להסיר את החומריות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

יצחק אייזנבך היה ילד ירושלמי פעלתן. תמיד היה מגיש יד עוזרת בבית הכנסת הירושלמי של האדמו"ר מצ'רנוביל. פעם יצא בשבת אחרי הצהריים להתפלל בכותל המערבי, ומשם התכוון להמשיך למנחה וסעודה שלישית בבית מדרש צ'רנוביל.

הוא רץ דרך שוק העיר העתיקה ולפתע נעצר. עיניו לכדו מטבע זהב נוצץ המוטל בצד הדרך. פיו נפער בתדהמה; כבן למשפחה עניה ידע רק עוני ומחסור והאוצר המונח לרגליו הצית את דמיונו. אבל שבת היום. במוחו הבזיק רעיון: הוא ידרוך על המטבע עד מוצאי השבת וכששלושה כוכבים יזהרו בשמים, ייקח אותו. נותרו כארבע שעות עד צאת השבת אבל ההמתנה לא הרתיעה אותו.

דקות ארוכות ניצב הילד ברחוב ההומה, עד שהעמידה הממושכת עוררה את חשדנותו של נער ערבי. הנער דחף אותו בחוזקה ונעלם מעבר לבניין עם המטבע היקר. מושפל ומוכה הלם נותר יצחק עומד במקומו. בראש מורכן קם, ניער את האבק מבגדיו והסתלק מהמקום בבושת פנים. הוא סב על עקבותיו ושירך את דרכו בחזרה לבית המדרש של האדמו"ר רבי נחום מצ'רנוביל.

במקום להתנדב כדרכו לארגון הסעודה השלישית, הצטנף בפינת בית הכנסת אכול רגשות תסכול. בעינו החדה הבחין הרבי בהתנהגותו החריגה של הילד ודרש בשלומו. בקול בוכים שיתף יצחק בפרטי המעשה והצדיק אמר: "אחר צאת השבת גש בבקשה אל ביתי". אחרי תפילת ערבית התלווה יצחק אל הרבי, הוא פנה אל השולחן בביתו, פתח מגירה והוציא מתוכה מטבע זהב. "הרי לך מטבע", מסר הרבי את המטבע ליצחק, "אבל אני מעניק לך אותו בתנאי אחד: שתיתן לי את שכר המצווה שקיימת היום. זכית לקדש שם שמים בהימנעותך מלחלל את השבת ואני רוצה את שכר המצווה הזה".

הילד נקרע בתוכו. האגרוף שחפן את המטבע הנוצץ נפתח ונסגר, אבל ברגע של אומץ נפלה ההכרעה. הוא הניח בחזרה את המטבע על שולחנו של הרבי ואמר: "אם המצווה שווה כל-כך הרבה, אינני מעוניין למכור אותה!". המטבע שב אל הרבי ונהרה התפשטה על פניו.

דבר המעשה נחקק בזיכרונו של ר' יצחק אייזנבך והוא נהג לחלוק תמיד את המסר עם ילדיו ונכדיו: "שום מעשה טוב שזכיתי לעשות בחיי, לא הטמיע בי את ערכה של המצווה כמו אותו וויתור על המטבע".

הסיפור המיוחד הזה מוביל אותנו אל הביאור הפנימי והמאלף של הרבי מליובאוויטש בנוגע לחפירת בארות יצחק בפרשתינו: דמותו של יצחק אבינו היא מסתורית ונעלמת. מצד אחד הוא חי הכי הרבה שנים בין האבות ובעוד שאברהם חי 175 שנים ויעקב 147 שנים, יצחק האריך ימים יותר מהם וחי 180 שנה. מצד שני, התורה כמעט אינה מספרת עליו. בעוד שאברהם זוכה לשלוש פרשיות (לך לך, וירא, חיי שרה) ויעקב זוכה לחצי חומש (מפרשת ויצא עד סוף הספר), יצחק זוכה לפרשת אחת בלבד (תולדות).

ולמען האמת, גם בתוך הפרשה הזו, יצחק מוביל ויוזם רק לאורך חצי פרק: סיפור חפירת הבארות בממלכת הפלשתים, אבל בשאר נושאי הפרשה, יצחק בעיקר מושפע מדמויות אחרות סביבו (כמו בפרשת הברכות שרבקה מובילה את התהליך בניגוד לרצונו). והשאלה היא מה מסתתר בסיפור הבארות? כיצד הוא מסמל את תרומתו המכרעת של יצחק לשימור המהפכה של אברהם?

השבוע התקיים כינוס השלוחים העולמי בניו יורק אליו הגיעו אלפי שלוחים מכל רחבי תבל. אין ספק שהשלוחים של הרבי הם היום הגוף המשפיע ביותר בעולם היהודי בכל ההיסטוריה היהודית אי פעם, הן בעיצוב חיי עמינו, שימורו וצמיחתו והן מול מנהיגי העולם ויחסם כלפי העולם היהודי.

המוטו של השלוחים הוא אומנם נראה כמו המוטו של אברהם אבינו שהקים את בית חב"ד הראשון בעולם. אבל אם מתבוננים בביאורו של הרבי על עבודת יצחק יתכן מאוד שעבודת השלוחים היא דווקא עבודתו של יצחק אבינו.

בואו ניכנס לביאור המיוחד, ישנו עיקרון בסיסי בחינוך: אי אפשר לחנך דרך הרצאות גרידא, רק האדם יכול לחנך את עצמו. אדם מתחיל להתחנך – לא כשהוא שומע שיעור מעורר, אלא – בפעם הראשונה שהוא עושה בעצמו צעד ומתקדם. וזאת הייתה הייחודיות של יצחק על פני אביו אברהם:

אברהם אבינו עסק בעיקר במלונאות (ואילו חפירת הבארות הייתה רק עסק זמני כששהה בגרר וגם עסק שלא ממש הצליח, כדלעיל) והגישה של מלונאי היא להשפיע את עצמו. הוא מארח, הוא מכין והוא מעורר את האורחים לברך את ה'. העובדה הזו מסמלת שאברהם השפיע על העולם אמונה – אבל עשה זאת בעיקר בעצמו ולא עורר את האנשים להצטרף למהפכה ולקחת בה חלק.

זה היה טוב לשלב הראשון של הפצת האמונה בה איש לא ידע דבר והיה צורך במהפכן שינחיל את המסר שלו, אבל אז הגיע הזמן לשלב השני של המהפכה: להפוך את ההמונים לשותפים בה.

יצחק אבינו, לעומתו, היה חופר בארות והחופר מחפש את האוצר הטמון באדמה!. הוא לא העניין כאן, הוא רק האמצעי כדי לאפשר למינרלים ולאוצרות האדירים כמו גז, נפט וזהב לפרוץ מתוך העפר. הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בגישה החינוכית שלו: בעוד שאין בתורה שום מפגש ושיחה ישירה בין אברהם לבניו, התורה מתארת קרבה עמוקה בין יצחק לעשו כשיצחק שולח אותו להכין לו אוכל ומתכוון להעניק לו ברכות נעלות.

יתירה מכך: חז"ל מספרים כי עשו היה שואל את אביו שאלות הלכתיות, כמו "היאך מעשרים את המלח ואת התבן" וזה אומר מהפכה אדירה: אם בדורו של אברהם היה זה אברהם שנתן הרצאה הלכתית, בדורו של יצחק החלה תקופה חדשה: הוא עורר את עשו לשאול בעצמו. זה הלך כך: יצחק היה אדם עיוור, הוא היה מוגבל ביכולת שלו להשפיע, ולכן תמורת זאת שכב על המיטה ואמר לעשו: "בני היקר, תספר לי מה למדו בחיידר".

וככה מחנכים ילד: כאשר מעצימים את הטוב שלו והופכים אותו לשותף. לא כשהאבא והמורה עומדים ומרצים, אלא כאשר ההורה מתיישב בשולחן שבת ומתעקש שכל ילד יספר מה הוא למד בבית הספר, או כאשר ההורה לוקח את הילד לבית הכנסת ודואג שהילד ישתתף ויתפלל, או כאשר אחד ההורים יוצא עם הילד לדשא ופשוט מקשיב לו איך החיים שלו ואיך הולך עם החברים.

בשפת החסידות, גישתו של אברהם נקראת "מלמעלה למטה", וגישתו של יצחק נקראת "מלמטה למעלה". ואכן ההצלחה של יצחק באה לידי ביטוי בפועל: בעוד שישמעאל הוא בגדר גוי, יצחק נחשב לפי ההלכה ל"יהודי מומר". מעבר לכך: אף שעשו ניחן במידות מושחתות ורקובות, יצחק מצליח לחשוף בגלוי חלק מהטוב שבו.

כמה עדויות לכך: א. בעוד שאברהם אבינו לא זכה לרוות נחת מישמעאל (ורק בהבאתו לקבורה מוזכר שישמעאל עשה תשובה), הגמרא אומרת כי מעולם לא היה אדם שכיבד את אביו כמו עשו. הכוונה היא למה שהזכרנו בעבר כי נמרוד המלך היה לובש בשעת הציד את הבגדים הקדושים שתפר ה' לאדם וחווה בגן עדן והבגדים היו מפילים את בעלי החיים לפניו. כאשר נכנס עשו לעסקי הציד, הוא התכוון ללבוש את הבגדים הללו בעת הציד, אבל התחרט והחליט לכבד את אבא. הוא הניח את הבגדים אצל רבקה בארון והיה לובש אותם בכניסתו ליצחק.

אחרי לקיחת הברכות, עשו נתקף זעם על יעקב, ובכל זאת שלט בעצמו ואמר כי לא יצער את אביו ולא יפגע ביעקב בחיי אביו. נשווה זאת לישמעאל שעוד בחיי אברהם היה "מצחק" עם יצחק ולפי אחד הפירושים היה משלח בו חיצים להורגו.

חלפו השנים וזרעו של עשו הצמיח את הדמויות הגדולות בעם ישראל, כמו שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר, שהיו גרים מזרע אדום. וזאת בעוד שזרע ישמעאל לא הוציא גרים דגולים.

כעת אין פלא בכך שבעוד שבארות אברהם נסתמו, בארות יצחק לא נסתמו לעולם, משום שילד שזכה לבטא פעם אחת את הטוב שבו – לא יפסיק לעולם. נסכם זאת בעיקרון פשוט: כל זמן שהאדם מקבל – הוא לא משתנה. רק כשהוא בוחר בעצמו – הוא עובר טלטלה שמחברת אותו.

ובלשון הרבי בליקוטי שיחות טו/194: החילוק בין תולדות אברהם (ישמעאל) ובין תולדות יצחק (עשו) – שעשו נחשב לישראל מומר – הוא בהתאם לאופני העבודה שלהם: אברהם פעל בדרך של 'מלמעלה למטה', הוא הפיץ אמונה אף לערביים שמשתחווים לאבק רגליהם, ואילו יצחק פעל בדרך של 'מלמטה למעלה', הוא חפר בארות והסיר את העפר והאבנים שכיסו על המים הטמונים בעומק האדמה וגרם למים לפרוץ החוצה. בפנימיות פירושו להסיר את החומריות המכסה על האמונה עד שהיא תפרוץ מעצמה. עבודה זו גורמת ששייכות התחתון לאלוקות תהיה מצידו ולא בגלל ההשפעה מלמעלה.

המסר הזה נכון כלפי חינוך אחרים, אבל הוא נכון גם ביחס לחינוך עצמנו: אל לו לאדם להסתפק במסרים שהוא קולט מבחוץ, אלא עליו להתקדם בעצמו. ללמוד בעצמו, להוסיף חיות בעבודת ה' בעצמו, ורק המאמץ האישי מלמטה מקדם באופן משמעותי.

ונסיים: ר' אלכסנדר בן נון היה מפקח רשת בתי הספר של חב"ד בארץ. פעם לקה בצרידות קשה שמנעה ממנו לעמוד מול תלמידיו. הוא כתב לרבי מכתב כאוב בו הקשה 'למה עשה ה' ככה'? הרבי השיב (אגרות קודש יח עמוד קפט) כי הצער שלו מובן, אולם אם רוצה לשמוע פירוש, יש לומר שהמטרה בכך היא לקיים את תכלית החינוך: להעמיד את התלמידים כיראי שמים בעצמם. עליו לנצל את התקופה הזו כדי לעורר את התלמידים להתפלל בעצמם, למסור דברי תורה והוא יעמוד עליהם רק כמשגיח.

השארת תגובה