החבדני"ק קינא בצעיר – ומצא שיטה

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

לפני כמאתיים שנה, חי החסיד רבי יקותיאל מהעיר ליעפלי ברוסיה הלבנה. חסידים הוגים את שמו ביראת כבוד. הוא האריך ימים עד כמעט מאה שנה (בתקופה בה תוחלת החיים הממוצעת עמדה על חצי מכך) וזכה לפגוש ארבעה אדמור"י חב"ד, מהאדמו"ר הזקן עד האדמו"ר המהר"ש.

אבל רבי יקותיאל לא נולד כאיש מרשים. הוא היה אדם פשוט שעבד במכירת מלח ולא בלט בשום תחום. כישרונותיו היו מוגבלים והידיעות התורניות שלו מועטות. שנים ארוכות נהג לנסוע אל חצרו של רבנו הזקן ומה שהבין – הבין, וזה לא היה יותר מדי. חלפו השנים והאדמו"ר הזקן נפטר ואת מקומו תפס בנו, רבי דובער, המכונה ה'אדמו"ר האמצעי'. הרבי העתיק את מרכז החסידות לעיירה ליובאוויטש ויצר סטנדרטים חדשים בלימוד החסידות. המאמרים הפכו להיות ארוכים ומעמיקים, וגם גדולי החסידים מהדור הקודם התקשו לעמוד על עומק הרעיונות.

יום אחד הגיע לעיר ליעפלי אברך צעיר. הוא בא מליובאוויטש, נלהב ומלא בדברי החסידות ששמע מהרבי החדש. האברך ניחן בכישרון הסברה מעולה ומדי יום חזר רעיונות מופלאים בתורת החסידות. עולם חדש של מושגים אלוקיים נפתח מול המאזינים וכולם התקבצו סביבו לשמוע עוד ועוד. חוץ מאדם אחד שהרגיש אומלל. הוא היה כבוי. ר' יקותיאל הקשיב, הוא לא החמיץ שום הזדמנות לשמוע, אבל לא הבין כלום. הדברים חלפו על יד אוזנו ונשכחו כלא היו.

הקנאה באותו אברך הכתה בו. הוא חסיד ותיק ששמע מאמרי חסידות מפי הרבי הזקן, ופתאום מופיע איש צעיר, אפרוח ממש, ומשמיע דברי אלוקים חיים בלשון קולחת. מיום ליום הלכה רוחו ונדכאה והוא הסתגר בחדרו. הוא חש כאילו זמנו תם. לפתע ניצתה בו אש. למדן לא היה, אבל עקשן בהחלט היה. ר' יקותיאל קרא לאברך וביקשו להתעכב ככל שיידרש והוא יפצה אותו כלכלית. שלושה שבועות ישב עמו האיש, הסביר את המאמרים במיטב כישרונו, אבל היה זה ללא הועיל. מוחו אטום.

ר' יקותיאל החליט לנסוע לרבי, לליובאוויטש, ובדמעות ביקש רחמים ופתיחת המוח. תגובת הרבי הייתה קצרה: "אין לך דבר העומד בפני הרצון, כאשר רוצים באמת גם החושים מתרחבים". כעת ר' יקותיאל ידע שהוא ישיג את מבוקשו. הוא הודיע לבני משפחתו כי הוא נשאר כמה חודשים בחצר הרבי ובזמן הזה גייס את כל כוחות גופו ונפשו. הוא הרגיל את עצמו להתרכז בנושא אחד שעות ארוכות, הוא חזר שוב ושוב על אותו נושא, עשרות פעמים, עד שהרגיש כי נולד מחדש. מוחו נפתח.

ברבות הימים נעשה ר' יקותיאל לאחד מגדולי המבינים בתורת החסידות. ספרו המעמיק ביותר של האדמו"ר האמצעי – 'אמרי בינה' – נכתב במיוחד עבורו, והאדמו"ר ה'צמח-צדק' אמר עליו:  "ר' יקותיאל הוא דוגמה חיה לדברי חז"ל: יגעת ומצאת – תאמין!".

הסיפור המיוחד מוביל אותנו אל אחת התמיהות הגדולות בפרשתנו.

פרשת ויצא מתארת את סיפור האחיות התאומות, אלו קורות החיים המרתקים של רחל ולאה. אחרי המהפך המטורף בליל החופה, כשפושטים את שמלת הכלה מרחל ומלבישים אותה על לאה, והחתן התמים מגלה את האמת רק למחרת כשאור יום חודר לחדרו והיה יכול לראות את ההבדלים הדקים בין האחיות התאומות שהיו דומות מאוד זו לזו (מלבד יופי העיניים שהפריד ביניהן, ראו סדר עולם רבה פרק ב, ביטאון 'נזר התורה' אייר תשס"ט עמוד קנט) – ממשיכה התורה ומספרת על הגלגל שממשיך ומסתובב אל הכיוון הלא צפוי:

לאה, האישה השנואה, יולדת ארבעה בנים ואילו רחל – האישה האהובה – עקרה. רחל שבשבילה עבד יעקב שבע שנים בשדה, רואה את הבית מתמלא בילדים לא שלה.

כאן נפתח פרק ל' בביטוי קשה ושלילי שאינו מכבד את רחל אמנו: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים כי מתה אנוכי". רחל התמלאה קנאה עזה באחותה והרגישה דחף להשיג את מה שזכתה לו. רש"י מוסיף כי רחל התקנאה במעשיה הטובים של לאה שגרמו לה להיות ראויה לנס שהפך את גורלה.

וכמובן, הביטוי הקשה מעלה תמיהה עצומה: למה לפגוע כך ברחל ולספר שהיא "קינאה" בלאה? למה לא מספיק לומר בפשטות שרחל הייתה מוצפת ברצון הטבעי להיות אימא? הרי בלי קשר ללאה ואפילו אם היא לא הייתה יולדת בכלל, רחל חלמה בכל ליבה להקים את עם ישראל? הרי היא אומרת את הביטוי האימהי החזק ביותר בכל התנ"ך: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", רחל הייתה "אמנו" בכל מהותה, היא לא מצאה ייעוד בחייה לולי היותה אימה, אז למה צריך לפגוע בכבודה ולספר שהשתרבבה לה קנאה יוקדת על ההצלחה של אחותה?

צריך לזכור עד כמה קשה הביטוי "קנאה" ואיזה רגש שלילי ומסוכן הוא מסמל. רק בשבוע שעבר למדנו על הפלשתים שקינאו בהצלחה הכלכלית של יצחק אבינו ובתגובה רדפו אותו ותבעו לגרש אותו מגרר. בעוד שבועיים נקרא את הסיפור הנורא של יוסף ואחיו שמתחיל ב"ויקנאו אותו אחיו", ברגש הקנאה שמעביר את המקנא על דעתו וגורם לו לעשות כל נזק לזה שמקנא בו.

כך מוסיפים חז"ל במסכת אבות: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", הקנאה היא סם המוות שהורג את האדם המקנא עצמו. ביטוי ידוע אומר: "אדם חי ממה שהוא אוכל ומת ממה שאוכל אותו…".

אחד ההסברים בכך הוא שהקנאה גורמת למקנא להרגיש גמד וזעיר. היא מעוררת אצלו נחיתות ותבוסה. בכל פעם שהוא רואה את האיש שמקנא בו, הוא מאבד את הביטחון העצמי ומרגיש כמו מי שאינו שווה כלום. כאילו ההישגים שלו אינם ראויים להערכה. יש ביטוי שאומר: "היופי שלך מכער אותי", כלומר, היופי של האיש שאני מקנא בו, גורם לי להרגיש מכוער ולאבד את כל מה שיש לי, כאילו אין בי כלום ולא השגתי דבר בחיים.

אז למה לערבב את רחל בתוך כל הרוע הזה?

יתירה מכך, התמיהה עצומה יותר: הרי הקנאה לא הייתה תכונה שאפיינה את רחל? היא הייתה ההיפך מקנאה ואדרבה, רחל היא הסמל בכל הדורות לוותרנות ואמפתיה? כך מקשה המדרש: "ומה כשראתה את אחותה נכנסת לחופה לא קנאה – עכשיו תקנא?!". הכוונה היא לסיפור ה"סימנים" הבלתי נתפס (בבא בתרא קכג): כשיעקב הציע נישואין לרחל, היא הזהירה אותו שזה לא יעבוד: אבא לא ייתן לה לעקוף את אחותה הגדולה שממתינה בבית. יעקב נערך לכך וסיכם איתה על סימנים אותם תלחש באוזניו כשייכנסו אל האוהל. הקוד היה "חנה", ראשי התיבות של שלוש המצוות של האישה: "חלה, נדה, הדלקת הנר" (דעת זקנים כט,כה). הגיע הלילה הגורלי והורידו את שמלת הכלה מרחל והלבישו על לאה, ואז קרה דבר מדהים: במקום לעמוד מהצד ולתת לאחותה להתבזות, רחל ניגשה ללאה ולחשה את הקוד שהיה אמור להגן עליה מפני הרגע הזה בדיוק.

ידועים דברי המדרש כי הרגע האצילי הזה הוא הזכות הנצחית בגללה נצא מהגלות. כשעם ישראל בוכה על קברה של רחל לבנות את בית המקדש, היא הולכת לפני הקב"ה ומזכירה את רחמיה על אחותה, ואז הקב"ה עונה את ההבטחה הנפלאה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".

אז למה כל כך חשוב לפגוע בדמות הצדקנית ולהדגיש שרחל קינאה באחותה?

בספר "היום יום" כד חשוון כותב הרבי: "בעניינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות להשי"ת כי טוב על חסדו אתו עמו. בעניינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו ולהתחנן לה' שייתן לו דעה טובה להתלמד ממנו וכוח ועוז שיוכל לעלות בעילוי אחר עילוי".

זאת מהפכה ביחס לקנאה. ראשית כותב הרבי כי יש תחום שלם בו ראוי לקנא. לעתים עלינו לאפשר את הכאב של הקנאה, להודות בה, להכיר בה ולתת לה להתפשט בתוכנו. כן, להניח לה לבעור!. כאשר פוגשים אדם יותר מוצלח בתחום הרוחני – זהו מסר מהקב"ה להתעורר. כאשר רואים מישהו שמתעלה על מידותיו ומפזר צדקה, כאשר רואים אדם שחוזר מוקדם הביתה ויושב ללמוד עם ילדיו, כאשר רואים חבר שמוצא זמן לקבוע שיעור תורה מדי יום – ראוי לכאוב בקנאה אליו.

שכן לקנאה יש שתי מעלות: א. היא ממקדת אותנו. הקנאה מגלה מי אנחנו ומה אנו רוצים לעשות באמת בחיים. הדרך הכי טובה להכיר את עצמך היא להקשיב לקנאות שלך. ב. והוא העיקר: הקנאה היא כוח מניע לצאת מאזור הנוחות. הקנאה היא דרך לזעזע את עצמנו לקום מהכורסה. כך אומר המדרש: "אלמלא הקנאה אין אדם בונה בית ואינו נושא אישה", אלמלא הרצון לעקוף את הזולת ולהצליח יותר ממנו, איש לא היה מוותר על הפרטיות המקודשת ומכניס לחייו אדם נוסף, ואיש לא היה משעבד את חייו להלוואת משכנתא לקניית בית שאינו רואה את קיצה באופק.

ואולם כאן מגיעה התובנה החדה: כל זה בלבד שהקנאה היא בריאה, כהמשך דברי הרבי: "ולהתחנן לה' שייתן לו דעה טובה להתלמד ממנו וכוח ועוז לעלות". כלומר, בלבד שהקנאה היא כזו שלומדת מאותו אדם ולא מייחלת חלילה לסופו של אותו אדם.

מקנא בריא הופך את האיש שהוא מקנא בו לסמל והערצה. הוא אינו מגמד אותו ואינו מייחל לנפילתו. הוא מודה בקנאה אליו ומבין שהקב"ה שלח אותו כקטליזטור לגרום לו עצמו לעשות דברים בלתי רגילים. הוא מתבונן בסגולותיו ומנסה ללמוד את סוד הצלחתו.

הוא יודע את התובנה המהממת: כל זמן שהאיש שאתה מקנא בו קיים – יש לך מנוע צמיחה ששלח לך הקב"ה לכבוש יעדים חדשים, אבל ברגע שאותו איש ייכשל – אתה תהיה הבא בתור אחריו, כי לך עצמך לא יהיה יעד חדש לכבוש. כבר אמר מי שאמר כי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לעסק הוא להיות ראשון! ולאבד את המתחרים.

והאמת היא שהדברים מפורשים ברש"י אתו פתחנו: "ותקנא רחל באחותה – קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אילולי שצדקה ממני, לא זכתה לבנים". רחל לא שנאה את לאה ולהיפך, הפכה אותה למושא הערצה, היא התבוננה במעשיה וראתה בה זרז כדי להצמיח את עצמה להישגים.

אנקדוטה נפלאה: בביתו של האדמו"ר הרביעי לבית חב"ד, האדמו"ר המהר"ש, גדלו שני ילדים שכבר מקטנותם בלטו בגודל הכישרונות שלהם ובנפשם הרגישה. זלמן אהרון (הרז"א) ושלום בער (האדמו"ר הרש"ב). זלמן אהרן היה מבוגר בשנתיים וחצי מאחיו הצעיר, ואולם כפי שקורה לפעמים, הצעיר היה בעל מבנה גוף גבוה יותר מהמבוגר.

זלמן אהרן התקשה לסבול את המובילות של אחיו ופעם חפר בור באדמה, ביקש מאחיו להיכנס פנימה ואמר: "הנה אני גבוה ממך". אימם, הרבנית הדגולה, רבקה, קראה לבנה ואמרה: "זלמן, לא זו הדרך, אם הנך רוצה להתנשא מעל אחיך – קח אבן ותטפס עליה. תגביה את עצמך ואל תוריד את אחיך…"

כעת נוכל להבין דבר גדול. בניגוד גמור לדברי המשנה ש"הקנאה מוציאה את האדם מהעולם", הגמרא אומרת (בבא בתרא כא,ב) דבר הפוך שגם נקבע להלכה: "מלמד תינוקות שמלמד טוב ובא לגור לידו מלמד תינוקות שמלמד טוב ממנו, לא מסלקים את הטוב יותר… [כי] קנאת סופרים תרבה חכמה". כלומר, בענייני לימוד תורה – אין חשש להשגת גבול אלא מעודדים את התחרות ופועלים ליצור מתח והישגיות בין שני המלמדים. שכן הקנאה תרבה חכמה.

כך שלא רק שאין חוששים מן הקנאה, אלא להיפך, מעודדים ומטפחים אותה באמצעות תחרות אגרסיבית. אז אנחנו מבולבלים: האם הקנאה "מוציאה את האדם מהעולם" או "מרבה חכמה?".

ברור שמדובר בשני סוגי קנאות: אחת היא חולנית שממיתה ואחת היא בריאה שמצמיחה והאחרונה היא זו עליה נאמר "תרבה חכמה". הרבי מליובאוויטש הורה להפעיל את הטקטיקה האחרונה במיוחד כלפי נותני צדקה. הרבי עורר לעשות פרסום גדול ממתן צדקה ולהעצים את הנותנים. לקבע את שמם על גבי בית הכנסת ולערוך אירועי הוקרה לכבודם. שכן כדבריו המפורסמים של הרשב"א: "מצווה לפרסם עושי מצווה", וכך הקנאה תחלחל בלב האחרים ותגרום להם לרצות להיות טובים יותר.

תגובה אחת
  1. מעניין. הדרשה מועתקת מילה במילה ממה שכתב הרב שניאור אשכנזי.

    לא ראוי לציין זאת?

השארת תגובה