בכי שגרם לישועה

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

צפירת הרכבת, שנשמעה היטב בישרה את בואה הקרוב, עוררה גלי התרגשות בקרב המון הנאספים ברציף.

לא גדולה היתה העירה, אך מאוכלסת ביהודים יראים ותמימים, בתלמידי חכמים, בחסידים ובסתם "עמך", העוסקים באומנויות ובמשלחי יד שונים.

ההודעה, כי הרבי יחזקאל משינווה, עומד לבקר בעיירה, נתקבלה בשמחה ובהתרגשות אצל כל התושבים.

מבעוד יום סגרו בעלי מלאכה את עסקיהם, סוחרים עזבו את מסחרם, שלא לדבר על חסידי שינווה, שהתלבשו אותו יום בגדי יום טוב ויצאו בריגשה אל רציף הרכבת כדי לקבל פני רבם.

הרציף געש והמה מתושבי העיירה, שיצאו בהמוניהם לקראת הרבי משינווה מנער וזקן טף ונשים התאספו כאן לחזות בבואו של הצדיק.

כאשר נשמעו צפירות הרכבת, פרצה תרועת שמחה מפי ההמון. עד מהרה נראתה הרכבת המתנודדת, נוסעת בכבדות על המסילה ונושפת ושורקת כזקנה באה בימים. הגונחת מרוב מאמץ.

הנה עצרה הרכבת, הכרטיסן פתח לרווחה את הדלת, והקהל הסתער לעבר הרבי.

אם כי גדול היה הלחץ מנשוא, הסתדרו שני  טורים ישרים לפני הרבי לקבל שלום בסדר ובדרך ארץ. אחד אחד נגשו הנאספים בראש מורכן ובפנים קורנות ליטול שלום.

בין הנדחקים לקבל שלום היה גם אחד הסוחרים שבעיירה. הלה לא נמנה עם חסידי שינווה, אך, כאמור, יצא לקבל את פני הרבי כפי שכל התושבים יצאו לקראתו.

כאשר עמד אותו סוחר לפני הצדיק, הישיר בו הרבי את עיניו ואמר: "האם אינך שומע קול בכי, הבוקע מאי שם, מאחת הזויות של הרציף"?

הסוחר הופתע מאוד משאלת הרבי. כה מבולבל היה, שלא חשב אפילו מדוע שואל הרבי שאלה זו אותו דוקא ובכלל לאיזה קול בכי הוא מתכוון.

הסוחר חידד את אזניו להקשיב היטב, ולפתע מבעד לכל הרעש והשאון קלטו אזניו יבבות, גניחות וקול בכי קטוע, "גש מיד אל הכיוון, ממנו בוקע הקול וברר את סיבתו"! – ציוה הרבי.

הסוחר, מופתע עדיין, ואינו מבין, פילס לו מיד דרך בתוך הקהל הנדחק כדי לקיים את מצות הרבי.

קשה היה לאתר את הכיוון, ממנו בוקעת הבכיה, ברם הסוחר הביט כה וכה, הקשיב היטב, עד שהגיע לאחת הפינות הנדחות של הרציף.

על גבי אבן ישב נער כבן שתים עשרה, פניו לטות היו בידיו, ומדי פעם התפרצו מפיו יבבות וגניחות. הסוחר הביט בילד שלפניו: שערותיו בהירות, לבושו הדר, עושה רושם, כי הינו בנו של אחד הנוצרים האמידים.

תוך כדי בוחנו את הילד הבוכה נזכר הסוחר, כי בפקודת הרבי הגיע הנה, ועליו לברר את סיבת הבכי.

"מדוע הנך בוכה?" – פנה הסוחר רכות אל הילד. הלה התרעד. כה שקוע היה בעצמו, עד שהקול החיצוני הבהילו. הוא הוריד את שתי ידיו מפניו והביט אל הדובר אליו. הסוחר שינה את שאלתו.

"אך!" – השיב הילד תוך התייפחות – "הבוקר הגעתי עם אבי לעיירה. היתה צפיפות גדולה בצריף. אבי ירד לפני מן הרכבת בעוד שאני נעצרתי קמעא להביט במעשי מנהל הקטר, כאשר ספקתי את סקרנותי, דילגתי בזריזות לחפש אחר אבי, אך לצערי לא מצאתיו… אבא נעלם, כאילו בלעו האדמה, ואני הנני זר פה, איני יודע לאן לפנות. אילו כסף היה בידי, אזי הייתי קונה כרטיס וחזור לביתי, ברם אבי לא השאיר בידי מאומה…"

הסוחר הקשיב לסיפורו של ה"שיגץ", ולאחר שסיים, ביקש ממנו להמתין מספר דקות. קודם כל רצה לקיים את שליחותו ולספר לרבי את אשר בירר. הוא נדחק בין הנאספים והתייצב שנית לפני הרבי, שם סיפר את כל אשר ראו עיניו ושמעו אזניו.

הקהל סביב עמד משתומם. שום איש לא ירד לעומק הענין מה לו לרבי ולבכיו של הנער הנוצרי?…

אך בעוד כולם עומדים ותמהים, ביקש הרבי מן הסוחר, שימהר אל הילד ויתן לו סכום כסף, שיספיק עבורו להוצאות נסיעה וצידה לדרך.

הסוחר – עדיין נרגש מכל הסיפור – אץ למלאות את פקודת הרבי.

ה"שיגץ" עדיין ישב על האבן וחיכה בקוצר רוח לאיש, שהתעניין בו מקודם, כי הלא מאז הבוקר לא ניגשה אליו שום בריה לשאול אותו לסיבת בכיו…

הסוחר התקרב אל הנער, ובידיו החזיק כריכים ובקבוק משקה. פני הנער אורו. בביישנות נטל את המזונות מיד הסוחר…

"תודה לך! תודה לך!" – מלמל – "משעות הבוקר המוקדמות עדיין לא בא שום אוכל לפי אמנם רעב אני וצמא לאין שיעור…"

"היכן הנך מתגורר?"  שאל הסוחר את הילד.

הלה נקב בשם עירו. הסוחר לא התמהמה וניגש לקנות כרטיס נסיעה למקום יעדו של הילד.

רק כאשר ראה אותו ישוב שלו ושבע רצון ברכבת המתאימה, ובידו צרור כסף קטן "לכל צרה שלא תבוא", נפרד ממנו הסוחר והלך לדרכו, בעוד שה"שיגץ" מחייך אליו בחלפו את טור שיניו המבריקות ובנפנפו לעברו בידיו לשלום בחיבה ובשמחה…

*

חלפו חדשים מספר. הצבא האוסטרי זקוק היה למעילי חורף עבור החיילים.

הסוחר שלנו, שידע כי בעסקים עם הצבא אפשר להרוויח יפה יפה מה עוד שמידי פעם הציע את עצמו לספק לצבא את הצטרכויותיו, החליט להציע את מועמדותו במכרז על המעילים. הצעתו היתה הזולה ביותר והתקבלה על לבו של המפקד.

הסוחר היהודי רבי יעקב, הוזמן למשרדו של המפקד, ושם נערך החוזה בין שני הצדדים. במסמך צויין מספר המעילים, צבעם ומדותיהם השונות. שני הצדדים חתמו על המסמך, ורבי יעקב אץ לדרכו להתחיל בעבודה.

ראשית כל בא הסוחר בדברים עם סוחרי בדים, ולאחר שבחר בבד המתאים, פנה לדבר עם חייטים מעולים, העושים מלאכתם באמונה.

לאחר שרבי יעקב סיכם את סכום הוצאות קניית הבד בנוסף לדמי עמלת החייטים התברר לו לתדהמתו, כי נפל לעיסקה לא טובה לא רק שלא ירוויח אפילו אגורה שחוקה, אלא שיהא עליו להוסיף עבור המעילים את כל רכושו, שצבר במשך שנים רבות… זאת אומרת להתרושש כליל…

איך זה קרה, שכה נפל בפח? מדוע מיהר כה להציע את הצעתו הזולה? מה טיפש היה, כשחשב שמישהו אחר יחטוף לו את העסק מבין ידיו, ו"האוצר" ישמט מבין אצבעותיו! הנה אסון זה הביא על עצמו בפזיזותו ובחוסר בטחונו בה' יתברך, כי כל מה שמוקצב עבור האדם, אין אדם אחר זולתו יכול לנגוע בו… זיעה קרה שטפה את גופו. אולי לנסות לקנות בד אחר, יותר פשוט?… לפנות אל חייטים זולים יותר?… שטויות! הצבא האוסטרי, צבא הקיסר, לבוש בגדים  טובים…

המפקדים מבינים היטב בבד טוב ובעבודה מדויקת. עלול הוא לשלם ביוקר, אם ינסה לגרוע מן הטיב… אך מה עושים בכל זאת???…

החייט הראשי, שראה בעצבונו של הספק, בא לקראתו בהצעה: לפי דעתי העסק אינו אבוד לגמרי, אפשר לקצר מעט באורך המעיל, ובכך ירוויח מעט; ודאי שלא ירוויח על ידי כך הון, ברם על ידי כך לפחות לא יפסיד…

שמע רבי יעקב את דברי החייט, וברוב ייאושו הסכים לדעתו.

בשברון לבב הלך לקנות את הבד והורה להעבירו לחייטים, זהו מה שנקרא לטחון מים – הרהר הסוחר בעצבות, והלך לרחרח אחרי עסקות מוצלחות יותר.

כעבור שבועות מספר הושלמו המעילים, בראש מורד יצא רבי יעקב עם מטענו לשלחו אל המפקדה הצבאית.

עברו ימים ספורים, והנה מגיע מכתב בחותמת המלכות לביתו של יעקב. בלב רועד פותח הסוחר את המכתב לבו מנבא לא טובות.

במילים רשמיות נוקשות הודיעו לרבי יעקב, כי היות ומעל בעסקה בספקו לצבא מעילים שלא לפי המידה שהוזמנה אצלו, עתיד הוא לעמוד בקרוב למשפט, בו יתן את הדין על גזילת רכוש הצבא המלכותי.

פיק ברכים אחזו לרבי יעקב. עיניו חשכו. אובד עצות עמד בוהה בחללו של החדר, כאשר לפתע שמע קול פנימי זועק בקרבו: קום ברח! שמע! עומדים לאסרך כל רגע!

הסוחר יצא בחפזה את הבית. הוא רץ לרציף במטרה לברוח מהר ככל האפשר מן העיירה – אך לאן יברח???

"רבונו של עולם!" – דובב רבי יעקב בשפתים חרבות – הוציאני מן המיצר!"

סע לשינווה – פילחה בו מחשבה – הצדיק רבי יחזקאל עוזר לכל הפונים אליו.

רבי יעקב מיהר לקנות כרטיס לרכבת, הנוסעת לשינווה. רבע שעה צריך היה לחכות רבע שעה, שדמתה בעיניו לנצח.

"מדוע כה רטוב כרטיסך?" – שאל הכרטיסן את רבי יעקב.

רבי יעקב התגמגם. מה יספר לו? כי ידיו רועדות ומזיעות מרוב פחד, חיל ורעדה?

הודו לה' כי טוב! הרכבת יצאה כבר לדרכה! הוא בלש בעיניו בכל הזויות, כדי להשקיט את דמיונו המגורה והמפוחד, בו צייר לו בלשים ושוטרים, המתחבאים בפינה אי שם באחד הקרונות, ואשר אחד מהם יוצא לפתע לשים אזיקים על ידיו…

כאשר הגיע רב יעקב לשינווה, כבר היתה השעה מאוחרת למדי. על אף עייפותו מן המאמץ והמתח הלא רגילים, מיהר רבי יעקב לביתו של הרבי. אולם הקבלה כבר ריקן היה, בשעה זו כבר לא באו אנשים להטריד את הרבי.

רבי יעקב דפק על הדלת, שנקרתה לפניו. יצא אליו הגבאי והביט בו ברחמנות – יהודי כה רצוץ ושבור שעיגולים שחורים מקיפים את עיניו ועיניו מרטטות.

שאל הגבאי את הסוחר למבוקשו, והלה תחת להשיב תשובה פרץ בבכי. הבין הגבאי, כי בצרה גדולה האיש והחל להרגיעו: "אסור ליהודי לאבד את בטחונו אף לרגע!"

עצר רבי יעקב את בכיו, נפש רגע וסיפר לגבאי, מה הביאו הלום. נכנס הגבאי אל הרבי, השתהה מעט ושב אל רבי יעקב.

"הרבי אמר" – דיבר הגבאי – "כי תשאר מספר ימים בשינווה, אחר כך נראה מה לעשות הלאה…"

רצה רבי יעקב להוסיף מילה, להסביר ביתר פרוטרוט את חומר הענין – ברם הגבאי חייך אליו בחיבה: "הרבי שמע היטב את הכל; אם הוא ציוה עליך להשאר בשינווה, משמע שמע היטב את הענין, רבי יהודי! אל לך לדאוג! בטח בה' והכל יבוא על מקומו בשלום!" עזב רבי יעקב את ביתו של הרבי ופנה לילך לבית המדרש המקומי. למרות עייפותו הדיר שינה מעיניו ושיקע עצמו בתפילה ותחנונים לפני המקום.

ימים אחדים ישב רבי יעקב בשינווה. בימים אלו ישב בבית המדרש, ופיו לא פסק מתפילה ושיוועה. באחד הימים, בישבו כדרכו בבית המדרש, הגיע משמש מבית הרבי והזמין את רבי יעקב לבוא עמו. בלב רגש הלך רבי יעקב עם המשמש.

הרבי דיבר עמו קצרות: עליו לנסוע תיכף ומיד לוינה, שם עליו להתעניין מיהו הגנרל, המטפל בעניינו. כאשר יוודע לו הדבר, עליו לסור לביתו של אותו גנרל ולספר את האמת לאמיתה. היות כי ידע שיפסיד כל רכושו בעסקה הלא מוצלחת, החליט לקצר במידת המעילים כדי שלא להינזק לכל הפחות, שלא לדבר כבר על רווחים.

דברי הרבי אמנם תמוהים היו בעיניו של הסוחר, ברם בהיותו מאמין גדול ברבי, קיבל דבריו בלא פקפוק, ובתפילה על שפתיו הכין עצמו מיד למסע. ידידים ומכרים טובים היו לו לרבי יעקב בוינה, ובעזרתם התברר לו במהרה, מי מטפל בעניינו, ברם עם היוודע לו הדבר נחל מפח נפש ידידיו רמזו לו, כי אותו גנרל ידוע כאדם קשה עורף, תקיף ומלא יוהרה. בנוסף ל"מעלותיו" אינו מצטיין באהבת ישראל יתירה.

שמע הסוחר את רמזי ידידיו, ואבן כבדה התרבצה על ליבו. איככה  יעז לגשת אל גנרל רם מעלה, רשע וגאותן, ולבקש אצלו רחמים על ה"פושע" וה"גזלן", ש"עשק" את הצבא המלכותי?!…

ברם דברי הרבי עמדו חיים לנגד עיניו. הוא האמין בכל לבו, כי למרות שבדרך הטבע אינו נראה כאן פתח לישועה, הרי שרבות הדרכים, בהן יכול הקדוש ברוך הוא לעזור לבן אדם, הרי אלו רק נסיונות כדי לנסות בהם את האדם לראות היאך עומד הוא בפניהם, ועד היכן מגיע בטחונו בה' יתברך.

במחשבות אלו פנה רבי יעקב לילך לביתו של הגנרל. טירתו הגדולה של הגנרל מוקפת היתה בחומה גבוהה, ושושנים פורחות משתרגות על מעקותיה. בלב רגש עמד רבי יעקב לפני שער הברזל הכבד, המפותח ורקוע בפתוחים אומנותיים. הוא משך במצילה בידיים רוטטות, שנשמעו לו בקושי, ועצר נשימתו בחרדה ממתין לבאות.

השוער, שפתח לפניו את השער, התבונן בו רגע, אך במקום לפצות פיו ולשאלו למבוקשתו פרץ בצחוק רועם.

היהודון העלוב והנפחד בידח את לבבו של השוער. קול צחוקו של השוער עורר את התעניינותו של מישהו, ששהה בפנים הגן. הלה הגיע בדילוג אל השער ושאל בקול צרחני את השוער לפשר צחוקו.

רבי יעקב התבונן בנער שפנה אל השוער, ומשום מה נדמה היה לו, כי הנו מכירו.

"היהודי הזה גרם לי לצחוק, תיאודור חביבי". – הורה השוער באצבעו על רבי יעקב, שעמד סמוק ונרגש מעברו השני של השער.

הנער העיף מבט מהיר ביהודי הלזה ולפתע החוויר. הוא החדיר את מבטיו ברבי יעקב דומם, ולפתע דילג לעברו, ותוך שהוא מושיט לו שתי כפותיו, הצטווח נרגש: "אתה הוא זה! אתה! נכון שאתה הוא זה שקנית לי כרטיס הביתה, כאשר נפרדתי מאבי?…"

התרגשותו של רבי יעקב לא ידעה גבולות. בקושי הצליח להנהן בראשו כדי לאמת את דברי הנער.

ובעוד השוער מביט בהשתאות במראה שלפניו, משך הנער אחריו את היהודי תוך שהוא מלהג בקולי קולות: "בוא נא, אדם יקר! כמה התאוויתי להציגך לפני אבי! כמה ישמח אבי להכיר אדם אציל שכמוך, שהתפנה מכל עסקיו כדי לסייע לי לשוב לביתי. הזוכר אתה את הכריכים והממתקים, שקנית עבורי? יתכן ששכחת, אך אני זוכר זאת יפה יפה…"

צווחותיו הנרגשות של הנער הוציאו את הגנרל מביתו. בפתח הבית פגש בבנו ה"מוביל" עמו יהודי נרגש ומיוזע.

"מה ההלצה הזאת, תיאודור?" נזף בו הגנרל בחומרה.

רבי יעקב בציץ מן הצד והבחין באדם קישח למראה, שאינו מעורר כל רצון לפתוח לפניו את הלב ולבקש ממנו רחמים.

ברם תיאודור בנו לא שעה לדברי אביו.

"איזו הלצה, אבא?!" – דיבר נעלב – "הכר נא את מצילי ואיש חסדי – אותו יהודי טוב לב, שקנה לי כרטיס לשוב הביתה".

החומרה סרה מעל פניו של הגנרל, נדמה היה לו לרבי יעקב, כי חיוך קל מרפרף על שפתיו הדקות.

"אהה!" – המהם הגנרל  "זה משהוא אחר!"

הוא הושיט את ידו לרבי יעקב וביקש ממנו לאשר את דברי בנו. רבי יעקב השיב במנוד ראש צנוע.

עתה צעד רבי יעקב מאושש ובלב מלא בטחון. במו עיניו חזה בישועת ה', הזולגת עליו טיפין טיפין.

הגנרל הזמינו לחדר נאה ומרווח וכיבדו לשבת בכורסא מפוארת.

"תיאודור!" – פנה אל בנו – "גש וצווה להכניס תקרובת!"

הנער התחייך אל רבי יעקב בחיבה ויצא מן החדר.

"סלח נא לי" – פנה הגנרל אל היהודי" – "על אשר לא קיבלת עדיין את כספך בחזרה, מרוב התרגשות שכח בני את כתבתך…"

רבי יעקב החווה בידו והוסיף, כי אין לו שום חפץ בקבלת החוב וכי העזרה שהגיש לבנו חביבו, יקרה לו מכל תשלומים.

הגנרל השתקע לרגע במחשבותיו ולפתע שאל: "תמהני, כיצד זה שמעת את בכיו של בני? הלה סיפר לי, כי שעות ארוכות ישב ובכה, ואיש לא ניגש אליו, איך זה קרה שהבחנת בו?"

"מה הביאך עתה לסביבתנו?" – שאל שוב הגנרל.

עתה סיפר רבי יעקב לגנרל את השתלשלות העניינים בהוסיפו כי גם לוינה נסע בעצתו של אותו צדיק משינווה, שיעץ לו להיפגש עם הגנרל ולספר לו דברים כהווייתם.

שמע הגנרל את הסיפור, הרהר ואמר: "דומני, כי עד עתה מסורבלים מדי המעילים, שלבשו אנשי הצבא. הגיעה העת לתקן את הדברים. אודה ואומר, כי למעשה צריכים אנו לכתחילה להזמין עבור הצבא מעילים במידות שספקת, ואם כך הדבר – הרי שלא מעלת בעבודתך; להיפך! גרמת לדבר טוב!…"

רבי יעקב הביט מופתע בפני הגנרל, שליטף קלות את לחיו של בנו יחידו, שישב על גבי מסעד כורסת אביו.

"מה דעתך, תיאודור?" – פנה הגנרל אל בנו – "צריך לשלם לו לבעל טובתך"…

ודאי, אבא! ודאי!" – השיב הנער בשמחה.

*

רבי יעקב נסע לביתו שמח וטוב לב. במשך כל זמן הנסיעה לא פסק מלהרהר בהתרחשויות המופלאות, שהתרחשו עמו מוינה נסע הישר לשינווה להודות לו לצדיק על "עצותיו המופלאות".

כאשר הגיע לביתו, כבר מצא הודעה, המבשרת לו, כי בית המשפט הצבאי מבטל את התביעה, ולפי הנתונים המתקבלים יזוכה בעוד מספר ימים בסכום זה וזה על חשבון המעילים הטובים, שסיפק לצבא.

רבי יעקב שמט את המכתב מידו. דמעות אושר והודיה להקדוש ברוך הוא נקוו בעיניו.

השארת תגובה