טרוריסטים או לוחמי מחתרות אידאולוגים?

הבריטים שהרבו לעצור את פעילי המחתרות, הרחיקו אותם עד למחנות מעצר במדינות מבודדות באפריקה • סיפורם של לוחמי המחתרת בגלות באפריקה, הבריחות הנועזות ומי העצור שזכה בתואר "אלוף הבריחות"?

מימין מאיר שמגר, שמואל תמיר, דב מילמן, צבי הדסי, ראובן רובינשטיין ואריה מהולל במחנה גילגיל בקניה
מימין מאיר שמגר, שמואל תמיר, דב מילמן, צבי הדסי, ראובן רובינשטיין ואריה מהולל במחנה גילגיל בקניה

"החצוצרה העירה אותנו בבוקר – החצוצרה שלחה אותנו בערב אל יצענו. ובין בוקר לערב, ומדי יום ביומו, נשאנו עינינו מהנוף בחוץ – העשיר והפורה – אל נפשנו בפנים – השוממה והתוהה. ימים ריקים, ימים שדופים, ימים של בוהו. המחשבה נוברת במלאי הזיכרונות – רק מלאי נשאר. מעבר לגדר אין מודיע, מן הארץ אין מבשר; קירות הכלוב שלנו שקופים ואטומים. ימי דאגה עקרה, ימים של שעמום עמום וחוסר ידיעה". מתוך תיאורו של לוחם המחתרת דוד סיוון  בספר "מעצר וגלות" שהוציאו העצירים בהיותם במחנה מעצר באפריקה.

לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י הסתכנו רבות במהלך פעילותם בתקופה של בין השנים 1944-1948 לפני קום המדינה, והבריטים רדפו אותם עד חורמה, כאשר את רובם עצרו במחנה המעצר לטרון. לוחמי המחתרת לא אמרו נואש וניסיונות בריחה רבים ואמיצים בוצעו ממחנה המעצר בלטרון, מה שהכעיס מאד את הבריטים שטיכסו עצה מה לעשות בעצורים הסוררים, וכיצד לעשות סוף לדבר. הפתרון שהתקבל היה להרחיק את העצורים לאי שם הרחק, למדינות נידחות ומבודדות באפריקה – למחנה מעצר:  מחנה סמבל שליד אסמרה בירת אריתראה ששימש בעברו כמחנה נופש לנוער פשיסטי איטלקי,  קרטגו בליבו של מדבר סודן הלוהט, ומחנה ג'ילג'יל בקניה. הבריטים העבירו את העצורים ממחנה למחנה על מנת שלא יתערו בסביבה ויתכננו בריחות, ובנוסף חששו הבריטים מפיגועים שיחוללו עצירי המחתרת על אדמת אפריקה.

כדור השלג מתגלגל

מבצע כדור שלג נפתח בהפתעה מוחלטת – מחנה המעצר לטרון הוקף בכוחות בריטים גדולים. ראשית נלקחו 439 עצורים תחת משמר כבד, כבולים בצמד ואף ללא חפצים אישיים והעולו על מטוסים בדרך אל הלא נודע. מחציתם היו אנשי המחתרות: 60% היו אנשי אצ"ל ו30% היו אנשי לח"י, 10% היו נטרלים. רק כשהגיעו אל היעד הבינו העצורים כי הם נמצאים במדינה נידחת באפריקה – אריתראה. שניים עשר משלוחים נוספים של לוחמים הובלו בהמשך למחנות מעצר נוספים באפריקה שם סבלו מתנאים לא תנאים. למרות הגלות המעיקה העצירים ניסו לעשות הכול בשביל לרומם את מצב הרוח ולא ליפול זרועות הייאוש.  גם במקום גלותם זכרו היטיב את דמותו של רבם של האסירים רבי אריה לוין שרוחו ואהבת ישראל האדירה שלו השפיעה עליהם ורוממה אותם גם במרחקים.

בין אלה שנתפסו בידי הבריטים וגורשו היה גם  השופט מאיר שמגר שהלך לעולמו בחודש האחרון, ואת לימודיו בתחום המשפט, עשה במחנה המעצר כאשר רכש השכלה בהתכתבות מטעם האוניברסיטה הפתוחה באנגליה.

כבר במחנה המעצר הראשון אליו הגיעו העצירים, סבלו העצירים כאשר נותרו ללא פריטים בסיסים כמו בגדים חיוניים,  משחות שיניים או ספרים, השעמום הנוראי אחז בכולם. והתאים היו חשוכים ומחניקים ששרצו יתושים. עם כל זאת העצירים הקפידו לשמור על צביון דתי (למרות שרובם לא היו דתיים) וגם דאגו לחיי תרבות. בזמן שהותם במחנה הוצא לאור כתב עת בשם ההולם את מצבם – "בדד" שהכיל מאמרים עיונים. ובנוסף ארגנו חוגים שונים לתנ"ך ולתלמוד. דוד ניב חיבר אז את המנונם: "הם לא ישברו אותנו אנו לא נכוף הגב. כל עוד זו הרוח בנו וכל עוד פועם הצו".

העצור שכונה "אלוף הבריחות"

אם הבריטים חשבו ששמו סוף לתופעת הבריחות – התבדתה תקוותם. ניסיונות הבריחה לא פסקו גם באפריקה ואף לא היו מסובכות במיוחד, אך ההסתתרות מהבולשת הבריטית הייתה כמעט בלתי אפשרית. כך מתוך שמונת הניסיונות, רובן הסתיימו בכישלון חרוץ והבורחים נתפסו והושמו בצינוק חודש, חודשיים, או לחילופין עוצר הוטל  כעונש על כלל אסירי המחנה בחדרים משעת ערב מוקדמת. יעקב מרידור – לימים שר הכלכלה בממשלת ישראל – כונה "אלוף הבריחות" כאשר באותם ימים, עת שימש כמפקד האצ"ל,  סירב להיכנע וחיפש כל העת ניסיון בריחה חדש שעליו טרם חשבו.

הבריחה הנועזת הראשונה הייתה של שלושה עצורים: חגי לב, שמעון שייבה, ובנימין זרעוני שהיה מפקד באצ"ל ובלח"י. השלושה קברו עצמם בתעלה שנוצרה ממי הגשם בקצה מגרש ספורט ובשעות הלילה לאחר שהשומרים עזבו את המקום, צעדו הבורחים אל עבר עיר במרכז אריתריאה וחיפשו את בית הכנסת של הקהילה היהודית. בבית הכנסת הם פגשו את חיים גמליאל, יהודי ממשפחת רבנים מהעיר צנעה שבתימן,  שכל משפחתו עברה לאריתריאה לצרכי פרנסה. גמליאל נעתר לעזרתם ודאג לבורחים ורכש עבורם ציוד: מפות ומצפן כמו כן דאג עבורם למקומות מסתור, תעודות מזויפות, הסעה, ומזון. אך למרות הסיוע נלכדו הבורחים בביקורת של הצבא הבריטי כאשר נסעו באוטובוס למעבר הגבול. כל הבורחים נענשו בישיבה בצינוק.

מיד לאחר מכן וללא קשר לבריחה, נלקחו  העצורים למחנה המעצר הבא. העצורים הובלו כבולים בצפיפות נוראה באניה איטלקית לעבר מחנה המעצר קרתגו בסודן. במחנה קרתגו התנאים היו קשים עוד יותר: חום נוראי, מי הברז היו מלוחים והשימוש בהם היה במשורה, ולכן הובאו מי שתיה נוספים ממרחק של עשרות קילומטרים וגם הם היו כמובן מוגבלים. העצורים בתקופה זו קיבלו מנות אוכל זועמות ביותר, וארבעה חודשים התנזרו מאכילת בשר מאחר ולא היה בשר כשר והם סרבו לקבל בשר טריפה. בסופו של דבר אושר לרב ולשוחט להגיע למחנה.

חיש מהרה חשבו העצורים על ניסיון בריחה שני וכך מתחת לאפם של הבריטים נמלטו שלושה עצורים  ממחנה קרתגו במדבר הסודני אל עבר המדבריות הצחיחים סביב. הבריחה כנראה לא הייתה מתוכננת כראוי כי השלושה נתפסו. ניסיון הבריחה נכשל.

לניסיון הבריחה השלישי היו שותפים יעקב מרידור ויעקב יונדוף שהיה ממקימי תנועת חירות. הבורחים חשבו על רעיון יצירתי, בריחה בתוך מיכלי מים. את הנהג הסודני שהוביל את המכלים שיחדו בכסף, והנהג הוביל אותם לעבר תחנת הרכבת. הבורחים הסתתרו בשדה סמוך במשך הלילה ולמחרת עלו לרכבת שתוביל אותם לנמל סודן ומשם חשבו להשכיר סירה לעבר נמל עקבה. הבורחים הצליחו להשיג תעודות מזויפות של שרות הבטחון והמודיעין הצבאי של בריטניה, ואף היו מצוידים באקדחי עץ שהיו נראים אמיתיים להפליא. העצורים שנותרו במחנה התכוננו להסוות את בריחתם – כאשר בערב נספרו כל העצורים בכל רציף – הצליחו שלושה מהעצורים לעבור מרציף לרציף וזאת באמצעות הסורגים שנוסרו באופן כזה שניתן יהיה להרימם ולהחזירם ללא שהבריטים הבחינו בכך.  בינתיים הבורחים הגיעו לפורט סודן ושלושה ימים השתהו בבית מלון וחיפשו דרך להגיע לעקבה, היה באמתחתם סכום כסף שאצ"ל הצליחו להעביר להם, אך מנהל בית המלון החל לחשוד בהם והם נאלצו לעבור למקום אחר. הבורחים בקשו עזרה של סוחר יהודי אך אותו סוחר חשש להסתכן, בלית בררה הם החליטו לנסוע לעבר העיר חרטום ברכבת ולרוע מזלם באחת התחנות עלו קצינים בריטים שזיהו אותם ולאחר שישה ימים – הבורחים נתפסו. תשעה חודשים היו העצורים במחנה ולאחר מכן הועברו כל העצורים חזרה למחנה סמבל בנסיעה של ארבעה ימים ברכבת ובמשאיות.

ירי פתאומי לעבר העצורים

הבריטים הפעם למודי לקח מניסיון הבריחה הקודם, הסיתו את השומרים הסודנים במחנה סמבל כנגד העצירים וטענו כי היהודים "רוצחי ערבים ומפוצצי מסגדים בפלשתינה." לפיכך הגו השומרים שטנה כלפי העצורים הקניטו אותם במילים ואיימו עליהם בנשק. הפניות כלפי הבריטים להרחיק את השומרים האלימים לא הועילו והאסון היה בפתח. בבוקרו של אחד הימים אחד העצורים אליהו עזרא שמו, החליט לשבת על ספסל דווקא מול ביתן שומר מספר 2, השומר צעק עליו בערבית שיסתלק.  אליהו עזרא קם והלך לעמדת השמירה ושאל אותו, מדוע נאסר עליו לשבת מול עמדת השמירה? בשלב הזה יש הטוענים כי השומר אף החל לשחק משחק מסוכן והתגרה בנשקו מולו.  שני בריטים שהיו במקום העידו מאוחר יותר, כי ראו משהו לבן עף באוויר לעבר השומר וסברו כי מדובר באבן.   שאר העצורים הפצירו באליהו עזרא שיעזוב את המקום והלה עשה בידיו תנועת ביטול ופנה ללכת לכיוון חדר האוכל, אך אז המשחק המסוכן הפך לאלים – כדור חי נורה ישירות  ופגע בצווארו של אליהו והוא נפל במרחק של ששה מטרים על יד הגדר. מיד מהרו אליו הבריטים והעצורים האחרים השכיבו אותו על מזרון ומהרו להגיע לתחנת עזרה ראשונה הנמצאת מחוץ למחנה. השער הראשון הפנימי היה סגור אך לא נעול והשער החיצוני היה נעול. השומרים הסודנים התבקשו לפתוח את השער ולאחר שלא פתחו העצירים החלו דופקים על השער החיצוני על מנת להזעיק עזרה. ברגע זה ירה השומר הסודני חמום המח ירה יריה נוספת כלפי המתגודדים ולאחריה כל השומרים הסודנים ירו באש, כולל ממכונת יריה שעמדה במקום כלפי הנוכחים וכלפי הצריפים. הפצוע אליהו עזרא נורה משלושה כדורים נוספים ממכונת הירייה ומת במקום בנוסף נהרג גם שאול הגלילי בן ה-28 כאשר חש לעזרה. שלושה עצורים נוספים נפצעו בתוך החדר האוכל כאשר ניסו לחפש מקום מחסה. בעקבות המאורע עקוב הדם נפצעו שנים עשר אנשים וששה מתוכם במצב קשה, ביניהם ההיסטוריון דוד סיוון שנפצע קשה ושכב במשך שנה בבית החולים . רק כאשר פנה ראובן דרורי (פרנקו) באנגלית לעבר מפקד המחנה קפטן קייב פסקה האש. כמה חובשים מהרו לעבר ההרוגים והפצועים, והקהילה היהודית הקטנה בעיר אסמרה שהייתה מורכבת מעולי תימן טיפלה בהבאת הגופות לקבר ישראל. למחרת פתחו העצורים בשביתת רעב חלקית והודיעו שלא ישתפו פעולה עד אשר דרישותיהם יתמלאו, הבריטים התעקשו שלא להיכנע והחזירו ארצה את  רבם  של העצורים רבי חיים דוד כהנה שגלה כביכול  מרצונו והשוחט.

"הסודנים צדקו כשירו, ההרוגים והפצועים הם האשמים. אתם ואנשיכם בארץ הורגים חיילים בריטים בלתי מזויינים, לבנים ושחורים, מפוצצים גשרים ועלינו להחזיק שם צבא רב", כך טען המפקד העליון של צבאות המזרח התיכון שהיה גם מושל סודן ואריתראה.

גם ממחנה זה, לא הפסיקו העצורים את הניסיונות להימלט. הפעם הבורחים נמלטו ללא תכנון מוקדם ויצרו קשר עם אנשי הקהילה היהודית באסמרה. אנשי הקהילה סייעו בידם להימלט לאתיופיה תוך כדי שהם מחופשים לנשים ערביות רעולות פנים. יהודי מקומי אשר גר באסמרה התלווה להם, והיה נראה כערבי הנוסע עם שתי נשותיו. גם תחפשות זאת התגלתה לבסוף והבורחים  נכלאו בבית כלא באתיופיה, לבסוף אחרי שבעה חודשים של משא ומתן הוסגרו העצירים  לבריטים תמורת בן משפחה בוגד של הקיסר האתיופי. אחד הבורחים היה אליהו לנקין שהיה היחיד שלא הוסגר לבריטים ולבסוף היה היחידי עד כה, שהצליח להגיע לאירופה .

למרות שרוב העצורים שברחו נתפסו, העצורים לא הסכימו להתייאש. והם פתחו בכריית מנהרות, באמצעות עבודה קשה ומתישה. כך נחפרו שתי מנהרות עמוקות האחת באורך 32 מטר והשניה באורך 70 מטר. המנהרות היו בקוטר 45 מטר מספיקות לזחילת אדם. אחד הפתחים היו במקום בולט לעין שאף אחד מהשומרים לא חלם כי  דווקא שם קיים פתח סודי של מנהרה. מתוך מאה חמישים עצורים, נקבע כי חמישים וארבע עצירים יברחו. הבורחים חולקו לשתי קבוצות: קבוצה גדולה של 30 איש שבראשה עמד יעקב מרידור, קבוצה זו ברחה דרך המנהרה הגדולה ואילו דרך המנהרה הקטנה ברחה הקבוצה הקטנה של 24 איש בראשות שלמה לב עמי. הקבוצות יצאו מצוידים במפות, תיק עזרה ראשונה, מימיות ומזון. הקבוצה ראשונה התחפשה לחיילים בריטים באמצעות מדים שנתפרו על ידי האסירים כולל סמלים ודרגות. החיילים המחופשים השתלטו על אוטובוס איטלקי שהחזיר חיילים למחנה במטרה להבריח את הגבול לאתיופיה, אך תקלה אירעה במנוע האוטובוס והנמלטים נאלצו להמשיך את דרכם רגלית, למחרת היום נתפסו על ידי כפריים הם לא ניסו להתנגד על מנת שלא יפתחו אליהם אש, ונמסרו לשלטונות.

הקבוצה השנייה שביניהם היה גם מאיר שמגר התכוונה להתחבא באסמרה. הקבוצה השנייה הצליחה להסתתר זמן רב יותר, חלקם אף הסתתרו בתוך מכליות דלק, אך קשה היה להסתתר מידו של המודיעין הבריטי, שהצליח לבסוף לעלות על עקבותיהם של חלק מן הבורחים.

ניסיון הבריחה השישי היה שוב של  יעקב מרידור ואיש אצ"ל נוסף שנמלטו דרך חורים שיצרו בקירות, והצטרפו לבורחים מן הבריחה הקודמת שטרם נתפסו. אך לרוע מזלם עד מהרה עלו הבריטים על עקבותיהם.

בפעם השביעית, העצורים החליטו לנצל שוב את המנהרה אותה חפרו בניסיון החמישי. הבריטים אומנם סתמו אותה אך היה זה באופן שטחי למדי. והעצורים חפרו מנהרה קטנה נוספת שתעקוף את החסימה. הבורחים היו ארבע ביניהם שוב יעקב מרידור, יצחק שמיר לימים ראש ממשלת ישראל ובן ציון קיש. הבורחים כבר לא יכלו להשתמש ביהודי העיר אסמרה, אך רב המחנה קישר אותם עם יהודי איטלקי בשם ד"ר ג'וזפה לוי שסייע להם להתחבא אצל נתין איטלקי בעיר, שם התחבאו במשך חודש, ולאחר מכן הצליחו להגיע בדרך חתחתים אל עיר הבירה של אתיופיה ומשם אל עבר רפובליקת ג'יבוטי, בסיועו של רב המקום. שם כבר הצליח המודיעין הבריטי לעלות על עקבותיהם אך השלטונות הצרפתים לא מהרו להסגירם. הבורחים נאחזו בתעודות מעבר דרום אמריקניות מזויפות על מנת לדרוש שחרור.  בסופו של דבר הצליחו שניים מהבורחים להגיע לצרפת ושם על ידי קשרים טובים שהיה לארגון האצ"ל, שוחררו שבועיים לפני קום המדינה. ואילו שאר הבורחים הוחזרו אחר כבוד למעצר.

בעקבות ניסיונות הבריחה הרבים של האסירים – הוחלט אצל הבריטים להעביר שוב את האסירים והפעם אל עבר קניה למחנה גילגיל  – מכאן חשבו הבריטים לא יצליחו האסירים לברוח. בתאי העצירים  היו חלונות אלא אשנבים קטנים בקירות, הביוב זרם חופשי וגם יתושים לא חסרו המצב היה מחריד. העצירים סרבו לשתוק והחליטו לנקוט במעשה. במו ידיהם הרסו את כתלי הכלא על מנת לכסות על הביוב הפתוח. לאחר מכן שוכנע גם מנהל הכלא העקשן כי יש לשפר מעט את התנאים.

ניסיון הבריחה האחרון הוביל לוויכוח בין העצורים בעקבות כישלונות הניסיונות הקודמים ובשל העובדה כי הבריטים עמדו כבר לעזוב את ארץ ישראל. גם הפעם בין היוזמים של ניסיון הבריחה עמד יעקב מרידור. הפעם זויפו דרכונים של מדינות אמריקה הלטינית כגון: סלוודור, והונדרוס באמצעות מכונת דפוס שהוקמה במחנה. רבני המחנה הרב דוד כהנה והרב לוי רבינוביץ רבה של יוהנסבורג באו לעזרת המנסים לברוח. ששת הבורחים נמלטו דרך מנהרה כשבסופה נאלצו לזחול מתחת גדרות ולבסוף המתינה להם מכונית שכורה שהובילה אתם הישר לאוגנדה. מאוגנדה המשיכו הבורחים אל עבר קונגו שהייתה אז בשליטת הבלגים ומשם הדרך הייתה פתוחה בטיסה ישירה אל החופש לעבר בריסל.

ניסיון הבריחה השמיני היחידי שצלח התפרסם חיש מהרה, ושאר העצורים במחנה כבר לא יכלו להשתמש בנתיב מילוט זה בפעם נוספת. ואילו הבריטים המשיכו עד בוש לערוך את מסע חיפושים בקניה בעקבות הבורחים שנמלטו,  כשהבורחים היו כבר בבלגיה.

גם כאשר היה ברור לכל כי המנדט הבריטי  מסתיים  והוכרז על הקמת המדינה, לא התרצו הבריטים לשחרר את אסירי המחתרות. העצורים הנחושים התמרדו ועקרו כמחאה  את כל סורגי החלונות, תלו את דגל ישראל על תורן המחנה אך לשווא. כשלבסוף הודיעו לעצורים כי תוך שלושים ושש שעות עליהם לארוז את חפציהם ולהתכונן לשחרורם בהוראת הרוזן ברנדוט (שלימים נרצח בידי מתנקשים מארגון לח"י) שאישר לשחררם, התקשו העצורים לכלוא את רגשותיהם, ועם דמעות בעיניים פרצו בשירה ספונטנית אדירה במשך שעות מרובות. העצור האחרון שעזב את המחנה היה דוד דרוקמן שאף טרח ונעל אחריו את שער המחנה.

לאחר מכן יצאו המשוחררים בשיירה של 70 מכוניות כשבראש השיירה מכונית עם דגל ארץ ישראל. המשוחררים הובלו לעיר ניירבי, משם במטוס לנמל בלוב, ולאחר מכן באוניה, וכעבור שלושה ימים הגיעו ארצה. רבם של העצורים הרב חיים כהנה היה הראשון שירד מן האונייה תוך כדי שהוא נושא את ספר התנ"ך, אחריו ירדו בהתרגשות גדולה שאר  המשוחררים והובלו למצודת זאב שם נפגשו עם בני משפחותיהם וילדיהם אותם לא ראו זמן רב. חלקם לא ראו מעולם את ילדיהם שנולדו בתקופת השהות בשבי. אך לא היה בידם זמן רב להתרגש בחיק משפחותיהם –  מלחמת העצמאות בפתח והמשוחררים האמיצים עשו את דרכם לעבר שדה הקרב בהגנה על מולדתם הצעירה.

השארת תגובה