דור הגאולה

הייתכן שאנחנו זכאים לגאולה ולמשיח יותר מההדורות הגדולים שקדמו לנו? יוסי גרין התחבט בשאלה הזאת, וניסה לענות עליה בשני שירים שכתב // גוונים של גרין

יוסי גרין
יוסי גרין
כי אלוקים | לחן: יוסי גרין | ביצוע: מרדכי בן דוד | עיבוד: משה לאופר
■ ■ ■ 

כולנו גדלנו כבר מילדותנו על הערכים הכי בסיסיים ביהדות. כל אדם שרק פתוח להקשיב ולקבל, יודע שעוד מזמן התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו (ואף לפני כן), מטרת הבריאה ותכליתה הסופית הייתה ברורה. במילים פשוטות אפשר לומר את מה שכולנו מכירים מהספרים הקדושים, שבתחילה נברא עולם שעוד לא הגיע לידי שלמותו, הנקרא "העולם הזה", שנברא כדי לספק "מרחב", מקום בו יוכלו בני האדם להרוויח בזכות את שכרם לחיי העולם הבא. מראש הוקצב זמן מסוים לעולם הזה, אז יגיע העולם אל שלמותו, בדמות ה"גאולה" אותה יביא אלינו המשיח. המקורות מתארים את האישיות המסתורית הזו, המשיח, כבעלת נשמה המסוגלת לקשר ולאחד בין כל הפלגים השונים כל-כך זה מזה שבעם ישראל, ולהנהיגם דרך שלבי הסיום הגאולה אל השלב הסופי – אל השכר של חיי הנצח. שלב זה מתואר בכתובים כמצב של דבקות וקשר עמוק, ישיר ונצחי בין האנושות לקב"ה, המאפשר לאדם לחוות את הטוב המוחלט תוך שלמות אמיתית ונצחית. מצב זה של דבקות יתרחש בתחומי עולם שנברא כדי לשרת תכלית זו ונקרא "העולם הבא".

ההשקפה הזאת הובהרה עבורנו על-ידי האר"י הקדוש, הרמח"ל ואחרים נוספים. דורנו, צריך לומר, הוא דור בר מזל, שכן כיום זכינו שהספרים הללו יהיו מבוארים נפוצים, ולבד מכך יש היום גם רבני השקפה רבים ונהדרים שמדברים על השקפה ואמונה, שמפרשים ומקילים לנו באופן מאורגן וברור את הבנת הרעיונות המורכבים האלה, ובכך פותחים לנו צוהר ל"עולם שמעבר" הגדול והמסתורי. זה עוזר לנו להבין את הרעיון העמוק שטמון בגאולה ובמשיח, ונותן לנו חיזוק עצום ומשמעותי באמונה בביאת המשיח.

■ ■ ■

מאחר והטור הזה נולד תוך כוונה לחלוק איתכם את נושאי ההשראה ותהליך הלחנת ויצירת שירים יהודיים, אני חש לעיתים שיש צורך לתאר מעט מהמסע שאני עובר כיוצר וכיצד מתחיל אצלי תהליך של יצירה, ולענות על השאלה "איך הגעתי למנגינה הזו".

עוד מילדות הבנתי שזכיתי להשתייך לעם המיוחד שנבחר למלא את התכלית החשובה הנ"ל בעולמנו. חיי, כמו גם חיי הסובבים אותי, היו עטופים תמיד בכל העניין הזה של הציפיה לביאת המשיח. אפילו שהיום זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל כל תוכנית שתכננו בילדותי – נעשתה מראש תוך מוכנות לכך שבכל רגע עשויה להגיע "הבשורה", והתוכנית תתבטל מיידית, וגם רוב הסיפורים היפים ומלאי התקווה ששמענו כילדים סבבו סביב נושא המשיח והגאולה. נהגנו לרחף על כנפי הדמיון ולנחות לרגע באותם ימים מאושרים ומלאי אור והתעלות שאין לתאר במילים. דמיינו שאנחנו נפגוש את האבות והאמהות הקדושים, את משה רבינו, את דוד המלך… ואפילו התווכחנו תמיד בינינו כילדים איזו אישיות היסטורית אנחנו רוצים לפגוש קודם. אני מספר על כך כדי להמחיש באיזו אווירה גדלתי והתחנכתי. אני לא בטוח מה הסיבות לכך, אבל היום אני כבר לא כל-כך רואה את הלהיטות הזו לנושא הגאולה בקרב הדור הצעיר. ואני מאוד מקווה שהסיבה לכך היא אולי לקיים את מה שאליו התכוונו הגמרא באומרם שהמשיח יבוא בהיסח הדעת. מה הכוונה שיבוא בהיסח הדעת? לדעתי ייתכן שהכוונה למצב המלמד על סוג של ניתוק ממשהו שאנחנו באמת מאמינים בו בתוך תוכנו, אבל לא חיים אותו כל הזמן.

אך בפעם נוספת נראה שאני סוטה כעת מנושא הטור… (או שאולי בעצם לא…).

אחת מהעובדות הקשות יותר איתן אנחנו צריכים להתמודד, מה שגם יכול להיות חלק מהסיבות להתרופפות הזו בציפיה המוחשית לביאת המשיח, היא השאלה ההולכת ומתעצמת עם השנים: הרי הדורות שקדמו לנו, עלו עלינו בכל כך הרבה מובנים; הייתה להם מסירות נפש גדולה הרבה יותר מזו שלנו; הם חיו בין גדולי הדור עליהם אנחנו קוראים רק בספרים ואת גדולתם אנחנו יכולים רק לדמיין. אז אם קודמינו בדורות לא זכו לביאת המשיח בתקופתם, כיצד ומדוע אנחנו אמורים לצפות לכך בזמננו אנו? באיזו זכות? תמיד הרגשתי שזו אחת הסיבות לכך ש"היסח הדעת" הזה הופך משמעותי יותר בימינו.

הפעם הראשונה שעסקתי בנושא בשיר, הייתה באחד השירים שזכיתי לכתוב יחד עם אברהם פריד. שם השיר הוא "על כתפי ענקים" עם מילים באנגלית העוסקות בסוגיה הזו.

בשיר אנחנו מספרים את סיפורו של ענק שהיה לו רצון עז להראות לבנו הקטן את ארמון המלוכה ואולי אף לזכות להעיף מבט במלך…

את הרעיון לכך "שאלנו" מהמערכת המוכרת של המשלים מהתלמוד העוסקים ב"מלך בשר ודם". המקורות מסבירים שהסיבה שמלכים אמיתיים וכל נושא המלוכה בכלל קיימים בתלמוד ובמדרשים, היא כדי לתת לנו מושג כלשהו לגבי כבודו של מלך מלכי המלכים, כי אחרי שתהיה לנו שייכות עם מלכים מבשר ודם, תהיה לנו שייכות מסוימת לכבודו העצום של מלך מלכי המלכים. זו אחת הסיבות שכאשר אנחנו רואים מלך אנושי אנחנו מברכים "שחלק מכבודו לבשר ודם". וכעת – חזרה לסיפור שבמשל…

…לאחר שהאב ובנו יצאו לדרכם לכיוון הארמון, הם נתקלו והתגברו על מכשולים שונים ומשונים, עד בהתרגשות וביראה הם זכו לבסוף להעיף מבט בחומת הארמון. הענק שצעד יד ביד עם בנו הקטן החל להחיש צעדיו בלהיטות ובציפייה לכיוון הארמון. כשהתקרב לחומה ראה למרבה אכזבתו שהיא כה גבוהה, עד שאפילו ענק בסדר גודל שלו יתקשה להציץ מעבר לה. מתוך קבלת המצב ובצער רב הוא מביט אל בנו ואומר: "בני, קיוויתי להביא אותך לפה איתי כדי שנוכל שנינו לראות את הארמון מעבר לחומה ואולי אף לזכות להעיף מבט במלך המרומם יחד. אך נראה שזה לא יקרה, כי החומה גבוהה מדי אפילו בשבילי. אך בוא אתה בני, ארים אותך ותעמוד על כתפיי וכך תוכל אולי אתה להביט מעבר לחומה אל הארמון, ותחלוק אותי את החוויה שתחווה".

קטע הפזמון ששרה המקהלה בשיר "על כתפי ענקים" עוסק בנמשל, של הדור ה"גמד" שלנו העומד על כתפי ההישגים של הענקים שקדמו לנו…

ואנו נעשה זאת, אחים,

אחרינו – לא יהיו אחרים.

אתה ואני ניגשים

לחוות את שחלמו לחוות הענקים…

אז קום ובוא נהיה אנו אלה שנסיים זאת.

אמנם קטנים, אך כחיילים גבוהים היינו,

כי אנו עומדים על כתפי אבינו.

זו הייתה דרכנו לנסות לפתור את הדילמה הנ"ל ולענות על השאלה כיצד נצליח להגיע לגאולה שאבותינו לא זכו לה: נגיע לזה בעז"ה, בזכות שאנחנו עומדים על כתפיהם הגבוהות, נשענים על הישגיהם ומוסיפים משלנו רק את התיקון הקטן האחרון הדרוש כדי להביא אותנו לראש החומה ולהתחיל את הגאולה.

אך הטקסט הזה בשיר היה רק המבט שלנו, הניסיון הקטן שלנו, להבין ולחלוק את מה שחשנו שהוא הפיתרון לשאלה הגדולה הזו. עד שבא אותו יום יקר ערך ומדהים בו כאשר באמצע אמירת תהילים נתקלתי לפתע בפרק שנראה כעוסק בדיוק בסוגיה הזו! קראתי אותו שוב ושוב בהתרגשות עצומה. הייתכן שמצאתי מקור מהימן ואמיתי שיחזק ויאשש את הרעיון הזה עליו כתבנו את השיר? כי נראה היה לי שדוד המלך כתב בדיוק על האפשרות הזו שתבוא בקץ הימים!

"כִּי אֱלֹקִים יוֹשִׁיעַ צִיוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ…

וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָה".

(תהלים סט:לו)

הדמעות שהחלו לזלוג על פניי הקדימו את המנגינה שבקעה מלבי ונכתבה מיד. לפי איך שאני הבנתי את הפרק הזה בתהילים, דוד המלך דיבר על האפשרות שלא יהיו אלה עבדי ה' ("עבדיו") עצמם, דורות הענקים שהשיגו את רוב התיקון הדרוש כדי להתחיל את הגאולה, שירשו את ציון ויראו את הגאולה בזמנם, אלא ילדיהם ("זרע עבדיו") של המשרתים הללו. הצאצאים של אותם עבדי ה' הגדולים הם שיזכו לראות את הגאולה בדור שלהם.

תובנה זו היוותה חיזוק עצום לאמונה והייתה עידוד עצום עבורי, כי מהפסוק הזה משתמע שיש סיכוי ממשי שאלינו התכוון דוד המלך. אנחנו "זרע עבדיו" העומדים על כתפי הענקים שקדמו לנו, ואנחנו בעז"ה נזכה לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

השארת תגובה