החייט המברך

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

בימי הבעש"ט היו בעיר ווילנא שני חייטים פשוטים. הם לא היו מומחים יתרים באומנותם, ותפרו רק בגדים פשוטים להמון העם ולאיכרי הכפרים. לימים נעשו שני החייטים שותפים, והחליטו לעזוב לזמן מה את ווילנא וללכת מכפר לכפר ולהתעסק שם באומנותם, עד שיאספו סכום כסף מסויים, ואז ישובו לביתם. החליטו ועשו. הם שהו בדרך שנים אחדות, צברו סכום כסף וחזרו לוילנא.

בדרך באו לכפר אחד, וסרו כמנהגם אל היהודי היושב בכפר. היהודי היה מוכסן מטעם האדון בעל הכפר. ראו החייטים את פני היהודי והנם זועפים. פנו אליו בשאלה: "מדוע פניך עצובים ודואגים?" בתחילה לא רצה להשיבם כלל, אך משהפצירו בו שיסיח דאגתו לפניהם, סיפר להם שהוא נמצא בצרה גדולה: האדון של הכפר משיא את בתו וציווה עליו שימציא לו חייט אומן לתפור לבתו בגדי נשואין, והנה כבר נסע לכמה ערים והביא לו חייטים מומחים וידועי שם, אך אף אחד מהם לא מצא חן בעיני האדון. והאדון דורש מאתו במפגיע להביא לו חייט טוב, ואם לאו יגרשו מהכפר, והרי הוא אובד עצות ואינו יודע מה לעשות".

שמעו החייטים את דבריו ונצנץ רעיון במוחם: "אולי זימן ה' לנו את העבודה הזאת".

פנו אל היהודי ואמרו לו: "אנו חייטים במקצוענו, לך נא ואמור לאדון שיש לך שני חייטים חדשים, מומחים ואומנים, וינסה נא לתת לנו לתפור את הבגדים".

צחק היהודי במר נפשו: "האם אלך להתעלל באדון? הרי כבר אמרתי לכם שחייטים מפורסמים לא ישרו בעיניו, ואיך אבוא ואציע לפניו חייטים שכמותכם, המסובבים בכפרים לתפור בגדי איכרים פשוטים?" אך החייטים בשלהם: "וכי מה תפסיק אם תספר לאדון אודותינו? אדרבה, מכיוון שנכנס בו באדון רוח שגעון, שכל החייטים הטובים אינם מוצאים חן בעיניו, אולי משום זה דווקא נצליח אנחנו?" הרבו עליו בדבריו עד ששמע בקולם והלך והודיע לאדון שמצא שני חייטים מומחים חדשים.

ציווה האדון שיתפרו לו בגד אחד לדוגמא. והנה פלא: הבגד מצא חן בעיני האדון באופן מיוחד! לא פסק האדון מלהפליג בשבח עבודתם, עד שמסר להם לתפור את כל בגדי הנישואין של בתו. ישבו החייטים בבית האדון זמן מסויים, עד שגמרו את עבודתם. חלק להם האדון מחמאות על טיב העבודה ושילם להם שכרם ביד רחבה ובעין יפה, וליהודי המוכסן של הכפר קרא האדון, והביע לו תודה על שהמציא לו חייטים מומחים כאלה, והודיעו לו שהוא יכול להמשיך לשבת בכפר בשקט ולהמשיך בתפקידו בתור מוכסן הכפר.

ראתה אשת האדון שהחייטים שבעי רצון מאד מזה שהמוכסן נשאר על מקומו בכפר, פנתה אל בעלה ואמרה: "היהודים הללו נהנים שבן אמונתם לא יגורש מהכפר, ספר נא להם על המוכסן השבוי, היושב תפוס אצלנו בבור, אולי יפדוהו מאתנו?"

סיפר האדון לחייטים, שיהודי אחד לא שילם לו את תשלומי החכירה המגיעים ממנו, ועל כן אסר אותו ואת בני ביתו, והם יושבים תפוסים וכלואים בבור זה זמן רב, עד שכבר שואלים הם את נפשם למות! שאלו החייטים: "כמה כסף הוא חייב?"

השיב להם: "שלוש מאות רובל כסף".

פנה אחד החייטים אל חברו: "מה אתה אומר על הענין הזה?"

השיבו חבירו: "מה אומר ומה אדבר? אילו היה הדבר תלוי באיזה סכום זעום, הייתי מסכים שנשתתף במצוה של פדיון שבויים, אבל כלום נוכל להוציא סכום רב כזה?"

עמד החייט הראשון מהרהר רגעים אחדים ופנה אל חברו: "שמע נא אחי, רוצה אני לבטל את השותפות שבינינו, הואילה נא לעשות חשבון כמה כסף עולה בחלקי ומסור נא לי את חלקי לידי".

עשו חשבון, והנה בחלקו של כל אחד מן השותפים עולה שלוש מאות רובל כסף.

ראה החייט השני שחברו רוצה להוציא את כל כספו עבור המצוה, ניסה לפתותו בדברים בכדי להניאו מהמעשה, אבל הלה עמד בכל תוקף על דעתו.

חילקו את כספם והחייט הראשון לקח את שלוש מאות הרובל כסף שלו, ומסרם לאדון בפדיון חובו של היהודי האסור ומשפחתו.

האדון הוציא לחפשי את השבויים, הציג אותם לפני החייט והודיעם שהיהודי הזה שילם לו את חובם, והוא משחרר אותם. נפלו השבויים על צווארו של החייט, ובכו דמעות גיל, והחייט שמח אף הוא בשמחתם.

החייטים חזרו לוילנא. זה שהביא את צרור כספו עמו התחיל לעסוק המסחר של בגדים מוכנים, מסחרו הצליח בידו ועלה מעלה מעלה. והשני, שבא בלי פרוטה ירד מטה מטה. מרוב עניו המרוד נפל בעצבות, והיה הולך שחוח, סר וזעף, ויצא לו שם: "החייט בעל המרה שחורה". כשתקף אותו הרעב, היה מבקש נדבה ממי שנזדמן בדרכו, ואיש לא ידע את אשר עבר עליו.

ויהי היום ואיש אחד מתושבי ווילנא עבר ברחוב והחייט בעל המרה שחורה ניגש אליו וביקש ממנו נדבה כדי לקנות לחם.

"מה יהיה?" – שאל האיש בצחוק – "כשאתן לך נדבה?"

"אברך אותך" – השיב החייט.

חייך האיש: "ברכה של איזה חסר דעת…"

נתן לו נדבה פעוטה והסיח את כל הדבר מלבו. האיש הלז היה סוחר בפשתן. מנהגו היה לנסוע מזמן לזמן ל"חצרותיהם" של "פריצים" שונים ולקנות מהם הפשתן שיש להם ולהביאם העירה.

באותו יום שפגש את החייט חל זמן נסיעתו ל"פריץ" אחד שהיה איש קשוח-לב מאד, ובעמל רב היה עולה לו בכל פעם לגמור עמו את העסק. והנה פלא: היום בא אליו הסוחר, ובלא שום קושי גמר עמו את העסק ויצא ברווח גדול יותר מתמיד.

תמה הסוחר על ההצלחה המשונה הזאת, ופתאום נזכר בברכתו של החייט. נצנץ רעיון במוחו: מי יודע אם לא ברכתו של זה עמדה לי? שמר הסוחר את הדבר בלבו.

עבר זמן מה והסוחר הוצרך שוב לנסוע למקום אחד לרגל מסחרו. חזר הסוחר אחרי אותו החייט, ומשמצאו נתן לו נדבה וביקשו שיברכו שיצליח בדרכו. החייט ברכו והסוחר נסע לדרכו. שוב האירה לו ההצלחה פנים. עתה כבר ראה הסוחר בעליל, שברכת החייט מצליחה את דרכו. מאז שם לו לחוק שבכל פעם שנסע בענייני מסחרו, לתת נדבה לחייט ולקבל ממנו ברכתו. ככה נהג הסוחר חצי שנה, ובמשך הזמן הזה נתעשר מאד על ידי ברכותיו של החייט ואיש לא ידע מזה מאומה.

בימות החגים נפגשו בבית הסוחר למסיבה משפחתית כל קרוביו ובני משפחתו, וכטוב לבו ביין סח להם על מקור הצלחתו בזמן האחרון: החייט וברכותיו. הוא לא שמר יותר את הדבר בסוד. והיות וחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה. וכך נתפרסם הדבר בעיר, שהחייט בעל ה"מרה-שחורה" כוחו גדול בברכות וכי ברכותיו מתקיימות. מאז התחילו נוהרים אליו רבים לקבל את ברכתו. ברכותיו נתקיימו ואת אשר בירך היה מבורך.

באותו זמן עברו דרך וילנא שנים מתלמידי הבעש"ט. שמו של החייט המברך הגיע גם אליהם ובבואם אחרי זמן מה לבעש"ט סיפרו לו על הפלא בווילנא. ביקש מהם הבעש"ט שכאשר יזדמנו פעם שניה לוילנא ישתדלו להביא עמהם את החייט.

כשהגיעו בפעם השניה לוילנא השפיעו על החייט שיסע עמהם לבעש"ט. כשבא החייט לפני הבעש"ט, התחיל לחקור ולדרוש אותו במה זכה לכוח הזה שברכותיו מתקיימות, אך החייט לא ידע לסיבת הדבר. לא עלה על דעתו כלל וכלל דבר המעשה של פדיון השבויים לתלות בו את כוח הברכות ויתכן שאף לא ידע כלל את עצם העובדה שברכותיו מתקיימות.

ביקש ממנו הבעש"ט שיספר לו על תולדות חייו. סיפר החייט לפניו את מאורעותיו והרפתקאותיו, עד שהגיע לאותו מעשה של בגדי הנישואין שתפר לאדון, וכן סיפר אודות השבויים שפדה בעד כל כספו שהיה לו. מששמע הבעש"ט מעשה זה, הפסיקו ואמר: "זהו זה!"

עיכב הבעש"ט את החייט אצלו, והתחיל לטפל בו. ראשית ריפא אותו מהמרה שחורה שהיה נתון בה והתחיל ללמדו תורה, נגלה ונסתר, ופתח בפניו מעיינות החכמה, עד שנעשה צדיק גדול ומקובל גדול, והיה שותה בצמא את תורת קדשו של הבעש"ט.

השארת תגובה