מאז ועד עתה: גלגולה של טבריה

טבריה עולה לכותרות מידי יום בהקשרים שליליים, בעקבות הפרובוקציות שמחולל ראש העיר רון קובי, מאבקיו החריפים עם הקהילה החרדית ופגיעתו בחומת השבת • סוד קסמה של עיר הקודש השוכנת על חופה של הכנרת

קריה חדשה בטבריה (25)
קריה חדשה בטבריה (25)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מי כינרת תכולים נושקים לחומה צלבנית ומצודה מסתורית, פשטות הליכות, וקברי קדמונים. כך מצויר  נופה הייחודי של העיר טבריה, שקסמה וקדושתה מושכים אליה מבקרים רבים. בעת האחרונה האווירה בעיר הפכה לרווית אש ותימרות עשן. רוח זרה ומנוכרת נושבת בה ומאיימת לגדוע את אופייה הייחודי. ראש העיר חובב הכותרות, שבעצמו נצר לרבני טבריה הגדולים – מחולל מהומות ומתנגח כנגד כל אובייקט שקשור ומריח דת, מעורר פרובוקציות למכביר, מותח את החוט עד תום, ומלבה שנאה ותככים בעיר המסורתית, שעד כה הייתה שלווה.

העיר טבריה נוסדה למעשה בידי הורדוס אנטיפס בנו של הורדוס מלך יהודה, שהתחנך בחצר הקיסר הרומי. לא פלא אם כך שלעיר שיסד, קרא על שם ידידו הטוב, קיסר רומי – טיבריוס.

עם זאת, חז"ל מפרשים את שמה של העיר על שם יישוב קדום בשם "רקת"  ועל כך אמרו חכמים "ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון  רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה".

רבה הראשי האשכנזי של העיר טבריה, רבי משה קליערס, שחי ופעל בתחילת המאה העשרים, מכנה את העיר טבריה – טבורה של ארץ ישראל ולפיכך קרא לחיבורו העוסק בקדושת העיר טבריה "טבור הארץ".

טבריה קבלה את התואר של אחת מארבע ערי הקודש: ירושלים, טבריה, חברון וצפת, מתקופת ימי הביניים. עיר בה חיה בצניעות ובפשטות קהילה יהודית קטנה שהתקיימה מכסף דל של כספי חלוקה. טבריה מכונה עיר קודש גם בשל החומה המקיפה אותה:  "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה… לפנים מן החומה  מקודש ממנה".

תהפוכות וגלגולים רבים עברו על טבריה במהלך הדורות. לאחר חורבן בית שני, הסנהדרין קבעו בה את מקום מושבם וטבריה לעיר המרכזית מבחינה רוחנית עבור יהודי ארץ ישראל. התלמוד הירושלמי נערך ונחתם בתחומי בעיר ומשפחות דקדקנים ידועות כמו משפחת בן אשר ובן נפתלי פעלו בה והעבירו הלאה את המסורה. בתחומי העיר שוכנים קבריהם של התנאים רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא ולאחר כמה דורות גם הרמב"ם והרמח"ל.

הרמב"ם ביקש להיקבר דווקא בעיר טבריה בשל המסורת כי תחיית המתים תתחיל מן העיר טבריה. במהלך ההיסטוריה עברה טבריה מכובש לכובש, כפרי בשל עד שלבסוף נהרסה וחרבה. הנוסע היהודי משה באסולה ביקר בעיר בשנת  1522 ומתאר את העיר טבריה שהייתה בדורות הקודמים עיר מרכזית – בסך הכול ככפר דל וקטן, "ולא נמצא בה אלא עשרה או שניים עשר בתי ישמעאליים".

חזונה של דונה גרציה

דונה גרציה, אחת הנשים העשירות באירופה שלפני חמש מאות שנה (אם לא העשירה שבהם), וכונתה מלכת הפיננסים של אירופה. לזכותה ייאמר כי היא הייתה הראשונה שיזמה את חידוש היישוב בארץ ישראל והקדימה רבים וטובים. נדיבותה של גרציה הייתה מפורסמת, ובהערצה כינו אותה לה סניורה – "הגבירה הגדולה". על שולחנה היו סועדים באופן קבוע עניים רבים ובנוסף דאגה לאנוסי פורטוגל באמצעות רשת מבריחים שהיו שתולים בכל אירופה.

גרציה עצמה, שכידוע נמלטה מפורטוגל לבלגיה ומשם לוונציה ולבסוף מצאה מקום מבטחים בטורקיה, בקשה מהסולטן הטורקי לחכור את העיר ירושלים עבור חידוש היישוב היהודי – הסולטן סרב אך אישר לה לחכור את העיר טבריה בסכום של אלף דוקטים לשנה.

ההתחלה נתקלה בקשיים לא מעטים. דונה גרציה הבטיחה לסולטן לאסוף מיסים מהדיג ומאנשים שבאו לבית המרחץ ובתמורה נתן לה הסולטן סכום כסף לשיקום  חומות העיר, עצי תמר, אורן  ופרדסי תפוזים נטעו ברחבי העיר תחת היבול הדל.

דון יוסף – אחיינה של דונה גרציה הניח תשתית לתעשיית הטקסטיל – מתוך כוונה לפתח תעשיית משי ויזם ייצוא של תפוזים ותמרים לחו"ל, והבתים העלובים חודשו. המטרה הייתה ליישב בעיר אנוסים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה, גם בקרב הקהילה היהודית באיטליה הופצו עלונים  בהם נרשם קול קורא: "בואו בספינות של מנדס".

דונה התכוונה לגור ולהתיישב בעיר. ארמון של ממש הוכן לכבודה. בשורה זו התקבלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בשמחה ובהתלהבות רבה ורבים ראו בכך פעמי משיח של ממש. אך לבסוף נפטרה דונה גרציה בטורקיה בגיל 59 בטרם מימשה את חזונה.

היוזמה המבורכת לא קרמה עור וגידים והעיר טבריה נסוגה לאחור. רק כעבור  יותר ממאה שנה לאחר מכן, הזמין מושל העיר שרצה לפתח את העיר, את הרב חיים אבולעפיה רבה של איזמיר (שמשפחתו הגיעה מטבריה) לחזור לעיר ולחדש בה את היישוב היהודי.

הרב חיים אבולעפיה קיבל את ההזמנה חזר לטבריה והקים על הריסות בית הכנסת  האר"י הקדוש, את  בית כנסת "עץ חיים" אשר חודש וניצב על תילו עד היום. עבור יהודי העיר הקים המושל, רובע מוקף חומה, שוק, בית מרחץ ובית בד, כך חודש היישוב היהודי בטבריה שמנה כמאה חמישים משפחות (שחלקן עברו  מצפת) ונוסדה בו קהילה של ממש.

אחד המקומות הממתינים לשימור רציני הוא "חצר בית ניניו" – ביתו של רבי חיים שמואל הכהן קונורטי שכונה "הסניור"  שעלה לטבריה מאיטליה במאה ה-19. עד היום ממשיכים צאצאיו לשמר את הבית שנוסד ב-1839 על שפת ימה של הכנרת, לפני כמעט מאתיים שנה. הבית כולל את  בית הכנסת בו התפלל  וצאצאיו של הרב התגוררו בו  עד לשנות השמונים של המאה העשרים.

הבית העתיק דומה בסגנונו  לבתים ערבים בעל אדן חלון רחבה, קשתות עגולות ועיטורי משושה על המרצפות מתחת לבית היה מקווה ומרתף. לרב הסניור הייתה ספריה ענפה שהכילה ספרים עתיקים אותם הביא במסגרת נדודיו בגולה במסגרת תפקידו כשד"ר, אך ברבות השנים נעלמו רבים מן הספרים (או נלקחו ברמייה).  חצר ניניו הוא אחד השרידים הבודדים שנותרו מהרובע היהודי העתיק. בית הכנסת הישן ממשיך לפעול אך לא באופן סדיר והמקום הוכרז כאתר שימור לאומי.

מדמויות ההוד הטברייניות

הרב אברהם ועקנין, יליד טבריה ובן לאחת המשפחות הטברייניות השורשיות בעיר, זוכר בערגה את סמטאותיה העתיקות והציוריות של טבריה על חוף ימה של הכינרת, כשחוט של קדושה עתיקת יומין משוך עליהן. "ארבעה בתי כנסיות בלבד נותרו לפליטה", הוא נזכר בצער.  הסמטאות היפהפיות הללו נהרסו ללא חמלה פעם אחת בעקבות שטפון פתאומי. באביב של שנת 1934 נהרסו בתים שעמדו על קו החוף ובמקום זאת נבנתה טיילת. הרס נוסף של העיר העתיקה בטבריה, התרחש בקיץ 1948, כך שהיום לא נותר הרבה מן העיר העתיקה של טבריה.

משפחת ועקנין הטבריינית הצמיחה מתוכה כמה וכמה גדולי תורה שתרמו ופעלו גדולות עבור עיר הקודש טבריה. מי היה סבך, הרה"ג מאיר ועקנין?

הרה"ג מאיר ועקנין בלט כאחת הדמויות נוראות ההוד שליוו את טבריה בכל תהפוכותיה, כרבה הראשי של העיר בתקופת קום המדינה.

רבי מאיר עצמו נולד בעיר טבריה, למשפחת ועקנין המיוחסת לפילוסוף רבי יוסף אבן ועקנין, תלמידו של הרמב"ם. אביו הרב דוד ועקנין עלה ממרוקו, ולא חלפה שנה מאז בא להתגורר בעיר, ואנשי טבריה שהבחינו בגדולתו, מינו אותו לאב בית הדין של טבריה. על ספרו שו"ת "וידבר דויד" קיבל הסכמות מהמשפחות הטברייניות החשובות דאז, אבולעפיה וסתהון.

הרב מאיר ועקנין שלא כמו היום למד את תורתו בבית הכנסת של טבריה העתיקה תחת שרביטם של הרב אליהו ילוז  (שלמרבה האבסורד ראש העיר רון קובי הינו נכדה של ביתו), והרב דויד דילרינה. בישיבה הטבריינית דאז היה סדר מיוחד של ש"ס ופוסקים שונה מהסדר בישיבות של ימינו. לימים בא בקשרי שידוכין עם משפחת חמוי.

בתחילה התמנה כחבר בבית הדין כשרבי יעקב חי זריהן שימש כאב"ד. ולאחר מכן ב1953 לאחר פטירתו של רבי יעקב חי זריהן, הוא מונה לרבה הראשי של העיר. ישיבת "מאיר בת עין" על קברו של רבי מאיר בעל הנס נוסדה על ידו, בסיוע של הנדבן יצחק שלום. היה מעורב מאד בחיי הקהילה כשלעיתים התעוררה בעיה בשחיטה של בהמה, לא היו עושים דבר עד שהיה  פוסק, וכן בנושאי גיטין וקידושין. הוציא לאור את שו"ת "ויאמר מאיר".

בקהילה הטבריינית של אז, היה מקובל לבצע תורנות בין הרבנים לשליחות כשד"ר למדינות הגולה  על מנת לאסוף כסף עבור קופת רבי מאיר בעל הנס לטובת יהודי הקהילה. באותם ימים כל הקהילה הטבריינית התקיימה על כספי חלוקה וביקור חולים.  השליחות הייתה בדרך כלל למשך שנה למדינות השונות: מרוקו, פרס, סינגפור, חאלב, אירופה.

כך, בגיל 26 בלבד, נסע הרב בפעם הראשונה כשד"ר לאירופה, בכדי להתרים עבור הקהילה שמנתה אז כ-5,000 נפשות. לפני מלחמת העולם הראשונה – נסע שוב כשד"ר הפעם לארצות הברית, אך אז פרצה בסערה מלחמת העולם הראשונה ונבצר מרבי מאיר לחזור לארצו ולמשפחתו. אך ברור שלא הייתה כאן יד המקרה, באותה תקופה התבססה בנו יורק קהילה של יהודים תושבי חאלב הללו חיפשו רב שיחזק את הקהילה ויבצר את גדרותיה.

הרב מאיר ועקנין היה בדיוק האדם המתאים לתפקיד,  אך תנאי אחד היה לרב שברגע הראשון  שתהיה אפשרות לחזור לארץ הוא נפרד מן הקהילה ועולה על האונייה הראשונה המפליגה ארצה. הרב ועקנין בנה מוסדות הקיימים עד היום, והצליח לחזק ולשמר את רוחה הקהילה החלאבית המושתת על מסורת ומנהגים איתנים  – הרחק מפיתוייה של אמריקה החומרית.

פעם שמע כי יהודי העז ופתח את חנותו בשבת, הרב הגיע לחנות בעצם יום השבת והתיישב על כיסא היהודי שבוש ונכלם סגר את החנות, ואף הבטיח לרב כי החנות מכאן והלאה תישאר סגורה בשבת. עם סיום המלחמה נאלצו אנשי הקהילה להיפרד מהרב, אך הרב לא רצה להשאירם כצאן ללא רועה והציע להם לפנות לרב יעקב קצין מירושלים לשמש כרב הקהילה, והשאר היסטוריה.

עשירים רבים שמרו על קשר עם רבי מאיר ועקנין והיו נוהגים לבקרו ולהרים תרומה לישיבה של רבי מאיר. ראיתי במו עיני כי היה לסבא, כיס מיוחד כמין שק עם חוט של מעות לצדקה, בדומה לכיס של טלית ותפילין שהיו בעבר נוהגים להשתמש בו. בכל עת שבא עשיר ותרם מכספו ומהונו היה מגיש לו סבא – רבי מאיר את השק והיה העשיר מניח מעות לצדקה כפי יכולתו. ולא היה רואה רבי מאיר כמה אותו עשיר הניח. ובכל יום שישי, עת היו באים העניים לביתו היה שוב נוטל רבי מאיר את השק מגיש לעני ואומר "תיקח כמה שתיקח ומה שלקחת – שלך." והיה כף ידו של העני נוטלת מה שנוטלת, לירה סטרלינג או דולרים ומה שדלה בחכתו – שלו היה. ולא היה רואה רבי מאיר מעולם כמה נטל אותו עני.

נינו של הרב ועקנין מוסיף סיפור מעניין. "הרב שמחה קוק רבה של רחובות הכיר את הסבא רבי מאיר שהיה בידידות עם אביו הרב רפאל קוק – רבה הראשי האשכנזי של העיר טבריה. פעם שאל אותי הרב קוק, 'האם הנך מניח תפילין של רבנו תם?' והמשיך ואמר 'בוא ואספר לך מעשה שהיה  עם סבך. פעם אחת נצרך הרב מאיר ועקנין לצאת למסע למדינה אחרת נסע באוניה למדינה אחרת, ובמהלך ההפלגה נוצרה סערה בים. הרב באותה שעה נרדם, ובחלומו הופיע הפסוק מתהילים פרק לז' "שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום", מיד התעורר והבין כי הפסוק רומז על תפילין של רבנו תם, אותו לא הניח בשל טרדות המסע.  מיד קיבל על עצמו להניח את התפילין מידי יום והסערה שכחה. כשחזר לביתו עשה סעודה גדולה והזמין את כל קרוביו ופרסם את הנס".

בסוף ימיו, כשכבר היה בן למעלה מ-80 ונחשב לאחד מזקני הרבנים, עוד הגיע והכתיר את הרב עובדיה יוסף לרב הראשי, והרגע בו הרב ועקנין מלבישו בגלימה הידועה הונצחה בתמונה היסטורית. זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל 90.

כטברייני שורשי, במה זה מתבטא אצלך?

הטבריינים של פעם היו בטבעם כמו הירושלמים. אותו סגנון עממי ומלוכד. מבחינת לבושם, התאפיינו אנשי טבריה בכובעי התרבוש אותם היו חובשים, בצבע חצי אדום חצי שחור, גלימה שחורה וחלוק זברה המכונה ג'לבייה פסים פסים – בדומה לחסידי תולדות האהרון שנוהגים ללבוש עד היום חלוק זברה כבגד חיצוני, לבשו אנשי טבריה את החלוק אך בהבדל אחד – החלוק היה בגד פנימי.

טבריה המודרנית לעומת זו העתיקה – אילו  תהפוכות עברו על אופייה של העיר?

הדמות שבנתה את טבריה מחדש והחזירה עטרה ליושנה היא דמותו של רבי חיים אבולעפיה. אך כיום טבריה היא עיר חילונית רגילה. אני עוד זוכר את הימים בהם טבריה  הייתה עיר עם ישיבות, מרקם התושבים כלל קהילות גדולות של אשכנזים, וחסידים.  כל החסידים יחד היוו 40%  מהקהילה הטבריינית, והספרדים היוו בערך 60 אחוז מיהודי טבריה. ידועה העובדה כי הרב מפוניבז' רצה להקים ישיבה בטבריה והחסידים הביעו את התנגדותם  היות וטבריה הייתה נחשבת כעיר חסידית לכל דבר ועניין. ברבות השנים נעזבה טבריה לאנחות, הקהילות האשכנזיות ברובם עברו לבני ברק ולירושלים, וכעת טיפין טיפין שוב מתחילים לחזור בעיקר חסידי קרלין וצאנז. בנוסף יש הרבה חזרה בתשובה, נפתחים כוללים לאברכים, מה שלא היה בעבר.

טבריה הייתה מאז ומתמיד עיר נאה ויפה שמשכה אליה מטיילים, אך אם עד לפני 40 שנה היה מקובל  לטייל בטבריה דווקא בעונת החורף, בין אם זה לחמי טבריה, או לאתר אחר, וכולם בלי יוצא מן הכלל נהגו לפקוד את המסעדה הכשרה היחידה בעיר – עם בשר חלק, היום המצב השתנה בכל פינה ניתן למצוא מסעדות כשרות, כמובן חוף נפרד, וגולת הכותרת – קברי הצדיקים הרבים בתחומי העיר.

לא קלים היו החיים בטבריה בתקופת המנדט לצד השכנים הערביים. מסופר על הרב יעקב חי זריהן שבילדותו פגע בו ערבי ימ"ש בצורה כזאת שלא יוכל להביא ילדים לעולם ואשתו לאה לבת משפחת חמוי, נישאה לו למורת רוחה של משפחתה. כיצד התנהלו שתי הקהילות היהודית והערבית זה לצד זה?

אכן, החיים לא היו פשוטים וקלים. מחד גיסא גם יהודי העיר האשכנזים ראו צורך ולמדו ודיברו את שפת המקום – הערבית, מאידך ההתנכלויות מצד הערבים לא חדלו. בזמן הפרעות בתרפ"ט הערבים שחמדו את בתי היהודים רשמו את שמם על בתי היהודים תוך כדי סימן  מעביר צמרמורת ליהודים  "אנו נשחט  אתכם" אך לבסוף כשעל כל בית יהודי היו רשומים כמה שמות של ערבים חמדנים, פרצה קטטה אלימה בין הערבים לבין עצמם וכילו את חרונם זה בזה.

בתקופת המנדט בשנת תרצ"ט פרץ אחד ממאורעות הטבח המחרידים בשכונת קריית שמואל,  19 יהודים נהרגו, ומתוכם 11 ילדים אשר גם עליהם לא חמלו הערבים השטניים. לבסוף, כאשר פרצה מלחמת העצמאות דאגו מן השמיים שבטבריה אף ערבי לא יישאר.

זהו סיפורה אפוא של העיר טבריה על קצה המזלג ואולם הוא נכתב מידי יום מחדש. רבים מתושביה כיום היו מעדיפים למחוק מההיסטוריה את דברי ימיה בחודשים החולפים ולשכוח מהמהומות שפרצו בין רחובותיה חדשים לבקרים. אלה מוצאים נחמה בהתפתחויות, שמבשרות על עתיד חדש בעיר הקודש.

השארת תגובה