טובה תחת רעה

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בבוקר קר ואפרורי, כאשר חוצות העיר הפכו לבוץ, עקב הגשמים המרובים שירדו ללא הפוגה. עצר רבי נחום מהורדנא זצוק"ל לפני בית נאה מוקף חצר וגינה.

הוא נעצר לפני השער שהיה פתוח קמעא, ועליו שלט: "עורך הדין וינגוט ובני משפחתו".

רבי נחום נקש על דלת הבית. כעבור מספר דקות של המתנה, נפתחה זו ועל הסף עמד איש גבה קומה, מרכיב משקפים על אפו ובלוריתו מטופחת. הוא הביט ביהודי הקשיש העומד על הסף, רטוב מן הגשם, וחיוך לעג הופיע על שפתיו הדקות.

"מה רצונך?! – הפליט.

הגביה רבי נחום'קה את עיניו הטהורות, הביט בצורתו המגושמת של בעל הבית ודיבר ברוך:

"הלא יהודי אתה, בודאי רוצה הנך לקיים את המצוה הגדולה של נתינת צדקה…"

עיניו של עורך הדין התרוצצו בחוריהן ובחרונו ניפשק פיו ונסגר לסירוגין. ניכר היה כי מתאמץ הוא למצוא את המילים המתאימות, ל"שופכן" על ראשו של היהודי הזקן, המכתת רגליו בגשם ובקור, כדי לקבץ נדבות…

הצבעים התחלפו בפניו של מר וינגוט. "שטות שכזו! – הרעים לפתע בקולו – טיפשות וסיכלות שכאלו! צדקה… מצוה…איזו חוצפה היא!… כיצד זה יהודי זקן ו… אוזר הנך עוז, לבוא להטרידני, נהנה הנך לקבץ נדבות, כלך לך למקומות בהם מכירים אותך ואל תבוא להפריע במקומות בו לא מעונינים לראותך…"

רבי נחום'קה לא חשב כלל לענות לו ליהודי העלוב הלז, על דברי גידופיו, אך הדלת כבר נטרקה על פניו, כיון שכך ניער את טיפות הגשם מעל פניו ושב על עקבותיו.

*  *  *

לעורך דין ויינגוט היה ידיד שהיה פקיד רם דרג, שמו של אותו הידיד היה מר קירשנקרוג. מר קירשנקרוג נוהג היה ל"הבליע" לכיסו הפרטי סכומים נכבדים מקופת הממשלה. הוא קיוה כי דבר גניבותיו לא יתגלה לעולם, אך כדי להשתיק את קול לבו החושש, עשה יד אחת עם עורך הדין וינגוט. טיפוס שנון ומצליח. מדי פעם היה מעניק לו למר וינגוט "מתנות" נאות. תמורת מתנות אלו, הבטיח לו מר וינגוט למר קירשנקרוג, לעמוד לימינו ביום עברה, שלא יגיע חס ושלום "אל דאגה – הבטיח לידידו הגנב – שנינו יודעים כי לשון חלקה לי. ומאמר ידוע הוא כי 'מות וחיים ביד הלשון'. גם אם יתגלה שמץ ממעשיך אי פעם, אטול אני על שכמי את ההגנה, ואז מבטיח אני אותך – קרץ בערמומיות בעיניו – כי לא רק שלא תענש, אלא אף תגיע למעמד גבוה יותר…"

מר קירשנקרוג חייך. יותר מדאי בטח בידידו עורך הדין. ואם התעוררו בלבו אי אלו ספיקות היה מזדרז להשתיק את חששותיו על ידי מענק מוגדל לידידו…

*   *   *

לא הועילו לו למר קירשקרוג ביום עברה לא מעמדו הגבוה ולא ידידותו של עורך הדין, מר ויגנוט. כאשר עמד חשוף כבושת גנב לפני אור הזרקורים, נאסר עד ליום המשפט. כבר בחקירה הראשונית עלה על דל שפתיו, שמו של עורך הדין מר וינגוט, כשותף לפשע.

עורך הדין נאסר אף הוא והובל אחר כבוד לתא מעצר, עד ליום המשפט.

הכאב היה גדול, אך גדולה ממנו החרפה. איה הם חברים למקצוע, השופטים הידידים? איש לא התעניין במצבם של הפושעים…

בבית המשפט, עיינו בכובד ראש בתיקיהם של הנאשמים, מר קירשנקרוג נשפט לחמש שנות מאסר, וכמובן, סילוק מתפקידו. עורך הדין מר וינגוט הובל לבית הכלא, שם ירצה את ענשו במשך שנתיים תמימיות.

*   *   *

שנתיים ימים ישב עורך הדין בכלאו, שנתיים ימים שבהם הרגיש האסיר כל רגע וכל דקה של כל שעה ביממה, מלבד השעות הספורות בהן שקוע היה בשינה, שגאלה אותו לזמן מועט, מיסורי נפשו ומצוקתו.

חדר הכלא האפור, המטה הצרה הקבועה ברצפה, השרפרף הבלתי נוח והמכוער, התקרה הקמורה המשחירה, הכתלים המסואבים והרצפה המלוכלכת, חברו כולם להשרות רוח נכאה על האסיר שירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

די והותר זמן עמדו לרשותו של עורך הדין, ובזמן המרובה, בהתייחדו עם עצמו, היו מחשבותיו סובבות עולם ומלואו, על פי רוב הסבו לו מחשבות אלו צער ועינויי נפש. בלב לחוץ חשב על בני משפחתו, כיצד מתכלכלת זוגתו? אולי מכרה את הבית כדי להחיות את נפש ילדיה במצוקתה? החפצים, הכלים הנדירים הללו ודאי נמכרו בזיל הזול… כאשר זקוקים לכסף קשה לעמוד על המקח יותר מדי…

הוא שוטט ברעיונותיו בגן ביתו, על ערוגות הפרחים אותם נהג לטפח במו ידיו, השער הקטן אותו צבע להנאתו, לפני זמן מה וקבע בו שלט באותיות מוזהבות…

ולפתע נזכר ביהודי הכפוף הזקן שבא לבקש נדבה ביום סגריר… בלי משים עלתה בו חמתו להשחית. הוא חרק בשיניו והחווה בידו תנועה כאילו לגרש את המחשבה הטורדנית.

גם ידידו של עורך הדין חלפו לפניו בעיני רוחו, בסך, מדי זכרו בחוג מכירו היה סומק פושט על פניו, מה גדולה היא החרפה! מה גדול הכאב! כיצד קורה לו כך לאדם רם מעלה ויהיר שיושלך לבור כלא כפושע נקלה?!…

כאשר תמו ימי מאסרו היה מר וינגוט אדם שבור ברוחו ובגופו, כמתכת נמסה היוצאת מכור ההיתוך היה עורך הדין. אישיותו הקודמת של טרם מאסר התנפצה לחלוטין, מוכן היה לגלוש ולהתעצב לפי התבנית שתקלוט אותו אליה.

הוא חזר הביתה באישון ליל, חסד ביקש מן הממונים עליו לא לשחררו עם אור היום. בוש הוא להראות בפני מכריו בדמות זו של אסיר היוצא לחפשי. אשתו המתינה בחוץ כולה רועדת מהתרגשות ומתח לקראת הרגע בו תאה את בעלה. כי הלא נאסר עליהם להתראות במשך השנתיים בו ישב בכלאו, הרהורים עצובים אפפו את מוחה. עליה לאזור אומץ להתגבר על הבעתה שתתקפה בוודאי, בראותה את בעלה שאסור היה שנתיים תמימות. כלום לא השפיעו המאסר והעינויים על נפשו? ומה מצב בריאותו הגופני?…

ובעודה עומדת מתייסרת מאידך על הפגישה ושמחה מצד שני על השחרור, הופיע האסיר המשוחרר.

גבו נכפף ושיבה זרקה בשערו על אף גילו הצעיר, דמעות נקוו בעיני השנים.

חיש נכנסו לעגלה שהמתינה בחוץ, האשה הורתה לרכב את כוון הנסיעה.

עורך הדין הביט בהשתאות בדרך החולפת על פניו. הוא נשם את האויר החפשי מלוא ריאותיו אך מחמת התרגשות כמעט לא הפיק הגה.

רק כאשר הגיעו הביתה שם מצא הכל כבאותו יום בו עזבו פרצו רגשותיו החוצה, בקול חנוק ומתייפח דיבר נרגשות.

"אינני מבין… אינני קולט זאת… הבית נשאר על תלו… הילדים לבושים כהלכה…בטוח הייתי כי עברתם להתגורר לחורבה עלובה ומתכלכלים הנכם בקיבוץ נדבות, החלום חולם אני?…

הזוהי מציאות? או שמא אתעורר עוד קט ואמצא עצמי בחדר המזוהם של כלאי?…"

בני המשפחה מחו דמעותיהם. האשה הגישה לשולחן את הסעודה החגיגית שהכינה לכבוד השחרור.

רק כאשר נח מעט האסיר לשעבר, ואכל לשובע, גילתה לו אשתו את הסוד, כי רק בזכותו של אותו מקבץ נדבות זקן, יכלה להמשיך בשגרת חייה, על אף מאסרו…

הוא היה מגיע מידי שבוע בשבוע ונותן לה את דמי מחייתה.

עורך הדין הנדהם החל פוסע בחדר אילך ואילך, מעלה עשן מן הסיגר התקוע בפיו. בשום אופן לא יכול היה להבין את הדבר. יהודי זקן שהושלך מן הבית בחרפה, בגשם ובקור, תמך בבני משפחתו שנתיים ימים!! הצילם מחרפת רעב ואפילו מכליון… איך יתכן הדבר?!…

"עלי לראות את האדם הזה עוד היום! דיבר נרגש, מלאך הוא! מלאך משמים! היודעת את היכן מתגורר הוא אותו קדוש?"

האשה ניענעה בראשה.

עורך הדין הכפוף קמעא משך עליו את מעילו ובצעדים מהירים פנה על עבר השכונה בה מתגורר רבי נחום'קה מהורודנא.

כאשר נפתחה לפניו דלת הבית הקטן פרץ עורך הדין בבכי. הוא נשק את ידיו של הצדיק בהרטיבו אותה בדמעותיו.

"רבי! סלח נא לי! איש קדוש מחל נא לי! מלאך משמים כפר נא לי!

אין מילים בפי, השפל והנבזה, להודות לך על נדיבותך וצדקנותך, חייבים אנו לך תודה על חיינו, אני ובני ביתי…"

רבי נחום'קה חייך בטוב לב ואיחל לו לעורך הדין חיים טובים ומאושרים.

כל אותה דרך חזרה מביתו של הצדיק למעונו שלו, היה עורך הדין שקוע ברעיונותיו.

וכששב הביתה כל כולו לוהט מהתרגשות פנה אל זוגתו: "עם אשר זכה ויצאו מעמו אנשים כאלו, אינו עם פשוט, תועים היינו עד עתה תועים בדרכנו, בעטנו בכל הקדוש והיקר…"

"אך עדיין לא מאוחר" – סיים במחותו את דמעותיו.

השארת תגובה