בית הכנסת שהפך למסגד

"הדגים הקדושים" במקום כבשן האש אליו זרק נמרוד את אברהם אבינו, 'באר יעקב' ממנה שאב יעקב אבינו מים לרחל • 'אוהל שרה' בו התגוררו אברהם ושרה והשקיף אל המקום בו נולד אברהם

יצחק כרמלי בחרן
יצחק כרמלי בחרן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אם בכל המקומות בהם ביקרתי ברחבי העולם קיוויתי למצוא שרידים לקיום יהודי, או לאתר צאצאים לשבטים יהודיים שנעלמו, הרי שבביקור המקומי שלי, בערים המקראיות שבמזרח טורקיה, ההרגשה הייתה שונה לגמרי: אלו לא עוד מקומות שאולי יהודים עברו בהם או חיו בהם תקופות מסוימות. אלו הן הערים שלפי מסורות רבות בהן חיו אבותינו, אברהם אבינו עליו השלום, שרה אמנו ושאר אבותינו. מה יכול להיות יותר מרגש ומפעים מזה?

וכך, לאחר מחקר לא קצר שכלל נבירה בספרים ישנים ובמחקרים שנעשו בעבר, החלטתי לנסוע לבקר בערים בטורקיה שלפי המסורת המקומית (המוסלמית) ומסורות נוספות, הן-הן הערים בהן חיו אבותינו. הם המקומות בהם נרקם הקשר בינם לבין בורא עולם, קשר שממשיך בכל הדורות של עם-ישראל, עד לדורנו אנו.

ואת העבר הזה, היה ממש ניתן להרגיש בידיים.

ביקור באור כשדים

את הביקור בדרום מזרח טורקיה, התחלנו בעיר אורפה. אורפה היא עיר היסטורית גם בעיני הטורקים, עיר שלפי המסורת המקומית המוסלמית היא-היא אור כשדים, אותה עיר שייסד נמרוד. כל העיר הזאת כולה "בנויה" על סיפורי המקומיים על אברהם אבינו עליו השלום ונמרוד, וניסיון השלכתו של אברהם אבינו לכבשן האש, שהיה, לדבריהם, ממש כאן.

את הביקור באורפה, שהיא כאמור אולי אור כשדים, התחלנו דרך המבצר המקומי והאימתני אותו בנה נמרוד, מבצר שמשקיף על כל העיר כולה. אל מרום המבצר אנחנו צריכים לטפס, במדרגות חשוכות מאד במבנה העתיק. לעזרתנו נחלץ אחד התיירים שהולך לפנינו, אשר מחזיק פנס, ובזכותו אנחנו מצליחים לראות משהו. הדרך למעלה חשוכה, אין תאורה, אם לא הוא, מן הסתם היינו עושים את דרכנו למעלה עד היום.

אחרי הטיפוס המאומץ, הגענו למרום המבצר, "מבצר נמרוד". העיר אורפה כולה נפרסת מתחתינו, מתחת למבצר הזה, ולעינינו נגלית מלמעלה אחת הערים העתיקות בעולם. לידי, שני עמודי אבן ענקיים, חרבים למחצה. שני העמודים הללו הם "הסמל המסחרי" של אורפה. כאן בעיר קוראים להם "כס המלוכה של נמרוד". הסיבה: שני העמודים הללו מהווים שרידים לממלכה קדומה שנעלמה, והמקומיים היו חייבים, כמובן, לשמר בדרך זו את כבודה של הממלכה הנעלמת. מהמבצר הזה רואים תצפית יפה ומיוחדת על העיר המיוחדת הזו בטורקיה, עיר שמאכלסים אותה בעיקר בני העם הכורדי.

ממרומי המבצר נשקפת לעינינו אורפה. הנוף הוא נוף עירוני צפוף, וגם מכאן ניתן להבחין בחלק מהבתים העתיקים במאפיינים את העיר. קשה גם לפספס את המסגדים הרבים שממלאים את העיר, ודגל טורקיה המתנוסס לראווה בגובה רב מעל אחד הבתים. קשה לומר שעל רקע היחסים כיום עם טורקיה זה נחמד לעין לראות את הדגל של המדינה שלא מחבבת בלשון המעטה את ישראל. כאן המקום לציין שבכל הביקור הנוכחי כיסתה את ראשי כיפה בוכרית גדולה שהשתלבה היטב עם הסביבה. גם שפם איראני שגידלתי לעצמי בימים לפני המסע, סייע לי להשתלב היטב בסביבה המקומית.

אחד המסגדים הבולטים שממש לפניי, הוא מסגד "זריתי איברהים". לפי האמונה המוסלמית המקומית, זה ולא אחר הוא המקום בו נולד בו אברהם אבינו. יש נהירה מוסלמית למסגד הזה מכל קצוות עולם בכל השנה. ואכן, מול עינינו פורק אוטובוס תיירים קבוצה של נשים מוסלמיות עטויות ברעלה. בירור קצר מגלה שהנשים הללו באו מאיראן ל"עליה לרגל" למסגד הזה ועוד מסגדים סמוכים, להם מיוחסת קדושה מיוחדת באיסלאם. מסגד זה ועוד כמה שבסביבתו, נחשבים לחלק מהמקומות הקדושים ביותר לאיסלאם. מסגדים אלו, למרות היותו של האזור מדברי, דווקא טבועים בירוק ובהרבה עצים מסביב. כנראה הקדושה שהם מייחסים למקום, גרמה להם לפתח את סביבת אותם מסגדים. תושב מקומי מאשר באוזניי שאכן עולי רגל מוסלמים רבים מגיעים לכאן כל השנה, בעיקר מאיראן ומארצות ערב הסעודית, וכן מסוריה, עיראק והרבה מדינות שכנות. אנחנו עצמנו פגשנו גם עולי רגל מאפגניסטן ופקיסטן.

העיר אורפה, אגב, כולה בנויה בצורה צפופה מאד, ומזכירה לנו קצת כפרים ערביים בארץ.

בית הכנסת שהפך למסגד

לא רחוק מאותו מסגד בו לפי המסורת שלהם נולד אברהם אבינו, ישנו מין אגם קטן, שהוא לפני האמונה של המקומיים המקום בו אברהם אבינו ניצל בנס לאחר שנמרוד השליך אותו לכבשן האש. האמונה המקומית גורסת שאברהם ניצל משם עם מקל בידו, ונחת כאן, באותו מקום בו זורמים כעת המים. המסורת שלהם גורסת כי הגחלים של האש הפכו לדגים והאש הפכה למים. ואכן, המים מתחתיי מלאים בדגים, שכאן נחשבים ל"דגים קדושים". אבוי למי שינסה לדוג דג אחד בטעות, הוא בטח יזכה מהר מאד לגזר דין מוות. "הדגים הקדושים" עבים מאד, כולם התנפחו מאוכל שזורקים להם המאמינים והמבקרים. הם חיים במים הללו כבר מאות שנים. גם אנחנו עצמנו לא ויתרנו על החוויה והלכנו "להאכיל את הגחלים" לשעבר, שהם היום כאמור דגים קדושים. זרקנו מעט אוכל שקנינו בדוכן הסמוך, והדגים – קדושים או לא – עטו על זה בתיאבון רב. אחד הדגים שנגלו לעינינו, בניגוד גמור לשאר הדגים, היה דג בצבע צהוב. ההשערה שלנו הייתה שכנראה מדובר ב'גחל' שעוד לוחש מתקופתו של אברהם אבינו…

לא רחוק משם ישנו מסגד נוסף העונה לשם "צהלתי איוביג'מי". המקומיים טוענים שהמקום הזה היה בעבר בית-כנסת ששימש את יהודי אורפה. בימים עברו הייתה כאן קהילה של אלפי יהודים, קהילה שנעלמה כליל. הבודדים שנשארו, מספר לי נהג מקומי, התאסלמו לפני כ-40 שנה. אותו מסגד, אגב, שימש בעבר גם כנסיה נוצרית, ושתי העובדות האמורות הן הסיבה לא רואים עליו צריח כמו על המסגדים האחרים באזור ובעולם המוסלמי כולו. המסגד, למעשה, נבנה על חורבות של בית-הכנסת שהיה כאן, כשהשטח הזה היה שייך לקהילה היהודית. לפי דברי המדריך שאיתי, בית הכנסת הזה היה קיים פה עד לפני כ-80 שנה, אך מאז הפך למראה הכאב למסגד.

אורפה אינה עיר גדולה, וכאשר ביקשנו להגיע לאזור בו חיו היהודים, היה מדובר בנסיעה של דקות בודדות. המטרה שלנו הייתה לחפש זכר לחיים היהודיים שהיו כאן, אך מדובר במשימה קשה. באזור בו היתה השכונה היהודית באורפה, מסוכן למדיי להסתובב. אנחנו סוחבים מבטים מתושבי האזור, שכן תיירים לא מסתובבים כאן בכלל, ואנחנו הולכים בשקט, מנסים שלא למשוך תשומת לב. אבל הפחד גובר, ואנחנו מסתלקים משם כמה שיותר מהר, עוד לפני שמוצאים זיהוי כלשהו לחיים היהודיים שהיו באזור זה בעבר.

ליד השכונה אנחנו פוגשים ב"בוכרך", שהוא אחד מפונדקי הדרכים באזור, מקום המהווה מקום בילוי פנאי של תושבי אורפה. כמה שולחנות פזורים כאן ברחבה, המוצלת בשל העצים מלמעלה. כל יום, בשעות אחר-הצהרים מגיעים לכאן כל הפועלים ועובדי העיר אורפה, לשחק דמקה, לשתות קפה ותה תחת העצים. יושבים ונהנים, ורק אז חוזרים לבתיהם.

במלון מקומי סמוך, אליו עלינו, אנחנו מוצאים מרפסת יפה וגדולה עם גדר אבן, ממנה יש תצפית מאד יפה על "מבצר נמרוד" שקודם היינו בו, ועל שני העמודים המפורסמים של המבצר.

עיר המוקפת חומה

קשה להימלט ממאפיין גסטרונומי הבולט כאן ובטורקיה כולה, הלא הם דוכני האבטיח שבכל פינה באורפה ובערים רבות בטורקיה. באורפה, אגב, מתקיים כל חודש ספטמבר תחרות מי מגדל את האבטיח הכי גדול. לא מזמן הצליח אחד לגדל אבטיח במשקל 50 קילו. אבטיחים כאן זולים מאד, וקנינו אחד ענק בשלושה שקלים בלבד. בהקשר הגסטרונומי, באחד הרחובות נכנסו למאפייה טיפוסית האופה פיתות מיוחדות מאד, פיתות ארוכות מקמח ומים בלי שום תוספות כלשהן, טבעי לחלוטין. מגרה מגרה, אבל ויתרנו כמובן על תענוג הטעימה.

מכיוון שכבר היינו באזור, לא ויתרנו על הביקור בעיר הכורדים, ויחד עם המדריך נסענו לדִיָארבַּקִיר, בירת הכורדים במזרח טורקיה. זוהי עיר עתיקה המוקפת בחומה מהתקופה הרומית, חומה ארוכה באורך 6 קילומטרים, כשלאורך החומה בנויים 72 מגדלים גדולים. החומה נשמרה בצורה שלמה יחסית, וכמוה המגדלים. אני עובר שם תחת השער שנקרא "השער החדש", זהו שמו. בין המגדל שב"שער החדש" לבין המגדל הבא, היה קטע חומה בנוי, אבל בגלל שהצפיפות בעיר העתיקה, עיריית דיארבקיר הלכה ושברה חלק מהחומה, כדי לפנות מקום. קשה שלא לתמוה על המעשה המוזר. במקום שישמרו על העתיקות כדי להביא תיירים, הם מורידים את החומה… תחשבו מה היה קורה אם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת היה מחליט שחומות העיר העתיקה "תוקעות" את העיר ושוכר פועלים להוריד אותן… אגב תיירים, למעשה תיירים כמעט ולא מגיעים לכאן, בשל מחתרת ה-PKK שהמעוז שלה נמצא כאן. מחתרת ה-PKK (ובשמה המלא והרשמי: מפלגת הפועלים של כורדיסטן. השם מטעה, זו קבוצה מזוינת) נלחמת בשלטונות טורקיה כבר שנים רבות, ואינספור ניסיונות פיוס שניסו לעשות, נכשלו. בעבר הלא רחוק דווקא הודיעה ממשלת טורקיה שיוצאי המחתרת שנמלטו מטורקיה לסוריה יכולים לחזור לעירם באם יניחו את נשקם, אבל זה לא עזר הרבה. הם עדיין מאיימים ולא נעים להסתובב כאן. בעיר הזו, לא הרחק ממני כעת, גם קיים מעוז החיזבאללה של טורקיה. זה בדיוק ארגון טרור כמו החיזבאללה המוכר מלבנון, אלא שאין קשר חברתי ביניהם לבד מקשר אידיאולוגי.

המוסלמים כאן בעיר הצליחו בשנים האחרונות לגרש את הנוצרים המעטים שעוד היו פה, וגם כעת הם מפעילים טרור נגד הטורקים החילונים (מזכיר לכם את "דעאש"?). אבל אנחנו מנסים לאסוף את הפחד עמוק, ומטפסים מעל החומה העתיקה של דיארבקיר, הולכים לתצפית על נהר החידקל העובר כאן מתחת. בכלל, כל האזור הזה בעיר העתיקה של דִיָארבַּקִיר מלא בבריכות מים. בשל החום הכבד ששורר פה, התושבים מוצאים מפלט מהחום הנוראי בתוך בריכות המים הקרירות הללו שמתחתינו.

גם כאן, אין תיירים בכלל. בשנים האחרונות הם נמנעים מלבוא בשל פעילות החיזבאללה הטורקי. החומה, שהייתה פעם מלאה במאות ואלפי תיירים ביום, פשוט ריקה כעת. אנחנו ממשיכים ועולים כעת למגדל הצפון-מזרחי של החומה המקיפה את העיר העתיקה. מהמגדל הזה יש תצפית יפה על נהר החידקל. נהר החידקל, שמוצאו מטורקיה, זורם מצפון לדרום ולבסוף נשפך ל'שאב אל נערב', כשהוא נפגש עם נהר הפרת בהמשך. סכסוכים רבים נוצרו בין טורקיה לעיראק וסוריה על רקע נהר החידקל ונהר הפרת, על זכות השימוש במים. הנהר עובר כאן באמצע העיר, אבל לצדדיו נוף די הררי ורק מעט ירוק.

מכאן, ממרומי המגדל, אנחנו רואים כיצד בכמה מגגות הבתים אנשים ישנים על מיטות שבגגות במזרונים מאולתרים. הסיבה לא ברורה, אולי בתוך הבית אף יותר חם מאשר בחוץ? ייתכן.

הטיפוס והעליה לחומות דיארבקיר מתבצעות באמצעות המדרגות שעולות לחומה, בערך בכל 30 מטרים. חלקן מתפוררות וחלקן בטוחות יותר, אבל רובן ככולן צרות מאד וקשות לטיפוס.

אחרי הטיפוס נפנינו לכמה דקות להשיב את נפשנו באכסניה המקומית. במה, אתם שואלים? ובכן, באבטיח כמובן… זה מה שאכלנו כאן, בוקר, צהרים וערב.

אחרי שהשבנו את נפשנו, אנחנו מצטרפים שוב למדריך שלנו, חוסיין שמו, כדי להגיע לדובדבן של הביקור הנוכחי, העיר חרן המקראית שם חי אברהם אבינו. בדרך אנחנו עוברים ליד 'תעלת אורפה', שהיא תעלה באורך עשרות קילומטרים, היוצאת למעשה מיובל של נהר פרת, ובסופה מתאספת באגם "הפטור". מדובר בפרויקט גדול שביצעה ממשלת טורקיה. לתעלה הראשית כמה שלוחות של תעלות קטנות יותר, המשקות את שדות הכותנה שמכסות את האזור. למרות היותו של האזור הררי, המדינה הצליחה לגדל כאן גידולי כותנה ועוד, בשל התעלה האמורה. את הדרך מנעים לנו בינתיים חוסיין, בכמה שירים ערביים ובמוואל מסתלסל, שקשה שלא להצטרף אליו.

הבאר של רחל

הנסיעה מסתיימת והנה אנחנו בשער האבן החרב למחצה שהוא הכניסה לחרן העתיקה. יש חומה באורך 4 קילומטרים המקיפה את חרן העתיקה. לאורך החומה המתפוררת ישנם 187 מגדלים, גם הם מתפוררים, ושער הכניסה לחרן הוא אחד מהשערים הבודדים, 4 במספר, שהיו כאן לאורך החומה והוא היחיד שנשאר בשלמותו מתוכם. שמו של השער הוא "שער עליכום".

לא נשארו מגדלים שלמים מתוך ה-187 האמורים, ויש רק אחד שנראה כמעט שלם המבצבץ לעינינו מהקצה השני של החומה. כמעט כל המגדלים שהיו כאן בעבר התפוררו, ורק שרידים מאותם מגדלים.

מתחת לחומה, ישנה באר. נכון, לא טעיתם. המקומיים גורסים כי זה בדיוק הבאר עליה נכתב בתורה "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". זוהי לדבריהם הבאר שלידה רחל אמנו המתינה עם העדרים למישהו שיגלול האבן מפי הבאר, שהיה לבסוף יעקב אבינו. הבאר נקראת "ביר יעקב" בפי המקומיים, ומובן שאנו מתרגשים לעמוד לידה.

ככלל, חרן (שאגב נקראת כך עד היום) היא אחת הערים המקראיות החשובות ביותר. כאן חיו לפי מסורות שונות אברהם אבינו ושאר האבות.

בחרן, נכנסו לבקר ב"מבצר חרן", מבצר שנבנה לפני יותר מאלף שנה, כשבעבר היו כאן 150 חדרים. זהו מבצר ענק עם 4 מגדלים מסביבו, וממנו ניתן להשקיף על הבתים המיוחדים מאד של הכפר. אלו בתים העשויים מבוץ. ומדוע? ובכן, האזור כאן הוא מאד מאד חם (ובחורף מאד מאד קר), ובתים מבוץ מבודדים היטב. אז בקיץ הבית מבוץ שומר מפני החום ובחורף מפני הקור. בעצמנו ראינו שתי נשים מקומיות כשהן מכינות בוץ שהוא למעשה הטיט ממנו בונים את בתי הבוץ. הבתים נראים ממש מזמנו של אברהם אבינו, כביכול לא השתנה כלום מאז. מדהים.

ילד מקומי שאני פוגש, מסביר לי באנגלית מפתיעה שבפיו על המרחקים מכאן לעיראק ולסוריה השכנות. אני מספר לו ולחבריו שבאתי לכאן מאיראן, ושר להם שיר איראני טיפוסי, שהוא לא אחר מאשר "גם כי אלך" של קרליבך, והם מרוצים עד הגג.

גם כאן יש שטח ירוק ענק מסביב, שדות כותנה. גם אזור חרן הוא אזור מדברי ואין גשם, אך בשנים האחרונות טורקיה הובילה לכאן מים בתעלות מנהר פרת ובאמצעותן משקים את השדות, וכך יש ירוק בעיניים, מה שלא היה עד לפני מספר שנים.

כדי להרגיש את הדופק המקומי, נכנסתי אל אחד הבתים של משפחה מקומית בחרן. הבית בנוי כמובן כולו מקש ותבן. כלי המטבח הם כלים פרימיטיביים, ולידם ערימה גדולה של כריות. מה עניין הכריות? אחד מבני המשפחה לוקח אותי החוצה, מראה לי את החצר ובה מין ספסל אבן, ומסביר: פה אנחנו ישנים לילות רבים. בקיצור, בימים חמים מאד הם ישנים בחוץ, ולכן די ברור שהכריות צריכות להיות זמינות אל הדלת, כדי לברוח כמה שיותר מהר מהחום הכבד ששורר כאן בקיץ.

בחצרות חרן כולה פזורים הרבה שרידים מהתקופה הקדומה המקראית. המקומיים אספו אותם מכל מיני מקומות באזור והניחו אותם בחצרותיהם, לנוי.

תושבי חרן של ימינו הם ערבים מוסלמים. הם קרובים למדיי לגבול עם סוריה ועיראק, ובכלל, בכל בית האיסלאם מקבל ביטוי חזק, בדמות ציורים של העיר הקדושה למוסלמים מכה על הקירות ודברים דומים. אחד מהמקומיים מגיש לי תה טורקי, שהוא תה חזק מאד, ואנחנו פוצחים ביחד בשיר טורקי, כדי להרגיש אולי לכמה דקות אולי תושבים אמיתיים בחרן, העיר בה חיו אבותינו הקדושים.

בסוס ועגלה מקומיים, אני מגיע אל התחנה הבאה, והמרגשת במיוחד, כמין מבנה אבן מעוגל. לפני המסורת המקומית של תושבי חרן, המבנה הזה הוא "אוהל שרה" בו גרו אברהם אבינו ושרה אמנו. הוד קדומים אופף את המקום, והמקומיים מתייחסים אליו בחרדת קודש של ממש. אנחנו נכנסים בזהירות ובכבוד אל המבנה, שכניסתו היא כעין שער מעוגל. המבנה העתיק בנוי מקש ובוץ, ולמרות זאת הוא חזק לא פחות מאשר בטון. תקרה מעניינת, והיא גבוהה ומתעגלת ובסופה חור הישר אל השמים המכניס אור למבנה. התרגשות רבה שוררת בנו, אולי זה באמת המקום בו דרו אברהם ושרה?

השארת תגובה