חינוך לתפילה בבית הכנסת

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

עיקר ההצלחה בחינוך הילד להתפלל בבית הכנסת במניין כראוי, אינו מתבטא בעצם הגעתו לבית הכנסת בהיותו ילד קטן. זהו החלק הקל והפשוט שאינו מבטיח קביעות עתידית כשיגיע לגיל עצמאי. אלא בשאלה האם השכלנו לעשות זאת באופן ש"גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). כלומר, שהצלחנו להקנות לו נעימות ושמחה בבית הכנסת, באופן שנוצרה בלבו 'התניה חיובית' בין המקום הקדוש הנקרא בית כנסת, לבין מקום שנעים וטוב להיות בו. שהרי רק כך הוא תמיד יאהב וישאף להגיע אליו, כל ימי חייו.

לפיכך אין להביא ילד לבית הכנסת בגיל הרך לפרק זמן ארוך בו יינזף ויקבל הערות וגערות מאביו על שאינו יושב רגוע במקומו, ואולי גם מהמתפללים על שמפריע להם בתפילה. אלא ישהה בבית הכנסת זמן קצר שלא יארך בשום אופן מהזמן המתאים לגילו וליכולותיו, עם שקית ממתקים, באופן שייהנה וישמח מאווירת התפילה ומהחוויה האישית שלו עצמו, והנה כבר חוזרים הביתה. לכן, בגיל הרך יובא הילד לבית הכנסת סמוך לסוף התפילה, או שיילקח לביתו במהלך התפילה. ואם אין אפשרות כזו, יש להמתין לגיל המתאים בו יהיה מסוגל לשבת ברוגע, ורק אז להתחיל להביאו לבית הכנסת.

גם מההיבט החינוכי לכבד מקום קדוש, אין להרגיל ילד לתחושה שבית הכנסת הוא מגרש משחקים בו משחקים עם חברים, עולים בריצה לבימת החזן או למדרגות ההיכל ושוב יורדים, או מעלים ומורידים את מושב הכסא. אלא ישב ליד אביו בנחת, ובטרם יהיה צורך להעיר לו, כבר חוזר הוא לביתו בתחושת עונג ושמחה.

וכשגדל יותר והוא כבר בן תשע ואפילו מתקרב לגיל בר מצוה, אל לו לאב להעיר לו ולגעור בו בבית הכנסת, ­לה. שכן גערות כאלה, בבית הכנסת, יוצרות בתודעתו זיקה בין בית הכנסת לבין מקום שלא נעים להיות בו ח"ו. אלא רק לאחר שעבר זמן מעת חזרתם לבית, ורק אם ההתנהגות הבלתי ראויה חוזרת על עצמה שוב ושוב, יאמר לו האב בנעימות ומבלי שאחרים ישמעו: "היום התפללת מצוין, רק לא מתאים לך לדבר בשעת התפילה. קצת התפלאתי. אני מניח שהוא התחיל לדבר אתך, אבל במצב כזה תרמוז לו שתדברו אחר כך. בדרך כלל אתה זהיר בכבוד בית הכנסת ובכבוד התפילה".

ולעיתים עדיף להתעלם ולא לומר דבר. ובפרט כאשר האב אינו מוצא מילים מתאימות שיעבירו את המסר מבלי לגרום לבן להתרחק מבית הכנסת ולשנוא חלילה את התפילה. במקרה כזה יש לתת לגיל לעשות את שלו. שהרי אם האב מקפיד לבחור לעצמו ולילדיו בית כנסת שבו הוא עצמו וכל המתפללים מקפידים שלא לשוחח בעת התפילה, יש להניח שעם הגיל גם הילד יחדל לשוחח בעת התפילה.

וכשמדובר באיחור לתפילה, מאיחור קל יש להעלים עין גם הוא קבוע. ואם הבן מאחר מאוד ומגיע סמוך לברכת יוצר, והדבר חוזר על עצמו באופן קבוע, יאמר לו האב בנעימות ומבלי שאחרים ישמעו: "שמתי לב שאתה עייף בבקר והעייפות גורמת לך לאחר ולהגיע באופן קבוע סמוך לברכת יוצר. אני בטוח שזה מציק לך גם מצד ההספק בתפילה וגם מצד אי הנעימות מאנשים שרואים אותך מאחר. אני מציע לך לישון מוקדם יותר וכך לקום מוקדם יותר אפילו ברבע שעה, וזה כבר יעזור לך להגיע בזמן".

במשפטים אלה קיבל הבן את המסר שעליו להשתנות, אבל הוא לא הותקף באופן אישי וכבודו לא נפגע. ובכך, גם אם באמת הבעיה לא הייתה נעוצה בשינה מאוחרת, הוא יתאמץ מעצמו להגיע לתפילה בזמן.

אולם יש לציין שאיחור קבוע אמור לעורר את ההורה להתבוננות שמא הבן אינו מודע לחשיבות התפילה ולמשמעותה, ובכלל לשם מה צריך להתפלל. ואם אכן קיים חשש כזה, ימצא את הדרך לדבר על מעלת התפילה בשולחן השבת (לאחר שיכין היטב מה לומר מתוך ספרים ומשיעורים), או יבקש מרבו של הבן להסביר את הדברים בשיעור, מבלי שהאב יפרט לרב יותר מידי אודות חסרונות בנו, אלא רק יציין כי כאביו של הבן, הוא חושש מסימני רפיון בתפילה המתחילים להיראות אצל בנו, ומבקש אם אפשר לחזק את הדברים באחד השיעורים מבלי לרמוז מאומה לבן עצמו.

על החובה להשאיר תמיד 'טעם טוב בפה הילד', ניתן ללמוד מהתשובה לבן החכם, בהגדה של פסח. שם נאמר כך: "חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם? אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

התשובה לשאלת הבן דורשת הסבר. הלא הוא ביקש לדעת פרטי עניינים רבים, גם עדות גם חוקים וגם משפטים, ומה פשר התשובה בלימוד הלכה אחת בלבד: "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", כלומר אין לאכול שום דבר לאחר אכילת קורבן הפסח. ומדוע נבחרה דווקא הלכה זו שאינה אלא פרט קטן לכאורה, ואינה נוגעת לעיקר מצוות החג, מצוות אכילת המצות והפסח?

אולם ביאור העניין הוא, כאשר הבן החכם רוצה ללמוד הכל ולדעת הכל, אנו מלמדים אותו בתשובתנו יסוד בסיסי, שבאמצעותו הוא יוכל ללמוד וגם לקיים את כל המצוות: השאר תמיד בפה את טעמה הטוב של המצווה. כלומר, הרגל את עצמך ללמוד תורה מתוך מתיקות ולקיים כל מצוה מתוך שמחה ואהבה, ככתוב על דברי התורה: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא), וכך ללא ספק תדע ותקיים גם את העדות גם את החוקים וגם את המשפטים, שאתה כה מבקש לדעת ולקיים.

***

ועוד על חינוך לתפילה. הורים לילד בן עשר הלומד בתלמוד-תורה, פנו בשאלה אודות תפילת שחרית בימי החופשה. הבן אמנם קם לתפילה בבית הכנסת, אך הוא חוזר מוקדם. התברר כי הוא מתעצל מלהתפלל כנהוג בכיתה, ולכן מסיים את תפילתו לאחר שמונה-עשרה ומיד חוזר לביתו. כיצד נכון להעיר לו מבלי שייפגע.

ההורים הופתעו לשמוע שהנכון הוא להעלים עין, ולא לדרוש ממנו יותר מזה. יש לזכור שהחינוך למצוות לפני גיל בר מצוה, נועד אך ורק להביא את הילד למצב שבו בגיל בר מצוה הוא ישמור את המצוות המוטלות על כל יהודי. ואם כדי שיקיים מצוה כל שהיא לפני גיל בר מצוה אנו גורמים לו לתעב חלילה את אותה מצווה, הרי עשינו את ההיפך מהחינוך למצוות. וכאן, לחץ על ילד לפני גיל בר מצווה להישאר יותר בבית הכנסת לאחר שבלבו הוא חש שמיצה את יכולתו להישאר, יצור בלבו ריחוק מהתפילה במקום הקדוש.

לכן אין לדרוש ממנו יותר מזה, ואפילו לא לרמוז לו שמשהו לא בסדר עם זה, שהרי הוא עושה כפי שכוחותיו של ילד בגילו ולפי טבעו מאפשר לו (ראה על כך בפרק "גיל החינוך"). ואדרבה, כשמסיים להתפלל יש להזמין אותו בחיבה לאכול את ארוחת הבוקר, ומידי פעם גם להחמיא לו על תפילתו היפה. וכך, כשיגיע לגיל מצוות וכוחותיו הנפשיים והפיזיים יהיו חזקים יותר, הוא יתפלל תפילה מליאה מתוך אהבה ושמחה.

נמצא, אפוא, שלעיתים הדרך הנכונה לחנך היא: שלא לחנך…

תגובה אחת
  1. סגולה נפלאה לרחמי שמים – לכל עם ישראל החביבין זה הזמן לנו להתעורר להתחזק ולקבל את שמירת ההלכה של מורא מקדש ובפרט בשעת התפלה.

    א: שלא לדבר בזמן התפלה מתחלתה ועד סופה, וגם לא בקריאת התורה. [שו"ע או"ח סימן קכ"ד וסימן קמ"ו ושם במפרשים]
    ב: לסגור הפלאפונים. שו"ע או"ח סימן צ"ו.
    ג: שלא ללכלך את ריצפת הבית הכנסת בזריקת ניירות טישו וכדומה.
    שו"ע או"ח סימן קנ"א, אשר הזלזול בזה הרי זה גורם לא רק לצרות רח"ל כמובא בספה"ק, אלא גם לסגירת בתי הכנסת כמובא בספר חסידים סימן ר"ט וזה לשונו, אם תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב, או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון.

    וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש, סופו נופל ביד ערלים, דיו לעבד שיהא כרבו, כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ד' עד שנהגו בו ישראל, שנאמר ירמי' ז יא, המערת פריצים היה הבית הזה, ואח"כ וארוה כל עוברי דרך. לעולם לא יעשו הערלים רעה, אלא א"כ יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה. ולא יתבזו ת"ח אא"כ יבזו זה לזה תחילה, או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם.

    ובענין האיסור הנורא והאיום לדבר בשעת התפלה;
    בשעת התפלה לא ישיח שיחת חולין ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו [שו"ע או"ח קכ"ד ז'] ולשון זה 'גדול עוונו מנשוא' אין לו אח ורע בשאר מקומות בשו"ע, ומקורו באורחות חיים בשם רבינו יונה (כמובא בב"י), וטעם חומרתו הכבידה נימק בספר הגן דרך משה [ליום תשיעי] בזה"ל "ונראה לי כוונת השו"ע שהוא כמו רוצח שנהרגים על ידו כמה בנים וכו' ועל כן חטאו גדול כמו חטא קין שהרג לאחיו וגדול היה עוונו מנשוא [בראשית ד' י"ג].עיי"ש באריכות בזה.

    ובזוהר הקדוש (פרשת תרומה) כתוב, שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. וכתב בשער הכוונות (דף ד עמוד א) שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא לדבר כלל בבית הכנסת אפילו שלא בשעת התפילה, וכמעט שאפילו בדברי מוסר ותוכחות ותשובה לא היה רוצה לדבר כדי שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול. והביאו המג"א סק"ג. והכה"ח סימן קנא סק"ח.

    ובשם הרה"ג החסיד קדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי" זצ"ל, שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת.

    ובאגה"ק להאדמו"ר מוהרד"ב מליובאויטש זי"ע בנו דשו"ע הרב "אשר כל הקטרוגים למעלה ולמטה בבני חיי ומזוני הכל בא מזה אשר כל איש לשונו התהלך בארץ בעת תפילות הציבור", וכבר נתחברו כמה ספרים וליקוטים בגודל חומרת העוון הזה אשר כעדות רבינו בעל תוס' יו"ט בעטיה נגרם גזירות ת"ח ות"ט ר"ל.

    ועוד מחומרת עוונו הגדול מנשוא כי לא רק לעצמו מקלקל שלא תתקבל תפילתו אלא גורם גם לשאר העם שלא יקובל תפילתן. [יערות דבש דרוש ד', עוללות אפרים חלק ד' עמוד ג', עבודת ישראל עמ"ס אבות פ"ה מ"ד] ועוד.

    ולכן מי שמכיר בעצמו שאינו יכול להתאפק מלדבר בעת התפילה טוב לו שלא יבוא לביהכנ"ס כל עיקר. מעלות המדות פרק ז', שלמי ציבור י"ג:, פחח עינים להחיד"א "המדבר שיחת חולין בביח הכנסה טוב לו שלא יבוא כל עיקר" וכו'. כי הוא חוטא ומחטיא וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וכעובד עבודה זרה. דרושי חח"ס [ח"ב דף ש"ט: דרשות לז' באב] כי הבל פיו של המדבר דברים בטלים בתפילה טמא הוא ועל ידו מקבל התפילות מכניסן אל החיצונים והוי ליה כעובד ע"ז.

    ועוון זה אין כמותו לרוע ומעכב הגאולה. ס' יש נוחלין אביו של השל"ה "האלקים [לשון שבועה] בכל העבירות לא ראיתי לרוע כלדבר בביהכ"נ בזדון לבו וכו' ומושך עליו כח היצה"ר ומזלזל בכבוד הקב"ה והוא כירבעם בן נבט החוטא ומחטיא ועון זה מעכב הגאולה".

    וכמה בתי כנסיות נחרבו עקב עוון זה. כדאיתא במשנ"ב סקכ"ז בשם הא"ר בשם כל בו. ויגדל ר"ל העוון מאד אם הדיבורים כוללים לשון הרע וליצנות וכו' וביתר שאת בשבתות וימים טובים. איגרת הגר"א איגרת עלים לחרופה, כה"ח סי' קנ"א סק"ח.

    וכל הדברים האמורים אינם רק לענין חזרת הש"ץ, אלא גם על המדבר בשעת קריאת התורה, כדכתבינן בסי' קמ"ו אות ב' עיי"ש.

    וגם אמורים על שאר חלקי התפילה, כשהציבור מתאספין יחד לתפילה שהיא עת רצון לפניו יתברך להתגלות לבא אל מקדש מעט, והמספר אז בצרכיו מראה בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו ונעשה מרכבה טמאה ומכניס התפילות אל החיצונים ר"ל.

    כל הספרים הנ"ל אין מדגישים בדבריהם על חזרה הש"ץ דווקא, אלא מיירי לענין זמן תפילת הציבור, ומפורש כן הוא בשו"ע הרב שכותב [בסעי' י'] על דברי השו"ע שהשח בעת חזרת הש"ץ גדול עוונו מנשוא "שכל המשיח בביהכ"ג בשעה שהציבור עסוקין בשבחו של מקום מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל", ומקורו בזוה"ק פ' תרומה (קל"א:), ליקוטי אמרים תניא באיגרת הקודש כ"ד.

השארת תגובה