הניסיון של הרבי

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

משפחה יהודית אחת ויחידה התגוררה בכפר פלוני קטן, לא הרחק מיער עבות. היתה זו משפחתו של מוכסן הכפר. אבי המשפחה חכר מן הפריץ את בית המזיגה, ולמקום זה היו האיכרים הפולנים באים להיטיב את לבם במאכל, וכמובן – במשקה חריף ומשכר. מנותק מאחיו היהודים התרחק המוכסן מדתו ומעמו, ואף את השבתות והחגים לא שמר.

באחד הימים הופיע בכפר הקטן יהודי בעל הדרת פנים. היה זה הצדיק רבי משה ליב מסאסוב, אשר פרש לזמן מה מביתו ובא להתבודד בבקתה קטנה בלב היער הסמוך. אל הכפר הגיע הצדיק כדי להצטייד במזון, ובדרכו פגש את המוכסן היהודי. "יהודי אני, רבי", סח לו המוכסן, נרגש למראה הצדיק שהזכיר לו את ימי נעוריו, את הזמנים בהם חי בין יהודים.

"וכיצד מצליח יהודי לחיות לבדו בין הגויים?" התעניין הרבי. מתשובתו המגומגמת של המוכסן הבין רבי משה ליב, כי האיש התרחק כליל מדרך אבותיו, ואפילו על שמירת השבת אינו מקפיד.

"הוי, ר' יהודי, כלום גרוע יהיה גורלך מגורל בהמתו של יהודי?" אמר הרבי בחמלה, "והרי ישראל נצטוו להשבית אף את השור והחמור! ואתה, מצבך גרוע מזה".

"אבל – אבל אינני מסוגל לשבות ממלאכה בשבת. אשתי וילדי תלויים כריחים על צוארי, ואם אשבית את בית המזיגה ביום השביעי ילכו לקוחותיהם לחפש להם מוזג אחר, ופרנסתי תתקפח".

"למרות כל זאת – השבת את בית המזיגה שלך הורונו חכמינו, כי השומר שבת כהלכתה אינו מפסיד מכך. יהודי בלא שבת דבר זה לא יתכן בלא השבת דומה אתה לכל אחד מלקוחותיך הגויים".

רק לאחר שדולים מרובים נאות היהודי להישמע לבקשתו של רבי משה ליב ולהשבית את בית המזיגה בשבתות ובמועדים. הוא הודיע לאכרים כי החל מן השבת הבאה יהיה בית המזיגה סגור בפני הלקוחות.

"מה קרה? מה יום מיומיים?" התפלאו האכרים הפולנים, שבאו לרוות את צמאונם.

יצא אליהם המוכסן והודיע: "מעתה, בכל יום שביעי בשבוע יהא בית המזיגה סגור, ואני אשבות ממלאכה".

"אבל – מדוע?" התפלאו האיכרים.

"יהודי אני", השיב להם המוכסן, "ורק לפני זמן קצר נודע לי, כי תורתנו הקדושה אוסרת עלינו כל מקח וממכר ביום השבת".

הודעתו של המוכסן לא נשאה חן בעיני האיכרים. "אומר אתה למנוע מאתנו את המשקה במשך יום תמים?" שאלו בכעס. "היה לא תהיה! אם נוכח כי אכן עומד אתה בדבורך נגיש תלונה לפריץ, אדון הכפר. הוא החכיר לך את הממזגה על מנת לשרתנו תמיד, ואין אתה רשאי להשבית אותה ממלאכה בכל עת שיעלה על דעתך!".

מבוהל מאיומיהם חש המוכסן אל בקתתו של רבי משה ליב מסאסוב. בהתרגשות סח האיש באזני הצדקי מה הגיבו האכרים ומה אימו לעשות.

"אל תחשוש מהם", הרגיעו רבי משה ליב. "הקפד לנעול בשבתות את דלתות בית המזיגה. ואף אם יבואו שליחי הפריץ אל תהסס לומר בפה מלא: "הנני יהודי, ושומר אני את השבת כפי שצוני ה' אלקי".

הגיעה השבת, והיהודי נעל את בית המזיגה על מנעול ובריח. אך האכרים הפולנים באו, כהרגלם, ללגום יין שרף וכשנוכחו כי היהודי עמד בדבורו החלו הולמים על הדלת ועל החלונות. "פתח לנו" קראו. "רוצים יין שרף רוצים שכר! פתח, יהודי, פתח".

אך היהודי לא שעה לקריאותיהם, ובית המזיגה נותר נעול מכניסת השבת ועד צאתה.

כיון שכך, בצעו האכרים את איומם ופנו להלשין על המוכסן באזני הפריץ. עד מהרה הגיע הפריץ למקום, לבדוק מקרוב את אשר ארע.

"כיצד העזת להנהיג כאן, בבית המזיגה שלי, סדרים חדשים על דעת עצמך?"

שאל הפריץ בכעס עצור. "מדוע לא בקשת את רשותי לכך?".

והיהודי השיב בתום לב: "אדוני הפריץ, בודאי יודע אתה לא מהיום, כי יהודי אני. ואולם, עד לפני זמן קצר כלל לא ידעתי שהתורה אוסרת לעסוק במסחר בשבת. אך הנה הגיע למקומנו יהודי חכם, מלומד מאוד. יהודי זה בקי בתורה ובכל החוקים הכתובים בה, והוא אמר לי כי עד כה לא נהגתי כדרך שצריך יהודי לנהוג שכן אסור היה למכור יין שרף בשבתות".

תשובתו של היהודי עוררה את סקרנותו של הפריץ. "רוצה אני לדעת מיהו החכם המלומד הזה, ששבש את דעתך ברעיונות כה משונים. רצוני לראות אותו, הבא אותו אלי".

היהודי המבוהל אץ לקרוא לרבי משה ליב. והצדיק מסאסוב התייצב לפני הפריץ ללא מורא ופחד.

"אתה הוא היהודי המלומד", הפטיר הפריץ בראותו את הרבי. "אם כן, הסבר לי מפני מה הורית למוכסן שלי לנעול בשבתות את בית המזיגה?".

בפולנית רהוטה, שהיתה שגורה על פיו, סיפר הצדיק לפריץ על גודל מעלתה של השבת יום מנוחה ושהוא גם יום אורה ושמחה ליהודים.

"האם המנוחה חובה היא על האדם?" הקשה הפריץ.

"אדם מישראל חייב בה", השיב רבי משה ליב.

"האמנם חייב יהודי במנוחת השבת גם כאשר מתקפחת פרנסתו בשל כך?" שאל הפריץ והוסיף: "הנה, אם לא ימלא המוכסן היהודי את דרישתי ולא יפתח את בית המזיגה שבעה ימים בשבוע אנשל אותו מבית המזיגה שהחכרתי לו".

"אף על פי כן", קבע רבי משה ליב, "חייב הוא לשבות ממלאכה".

למשמע התשובה הגיב הפריץ בלעג. "אינני מסכים עם דבריך, אדוני המלומד", אמר. "ודומני, כי גם אתה לא היית מוכן לשאת בהפסד כספי כדי לשמור את השבת. מדוע אפוא אתה תובע זאת מהמוכסן? אדרבה! הייתי רוצה לבחון אותך, אם אמנם תעמוד בנסיון דומה. ואם תעמוד בנסיון אסכים גם להתיר למוכסן לסגור את בית המזיגה בשבתות".

ובמלים אלה עזב הפריץ את המקום, כשבלבו נרקמת תכנית לפרטי פרטיה.

הוא שלח את אנשיו לתהות על קנקנו של המלומד היהודי ולהתחקות אחר מעשיו. והללו מצאו כי מתגורר הוא בבקתה מבודדת, וכל העת מתפלל הוא ולומד. מפעם לפעם – כך גלו אנשי הפריץ – מגיע הרבי אל כפרו של המוכסן על מנת להצטייד בצרכי מזון. ועוד נודע להם, לאנשים ששגר הפריץ, כי רבי משה ליב הבטיח למוכסן היהודי לסעוד על שלחנו את אחת מסעודות השבת אם אמנם ישמע המוכסן לדבריו ולא יפתח את שערי בית המזיגה.

שמע הפריץ את הדברים, וגבש בלבו את תכניתו.

בבוקר יום השבת יצא הפריץ היערה, רכוב על סוסו. בידיו היה צרור שטרי כסף יקרי ערך. כשהגיע הרוכב אל קרבת הבקתה בה התבודד הרבי, עצר את הסוס מלכת ונחבא בין העצים הסבוכים של צד השביל.

עד מהרה ארע הדבר אשר לו ציפה הפריץ רבי משה ליב יצא מבקתתו והחל פוסע בשביל, לעבר הכפר, לסעוד על שלחנו של המוכסן. הכפר סמוך היה אל היער, ואורך הדרך פחות משעור "תחום השבת".

אך נעלם הצדיק מעיניו, הגיע הפריץ ממחבואו והחל מפזר את שטרי הכסף על פני השביל. "עוד מעט קט ישוב הרבי בשביל זה, ומעניין מה יקרה לכשיראה את הממון הרב השטוח לרגליו, הרהר הפריץ בעונג. עוד רגע קט ושוב נעלם הפריץ בין העצים הסבוכים, ממתין בצפיה לראות כיצד יפול דבר.

לא חלפה שעה ארוכה ודמותו של הרבי נראתה באופק. הוא צעד בשביל, קרב והולך לעבר בקתתו ולעבר ה"פתיון" הממתין לו.

ואמנם, הבחין רבי משה ליב בשטרות הכסף הפזורים על פני השביל. אך המשיך בדרכו, כאלו לא ראה אותם. כך הלך קמעה ולפתע עצר וחזר על עקבותיו. שוב קרב לעבר השטרות, רכן לעומתם והתבונן בהם היטב.

ממקום מסתורו מאחורי העצים יכול הפריץ לראות כי הרבי מזדקף ועומד על מקומו, כאלו חוכך הוא בדעתו מה עליו לעשות. עוד רגע קט והוא יטול את השטרות, הרהר הפריץ בשמחה.

אך לא! במקום לגחון ארצה כמצופה, הרים הרבי ראשו כלפי מעלה ואת ידיו נשא כבתפילה. הדבר ארך רגע קט, ומיד לאחריו התרחק הרבי מהמקום.

או אז הגיע הפריץ ממקום המסתור ואץ בעקבות רבי משה ליב. "איש קדוש", קרא, "עמדת בניסיון. מבקש אני סליחתך על שפקפקתי בדבריך. עכשיו, כשנוכחתי כי מפאת קדושת השבת ויתרת על ממון רב, אעמוד בדבורי ואניח למוכסן לנעול את דלתות הממזגה ביום השבת".

כבר חפץ הפריץ להתרחק מהמקום, כשלפתע נזכר בדבר מה. "מדוע בתחלה עברת ליד השטרות מבלי להסס, ואלו אחר כך שבת על עקבותיך והתכופפת לעברם, ולא זו בלבד נראית כחוכך בדעתך וכמתפלל".

והצדיק הסביר: "אמנם כן. בפעם הראשונה, כשעברתי על פני השטרות, לא פקפקתי הן שבת היום! אך לאחר שהמשכתי החל היצר ללחוש לי "והרי זקוק אתה לסכום כסף גדול בעבור צרכי מצוה של פקוח נפש ופדיון שבויים. כיון שכך שאלתי את עצמי אם אמנם יש מה לעשות בשעת הדחק על מנת שהשטרות ישארו ברשותי עד לאחר שבת שהרי פקוח נפש דוחה שבת תוך כדי מחשבות שבתי אל מקום השטרות להתבונן אם יספיקו לי בעבור פדיון השבויים והנה הסכום מתאים להפליא משמים זמנו לך את האוצר כדי שתוכל לקיים בו את המצוה הגדולה, אמר היצר, ואני לא ידעתי מה אעשה נשאתי אפוא כפי לשמים, בתפלה שיחון אותי הבורא בדעה צלולה ובשכל ישר.

"ואכן, עד מהרה הצטללה דעתי והבנתי כי אם חפץ הקב"ה להקל מעלי את מלאכת פדיון השבויים בוודאי יכול הוא לזמן לי לשם כך סכום כסף שאין עליו כל שאלה ופקפוק, וברגע זה ידעתי כי עלי להמשיך בדרכי, להותיר מאחורי את הממון הרב.

"ראה נא, אדוני הפריץ, כיצד שומר אלקינו על שומרי השבת, אילו הייתי נוטל את הכסף, לאחר ששבתי על עקבותיי היית סבור בוודאי כי בראשונה לא שמתי לב לשטרות ומשנתתי דעתי, לא עמדתי בפני הפיתוי. ונוסף לזאת, כלל לא היית יודע כי נטלתי את הכסף למטרות של פקוח נפש כלום לא היית סובר שלקחתי את הכסף לעצמי?

"אך בזכות התפלה שנשאתי, עזרו לי ממרומים להחליט החלטה נכונה ברגע המתאים. ועתה, יודע אתה בברור, כי יהודי אינו מחלל שבת תמורת כל הון שבעולם, וכי שומר ה' את שומרי השבת מכל פגע ומכשול".

(מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

השארת תגובה