה של העיירה, "למדן" מופלג, והס הושלך בקהל. פסק הרב את פסוקו – פורים שחל בראש חודש קוראים ארבעה ובפורים שחל בשני וחמישי – שלושה…
בשבוע החולף עסקה המערכת הפוליטית בעיקר בנושא אחד – מועד הבחירות לכנסת ה-23 הבעל"ט, לכולי עלמא הוסכם שהמועד המקורי – פורים דפרזים – אינו בר ביצוע, וכל שנותר הוא להחליט האם לקבוע פורים בראש חודש או שמא בשני וחמישי.
תחילה, כפי שנכתב כאן בהרחבה בשבוע שעבר, נבחנו האופציות לעריכת בחירות בימי שלישי בלבד. החל מר"ח אדר וכלה בכ"ח בו. אלא שכל תאריך נדחה מסיבה אחרת, באחד חל יום השנה לחללים שמקום קבורתם לא נודע והאחר הוא יום השנה לרבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א, תאריך אחד מוקדם מדי לועדת הבחירות ומשנהו מאוחר מדי למדינת ישראל. בשלב מסוים, קם מי שקם והעלה את השאלה הגאונית – למה דווקא שלישי?
מתברר שדין אין כאן ובקושי מנהג ישראל יש כאן. המסורת לקיום הבחירות בימי שלישי נעוצה במקור בשתי סיבות, שכל קשר שלהן למציאות בימינו קלוש עד בלתי קיים. האחת, היות יום הבחירות יום שבתון במשק, והעובדה שימי שלישי בעבר היו רק 'חצי יום עבודה', ומשכך, נחשבו מועדפים לעריכת בחירות – כדי לצמצם את הפגיעה במשק. טיעון זה כמובן אינו רלוונטי בעידן המודרני, בו יום שלישי הוא יום עבודה כשאר הימים.
הסיבה השנייה, ההנחה שההיערכות הטכנית לבחירות לפניהן, וספירת הקולות שלאחריהן, אורכת ימים ארוכים, ומשכך, הרצון להימנע מחילולי שבת לפני ואחרי. גם נימוק זה כבר עבר זמנו, שהרי נפסק בהלכות הדלקת מדורת ל"ג בעומר שחל במוצ"ש במירון שאין לחוש לכגון דא וישראל זריזים הם, מאידך, אם להתחשב בקצב ספירת הקולות של ועדת הבחירות בשני הסיבובים הראשונים, נדמה שמוטב אף להקדים את הבחירות למוצאי שבת, שמא תספיק הועדה המתחדשת בראשות השופט ניל הנדל לסיים את התהליך המייגע בשבוע שלם, וחכ"ל יצחק פינדרוס יוכל להיכנס לשבת כשהוא משוחרר מעינוי הדין.
אגב, לא מדובר באירוע היסטורי, וכבר נרשמו בעבר חריגות. כך למשל, מערכת הבחירות של 96', בה נבחר רוה"מ נתניהו לראשונה, נערכה דווקא ביום רביעי. מנגד, הפסימיים יסתמכו על תקדים 99', בחירות שנערכו ביום שני ובהן הודח נתניהו (בפעם היחידה בה הפסיד התמודדות לראשות הממשלה). גם מי שיבחר לנדוד במנהרת הזמן עד בחירות 84', יגלה כי הן הסתיימו בחוסר הכרעה בין הגושים, עד שבעידוד נשיא המדינה דאז חיים הרצוג הקימו פרס ושמיר את ממשלת האחדות המפורסמת. האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?
כך או כך, נדמה כי הושגה כבר הסכמה מקיר לקיר על קיום הבחירות דווקא ביום שני, ו' אדר. כעת נותר להמתין במתח עד שעות הערב של יום רביעי, אז אמורה הכנסת לפזר את עצמה בשנית ולהצביע בעד המועד המחודש, בהנחה שלא תצוץ בינתיים איזו ממשלה.
נוסיף ונציין עבור חובבי היארצייטים, שו' אדר הוא יום השנה ה-104 לפטירתו של רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל, מראשי תנועת המוסר. למעוניינים לעלות על קברו (לאחר ההצבעה) ולהתפלל להצלחת המערכה, אין צורך להמריא למזרח אירופה, שכן מקום מנוחתו שוכן כבוד בהר הזיתים.
דרוש מבוגר אחראי
בכנסת כבר השלימו כולם עם קיומן של הבחירות, אבל ביומיים שנותרו (נכון לשעת כתיבת השורות) נשלף כל שפן אפשרי מהכובע, כשכל צד מנסה להציג את עצמו כמבוגר האחראי שעושה הכל, באמת הכל, כדי למנוע בחירות.
כך ניתן להסביר למשל את צמד ההחלטות המפתיעות משהו שהוכרזו ב'כחול לבן' ביום שני – האחת, ויתורו של יאיר לפיד על הרוטציה בראשות הממשלה בבחירות הקרובות, ויתור הראוי להערכה, שהרי לא פשוט לוותר על משהו שספק אם יקרה אי פעם… וההחלטה השנייה, הודעתו של גנץ כי יסכים לחבור לממשלת אחדות בתנאי שנתניהו יימנע מבקשת חסינות.
מלבד הרצון להציג את נתניהו כסרבן, משדרת ההחלטה הזו חשש כבד של 'כחול לבן' מכישלון בבחירות הקרובות, שבצירוף בקשת חסינות על ידי ראש הממשלה – יבטיח לנתניהו קדנציה מלאה נוספת, כל זאת כמובן בהנחה שינצח בפריימריז הפנימיים בליכוד את גדעון סער. מנגד, רוה"מ עוד עשוי להשתמש בהצהרה הזו בקמפיין הבחירות, כדי להבליט את חוסר אמינותם של יריביו, שהצהירו כי לא יחברו לממשלתו בשום אופן – ובדקה ה-90 נעלמו כל עקרונותיהם, משל היו חיילים חרדים בדו"חות צה"ל.
גם בליכוד לא שוקטים על השמרים. על פי פרסומים זרים הציע נתניהו לליברמן עד חצי המלכות כדי שיצטרף לממשלת ימין-חרדים, כולל תיק הפנים ותואר מ"מ ראה"מ, וחופש הצבעה בחוקי הגיוס והמרכולים. למעשה, בשום שלב לא דובר בהצעה הזו באופן רציני, מאחר והיא טרם הוצגה בפני המפלגות החרדיות. מטרתה אחת – להעמיד את הציבור שוב על עקשנותו של ליברמן, שגורר את ישראל לבחירות בכל מחיר.
ראוי לציין כי הח"כים החרדים, למודי אכזבה מליברמן של ערב פיזור הכנסת הקודמת, נמנעו עד לשלב הזה מוויתור – ולו הקלוש ביותר – בענייני דת ומדינה לקראת 'ישראל ביתנו'. אפילו סיעת ש"ס בבית שמש שהצטרפה השבוע בשעטו"מ לקואליציה המקומית העליזה, קיבלה יותר מאשר העניקו המפלגות החרדיות לאיווט בסיבוב הנוכחי.
ח"כ חרדי בכיר מעריך בשיחה עם כותב השורות כי הסיכוי לשינוי בעמדת ליברמן שואף לאפס. "אפילו אחרי הבחירות הבאות אין מה לבנות עליו. הוא כבר לא יחבור לממשלת ימין-חרדים", הוא קובע ומוסיף כי "קיים סיכוי גדול יותר שמשרד הפנים יאשר את מינויו של שי נתן למנכ"לות עיריית אלעד, מאשר שר הפנים יאשר פשרות בענייני דת ומדינה לטובת צירופו של ליברמן לממשלה", ואכמ"ל.
כחלון יעוף
כבר זמן מה מתפרסמות בתקשורת ידיעות בשם מקורביו של כחלון (בעברית פחות מנומסת: בשם כבוד השר, בכבודו ובעצמו) על פרישתו הצפויה מהחיים הפוליטיים. נכון לשעה זו, מסתמן כי כחלון יבקש לפנות את מקומו ברשימת הליכוד לכנסת, אך ימשיך לכהן זמנית כשר אוצר עד להרכבת הממשלה הבאה, ובכך יסיים כהונה רציפה של 5 שנים במשרד, שלישי באורך כהונתו אחרי לוי אשכול ופנחס ספיר.
הנתון הזה מרשים בהרבה כשנזכרים מה התרחש טרום עידן כחלון, אז זכה משרד האוצר (בצדק) לתדמית שלילית, וההנחה הייתה כי פוליטיקאי שיתקרב למשרדים ברחוב קפלן 1 בירושלים – יביא על עצמו את קצו הפוליטי. לא פחות מאחד עשר שרים שונים כיהנו בעשרים השנים שקודם כחלון באוצר, עבור רבים מהם (רוני בר און, יובל שטייניץ, אברהם הירשזון ובייגה שוחט) זו הייתה נקודת השיא האחרונה בקריירה, ממנה שקעו בחזרה איש איש באלמוניותו או בכלאו. במובן הזה כחלון אינו שונה מאחרים, אך תדמיתו ותקופת כהונתו ייזכרו דווקא לטובה.
בשנות כהונתו נחשב כחלון לאחד השרים היותר אהובים על הנציגות החרדית, בגישתו האוהדת בלאו הכי לשכבות החלשות, בקידום תוכנית 'נטו משפחה' ומבצעי 'מחיר למשתכן' ואפילו בסיוע לשיפוץ קבר הרשב"י – שם הוא נוהג להשתטח מפעם לפעם.
נכון, מטבע הדברים שר אוצר נתון בחיכוך כל העת מול המפלגות השונות – ובכלל זה המפלגות החרדיות, ועדיין, כחלון, איש מסורת בעל גישה חמה במיוחד לדת, נחשב כמי שהושיט יד למגזר החרדי לא אחת, ועל כך מגיעה לו הכרת הטוב. נותר רק לשחזר את קריאתו האלמותית של ראה"מ בזמנו, ולבקש משרי האוצר הבאים – תהיו כחלונים.
הקרב על הממלכה
ביום חמישי יצעדו מיליוני בריטים לקלפיות ברחבי הממלכה, כדי להכריע בקרב המרתק בין איש הימין השמרן בוריס ג'ונסון ובין איש השמאל והלייבור ג'רמי קורבין. מלבד ההשלכה הישירה על מצבה של בריטניה באיחוד האירופי וגורל הברקזיט, ניצב על הפרק גם היחס לישראל והמאבק באנטישמיות.
קצת רקע: בריטניה, המדינה עם הרקע הפרלמנטרי הכי ותיק בעולם המערבי, נשענת בעיקר על שתי מפלגות יריבות, השמרנים והלייבור. למעט ארבעה ראשי ממשלה בהיסטוריה, כל השאר היו משורות השמרנים (מפלגת ימין מובהקת, המקבילה הבריטית לליכוד כאן או לרפובליקנים בארה"ב), המפורסמים שבהם הם וינסטון צ'רצ'יל, בנג'מין ד'יזראלי, מרגרט תאצ'ר ועוד. מאפיין מובהק של השמרנים הוא אהדת ישראל.
הלייבור, מנגד, היא מפלגת שמאל מרכזית ששני ראשי הממשלה הבולטים שיצאו משורותיה הם טוני בלייר וקלמנט אטלי (מי שהתפרסם בעיקר בזכות אמרת הכנף של יריבו צ'רצ'יל, כי "רכב ריק הגיע לדאונינג 10 וקלמנט אטלי יצא ממנו"), מטבע הדברים, יהודים רבים נמנו על שורותיה – על אף עמדותיה הפרו פלסטיניות, מעין מקבילה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
לאחר הבחירות ב-2015, עם הפסדו והתפטרותו של אד מיליבנד (פוליטיקאי יהודי שהתמודד בראשות הלייבור, אחרי שבדרך לתפקיד גבר על אחיו דייויד), כבש את הלייבור ג'רמי קורבין, אנטישמי מובהק, תומך מוצהר בחרם על ישראל שנפגש בעבר עם ראשי חמאס וחיזבאללה, הניח זר על קברם של רוצחי הספורטאים הישראלים במינכן והשווה בגלוי את הממשל הישראלי למשטר הנאצי.
בעקבות ההשתלטות העוינת, נטשו מרבית היהודים את הלייבור – שהבליטה מלבד קורבין כמה וכמה נבחרים מוסלמים קולניים ואנטישמיים – לטובת מפלגת הליברל דמוקרטים, מפלגת מרכז-שמאל מתונה, שאף חברה ב-2010 לממשלה השמרנית בראשות דייויד קמרון.
סופגניות ופייק ניוז
התקווה הישראלית והיהודית נעוצה באופה הסופגניות הטרי, שכבר זכה לכינוי 'טראמפ הבריטי' בשל דמיונו המסוים לנשיא האמריקני, בוריס ג'ונסון, השמרן הראשון שכיהן כראש העיר לונדון ה'אדומה' (המזוהה עם הלייבור). כמו מקבילו מעבר לים, ג'ונסון התפרסם כעיתונאי שנוהג לשווק 'פייק ניוז', טיפוס כריזמטי ומשעשע שנוהג להסתבך מפעם לפעם בפרשות שונות. אבל החשוב מכל עבורנו, בו ג'ו (זה כינויו) נחשב אוהד ישראל מובהק, ויהודים מקומיים נוטים לתאר את עמדותיו על הסקאלה שבין הליכוד ל'ימינה'.
כבר כאשר התמודד לראשות העיר לונדון ניצח לא מעט בזכות התמיכה היהודית העצומה שקיבל, בעיר שחיפשה להתאושש מקודמו, איש הלייבור החשוד באנטישמיות אף הוא – קן ליווינגסטון. בהמשך, ניצל בו ג'ו את משבר הברקזיט של ראשת הממשלה הקודמת, תרזה מיי, ותפס את מקומה בראשות המפלגה השמרנית.
ב-2016 הפתיעו אזרחי בריטניה את ראש הממשלה דייויד קמרון והצביעו בעד הברקזיט – פרישה מהאיחוד האירופי. לצערם, חברי הפרלמנט הבריטי סירבו עד כה לאשר את כל הסכמי הפרישה עם האיחוד האירופי שהוצגו בפניהם. ג'ונסון, נגדו נטען בתחילה שהכין מאמרי תמיכה והתנגדות בברקזיט בו זמנית וחיכה לראות לאן נושבת הרוח, מוביל את הברקזיט בגאון ואף סילק משורות המפלגה כל מי שערער על עמדותיו.
המצב הבלתי אפשרי וחוסר היכולת לגבש רוב בפרלמנט (מזכיר לכם משהו?) הובילו להקדמת הבחירות בהסכמת שני הצדדים. הסקרים צופים לג'ונסון ניצחון מוחץ ורוב עצום של 360-370 מתוך 650 חברי בית הנבחרים (שאליהם עשויים להצטרף עוד כמה עשרות חברים ממפלגות קטנות יותר). אבל כמו בישראל, גם לסוקרים הבריטיים יש נטייה לפספס את המציאות. בבחירות הקודמות הובילה תרזה מיי בפער של יותר ממאה נציגים בסקרים – ואך בקושי רב ניצחה בקלפיות.
מאידך, מפלגת הלייבור מתמודדת עם בעיה קשה במישור הסקוטי, הנובעת משיטת הבחירות הבריטית, בה מחולקת הממלכה לאזורים, בהם המנצח לוקח את כל הקופה. עד השנים האחרונות, נשענו בלייבור על עשרות מחוזות סקוטלנד שתמכו בהם באופן מסורתי. תמיכה זו אבדה ברובה לטובת מפלגת SNP הסקוטית, במה שכמעט מחסל למעשה את סיכוייו של קורבין והשמאל הבריטי.
במידה וג'ונסון אכן ינצח, צפויה בריטניה לנטוש את האיחוד האירופי בסוף חודש ינואר, וישראל תרוויח ידיד קרוב ומשמעותי בעמדת כוח בינלאומית חזקה במיוחד לשנים הקרובות. על האפשרות השנייה – עדיף אפילו לא לחשוב.