הזירה הפוליטית: משלוש יוצא אף אחת

"הבוחרים של ליברמן הם אנשי ימין שלא אוהבים את נתניהו, אבל אם הוא ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הערבים – הוא יאבד את רוב מצביעיו. לא סביר שהוא יעשה זאת ולכן זה איום כמעט חסר סיכוי"

נתניהו בנט וכוכבי בהערכת מצב בקריה צילום עמוס בן גרשום לע''מ
נתניהו בנט וכוכבי בהערכת מצב בקריה צילום עמוס בן גרשום לע''מ

מה עושה אדם שסיפק שלוש הצהרות סותרות ונאלץ להתמודד עם מצב בלתי אפשרי של "כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי" (בתרגום חופשי מלשון הגמרא: אדם איננו נוהג לשקר בדבר העתיד להתגלות)? לפי יו"ר 'ישראל ביתנו', אביגדור ליברמן, הגישה האידיאלית במקרה כזה היא למחוק שתיים מתוכן (כ"ף קמוצה) ולעקר את השלישית מתוכן (כ"ף סגולה)…

במהלך מערכת הבחירות שחרר איווט שלוש התחייבויות שונות, שנועדו לסייע לו ללהטט בדרך לליבו ולפתקיו של קהל היעד – קרי: מצביעי ימין חילונים, שאינם מחסידי נתניהו.

האחת, לא אשב בממשלת מיעוט שנשענת על תמיכת הערבים, השנייה, לא אשב בממשלת ימין שתישען על "החרדים והמשיחיים", והשלישית, אכריח הקמתה של ממשלת אחדות לאומית חילונית.

אתרע מזלו של איווט, והבוחר הישראלי הציב אותו בשנית בעמדת לשון מאזניים. כעת, אם נגיע לסיבוב שלישי, לפחות בדעת הקהל, הקולר תלוי בצווארו.

במוצאי שבת התייצב יו"ר 'ישראל ביתנו' באולפן חדשות 12 והציב אולטימטום בפני נתניהו וגנץ – או שתלכו שניכם לממשלת אחדות ותוותרו כל אחד על משהו אחד (גנץ יקבל את מתווה הנשיא לנבצרות ונתניהו ייפרד מהבלוק), או שתבחרו לסרב ואז אעניש אתכם, מי שיסרב – כך הגננת איווט – אלך עם השני.

בתרגום חופשי: איווט מוכן ללכת לממשלת שמאל שנשענת על הערבים (אם נתניהו יסרב) או לממשלת ימין כולל "חרדים ומשיחיים" (אם גנץ יסרב), העיקר שלא יפר את ההתחייבות השלישית, לממשלת אחדות חילונית.

עכשיו נצייר לעצמנו תרחיש בדיוני בו גנץ ונתניהו ייבהלו מהאיום המולדבי, ירוצו שניהם ויכריזו בפה מלא שהם נכנעים ומוכנים לשבת זה עם זה בדרישות שהציב איווט. הפלא ופלא, מתברר שאין להם כלל צורך בשושבין עצמו, ליברמן יישאר באופוזיציה ושתי המפלגות (שעכשיו מונות יחד 68 חברי כנסת) יכולות להקים קואליציה לבדן ולא לחלוק בתופינים נחשקים כמו תיק הביטחון, בממשלה שיהיו בה לפחות חמישה מועמדים טבעיים בעיני עצמם לתפקיד (שלושה רמטכ"לים, גלנט ובנט).

האם מישהו מעלה בדעתו שליברמן השתגע עד כדי כך, והוא קובר את עצמו במדבר הפוליטי רק למען אידיאל? כנראה שלא…

לכן אין מנוס מההנחה שליברמן מודע לכך שכנראה גם ההבטחה השלישית תתמוסס וממשלת אחדות לא תקום, והוא מקדים רפואה למכה מבחינתו, ומכין את הקרקע להכשרה של כל צעד שינקוט. למצער, הוא מנסה לנקות את אחריותו מסיבוב בחירות שלישי, אם וכאשר, כך שיוכל לטעון שניסה הכל כדי להימנע מהן ובד בבד לשמור על הבטחותיו.

דילמת האסירים

בתורת המשחקים מוכרת היטב דילמה אנושית פשוטה – שני אסירים, שותפים לפשע, יושבים בתאי מעצר נפרדים ונתונים בפניהם שתי אפשרויות: האחת להודות בחטאם והשנייה להכחיש כל קשר למעשה.

במידה ושניהם יכחישו, הם ירצו עונש קל של שנה מאסר בלבד, במידה ושניהם יודו – הם יספגו חמש שנות מאסר לכל אחד. המשחק מתבטא בכך, שאם אחד מהם יכחיש אבל יוסגר על ידי חברו שיודה – החבר ששיתף פעולה יזכה לחסינות (סטייל עד מדינה) וישוחרר מיד, ואילו המכחיש ירצה עשר שנות מאסר.

על פניו, הטקטיקה האידיאלית לשניהם יחד היא לשתוק ולרצות שנה אחת. אבל מאחר והם יושבים בחדרים נפרדים, כל אחד מהם עושה חשבון נפש פשוט – אם הקולגה שלי יכחיש, עדיף לי להודות ולהשתחרר מיד, ואם הוא יודה, אז ודאי שעדיף לי להודות גם ולרצות רק 5 שנים ולא 10. המסקנה הבלתי נמנעת היא ששניהם יבגדו זה בזה ויודו, בניגוד למצב האידיאלי עבור שניהם.

בשינוי קל, ליברמן לכד את נתניהו וגנץ בדילמה דומה. אם ישמרו על חזית אחידה מול האולטימטום שהציב (מה שיכול להתבטא בשני כיוונים: התעלמות – אם שניהם יבינו שאין שום סיבה להתייחס ברצינות לאיומי ליברמן, ולחילופין, חשש מבגידה הדדית שיוביל אותם לסגור על ממשלת אחדות, אבל בלעדיו) יצאו שניהם עם 'עונש קל'. אם אחד מהם ישחק את המשחק וישתף פעולה עם איווט והשני יסרב – המשת"פ יזכה לממשלת מיעוט ולא יחלוק בראשות הממשלה, כך שהוא יגרוף את כל הקופה, ואם שניהם ישתפו פעולה עם ליברמן – הם גם יחלקו בראשות הממשלה וגם יקריבו אתנן נאה לשדכן וייתפסו בציבור כשפוטים של איווט (שלא לדבר על התדמית הציבורית של נתניהו אם יבגוד בבלוק ושל גנץ אם יפר את הבטחתו ויותיר את נתניהו ראש ממשלה).

בשיחה עם פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל ואחד המומחים הגדולים בעולם לתורת המשחקים, הוא מסביר את ההבדל: "כל העוקץ של דילמת האסיר זה שתמיד כדאי לכל אחד לבגוד בשני, אבל אם הם לא היו בוגדים – זה היה טוב יותר לשניהם. אלא שהמקרה היחיד בו ניתן למנוע בגידה הוא קיומו של חוזה חתום ומחייב ביניהם, מה שפחות רלוונטי במקרה של אסירים בתאים נפרדים… ומתאים יותר למקרה הנוכחי בפוליטיקה".

אומן מציין כי "אין ספק שיש כאן משחק מעניין", אבל לדידו השאלה עד כמה האיום של ליברמן אפקטיבי, והאם הוא מנופף באקדח ריק. "הבוחרים של ליברמן הם אנשי ימין שלא אוהבים את נתניהו, אבל אם הוא ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הערבים – הוא יאבד את רוב מצביעיו. לא סביר שהוא יעשה זאת ולכן זה איום כמעט חסר סיכוי", הוא מנתח.

אין לדעת אם גם נתניהו שוחח עם פרופ' אומן, כך או כך הוא הגיע למסקנה זהה, וכבר ביום ראשון בישיבת הממשלה נשא נאום פוליטי ממוקד איווט ובו ציטט התבטאויות עבר של יו"ר 'ישראל ביתנו' בגנות הרשימה המשותפת בפרט והערבים בכלל, והבהיר כי הוא אמנם מעוניין לפגוש את ליברמן, אך בעיקר כדי לוודא שבכל מצב האחרון יתנגד (ולא יימנע) להקמת ממשלת מיעוט שתישען על 'עודה וטיבי' (נתניהו, שכבר נכווה בעבר כשהשתמש בביטוי 'הערבים' ונאלץ להתנצל בפני נציגי המגזר, מקפיד לומר בכל פעם עודה וטיבי, מתוך הערכה שהבוחר הישראלי הממוצע סולד מהם אישית פי כמה וכמה מההגדרה האמורפית של 'הרשימה הערבית').

אמנם, ליברמן כבר הוכיח שהוא מסוגל להפתיע ושפעולותיו אינן עולות תמיד בקנה אחד עם השכל הישר. ייתכן בהחלט שאיבתו לחרדים גוברת על שנאתו לערבים ואפילו על שיקול דעת הגיוני של הישרדות פוליטית. ועדיין, נדמה כי חיסולו המפתיע של בהא אבו אל-עטא וגל שיגורי הרקטות שפרץ אתמול – שמו סוף גם לפנטזיה הזו.

נרטיב מחוכם

לא אחת התלוננתי כאן בעבר על הנרטיב השמאלני והאנטי דתי שמובילה ומכתיבה התקשורת הישראלית, לפעמים זה ניכר לעין (כמו הסיקור חסר הפרופורציות להילולא השנתית לזכר רוה"מ המנוח יצחק רבין, לעומת העדר סיקור מינימאלי ליום השנה של מאמע רחל, למשל), אבל לעיתים, באופן מסוכן בהרבה, זה מתחבא בין השורות והכותרות. קבלו שתי דוגמאות בולטות ובוטות מהשבועות האחרונים.

בערך רבע שעה אחרי שקיבל נתניהו את המנדט להרכבת ממשלה מהנשיא ריבלין, התחילו לתהות בתקשורת הכללית 'מתי ביבי יחזיר את המנדט' ו'למה הוא מבזבז זמן כשברור שאין לו איך להרכיב ממשלה'. בסופו של יום, נתניהו אכן החזיר את המנדט כשמיצה את האפשרויות, כפי שהבטיח. זה לא מנע שבועות ארוכים של שתיית דמו בקשית עם הטענה המוזרה הזו.

יותר משבועיים לאחר שגנץ קיבל את המנדט מהנשיא, ודי ברור שלהרכיב ממשלה הוא לא יכול (גם לאור דרישת ליברמן, הרכבת ממשלת אחדות לפי העיקרון של 'נתניהו תחילה' מחייבת החזרת המנדט לנשיא והחתמת 61 ח"כים שיבקשו להטיל על נתניהו מחדש את המלאכה), ובכל זאת, לא נשמע ולו ציוץ בודד בתקשורת על בזבוז הזמן מבית כחול לבן.

הדוגמה השנייה והמשמעותית יותר קשורה לדרישות הצדדים זה מזה, וכפי שמשתקף גם מהצעת ליברמן. נזכיר, כחול לבן דרשה שני דברים באופן חד משמעי – הדחת נתניהו ופירוק הבלוק. התקשורת, כ'הצעת פשרה', דוחפת לקבלת הרוטציה בראשות הממשלה (כביכול ויתור של גנץ על הדרישה להדחת נתניהו) ומנגד פירוק הבלוק (ויתור של הליכוד).

השקר טמון בגוף הנרטיב, שהרי שתי הדרישות הללו הן מלכתחילה דרישות מופרכות של כחול לבן, וכל 'פשרה' בהן היא בסך הכל כניעה של הליכוד. הדדיות תיתכן רק אם בליכוד יציבו שתי דרישות נגדיות (למשל, הדחת לפיד מרשימת כחול לבן ופירוק הברית עם ליברמן). אז יהיה ניתן להציע 'פשרה' הגיונית שתספק לכל צד מחצית מדרישותיו…

אמונה וביטחון

מי שחתום על האקזיט של השבוע האחרון, הוא בעל ניסיון רב בתחום (האקזיט בעיקר, בשטח הפוליטי פחות), הכירו את שר הביטחון נפתלי בנט. את פניו של השר החדש, שוויתר על טקס מפואר של קבלת פנים, קידמה קבלת פנים מסוג אחר – אזעקות 'צבע אדום' בשמי תל אביב מעט לפני כניסתו הרשמית לתפקיד.

וראן זה פלא: כשעמד בראש מפלגה מאוחדת של 12 מנדטים, היה בנט יכול לצפות בנעשה בתוככי הקריה רק באמצעות משקפת, כעת, כשהוא מקום רביעי ומקרטע במפלגה מפוצלת של שבעה מנדטים ועתידו הפוליטי לוט בערפל – הוא זוכה בפסגת שאיפותיו. ללמדך שטיימינג נכון הוא הכל בפוליטיקה.

הסיעות החרדיות צריכות ללמוד פרק בסחטנות חיובית מהאח מרעננה. אין שום סיבה שיהדות התורה, סיעה יציבה ונאמנה לקואליציה בהרבה, תסתפק בשיריים של תיק בינוני וועדת כספים ועוד תפקידים שכמו הומצאו במיוחד עבורה (נציג בועדה למינוי דיינים, סגן יו"ר הכנסת ברוטציה, ותיכף נתבשר גם על יו"ר שולחן במזנון החלבי בכנסת וכדומה).

אמנם נתניהו הבין שזה יותר מדי, ארבעה שרים (ביטחון, חינוך, תחבורה וחקלאות) שמהם שניים נחשבים במיוחד למפלגה של שבעה מנדטים, ולכן ביקש את התפטרותו של אורי אריאל (אם שכחתם במי מדובר, לבטח עונת הגשמים הזכירה לכם). ועדיין, שלושה תיקים נחשקים לשבעה נציגים הם משהו שביהדות התורה יחתמו עליו לאלתר.

מה הרוויח נתניהו מהצירוף החלקי והזמני של הימין החדש לליכוד. קשה להבין. הטענה הנפוצה במערכת הפוליטית כי בנט איים/רמז/נתן להבין שהוא על סף סגירה עם גנץ ושות' ובכך דחק את ראש הממשלה לפינה – נשמעת סבירה, ועדיין, לא ברור מה בנט מצפה להפיק משבועות אחדים (במקרה של הקמת ממשלה, כל ממשלה) או חודשים ספורים (במקרה של בחירות) בתפקיד שר הביטחון.

בבית היהודי יצטרכו לעשות חושבים היטב. בבחירות האחרונות הם זרקו לכלבים את בן גביר ושות' על המנדט וחצי-שניים שהם מביאים איתם בגלל עקשנותו של בנט, שדרש שלושה מקומות בטוחים בצמרת הרשימה וסיפק בקושי גידול של שני מנדטים. לא צריך להיות בעל חמש יחידות במתמטיקה כדי להבין שזו עסקה כושלת. כעת, מן הסתם, נשמע שוב קריאות להחזרת 'עוצמה יהודית' לחיקה החמים של מפלגת הציונות הדתית ונזכה לצפות בקטטות עסקנים על המיקומים.

על עצים ושדכנים

מי שנותרו קצת מחוץ לעניינים, ממש כמו מצבה של ישראל בגזרת אי השלום בנהריים, הן הסיעות החרדיות. כבולות בהתחייבויותיהן לבלוק, משוועות לנס ובמקום לרקוד על כל החתונות כפי שנהגו בעבר, בימים בהם היו לשון מאזניים, מסתפקות בריקוד משותף עם גנץ בחתונת בנו של ח"כ יעקב אשר.

באין תעסוקה של ממש בגזרת הרכבת הממשלה, ובעוד גפני הנמרץ מתזז את ועדת הכספים ומנצח על הביזנס האמיתי היחיד שפעיל כרגע בכנסת, יוצרים לעצמם דרעי וליצמן עיסוקים שונים ומשונים, כמתווכים לעת מצוא, ערבים מטעם עצמם ומשגרי מכתבי מחאה.

מאחר ומדובר בשני פוליטיקאים ממולחים למדי, גם היצירות עשויות בהתאם. כך למשל ההצעה שפורסמה בשני בערב, לפיה דרעי וליצמן ירגיעו את חששותיו של גנץ מאי כיבוד הסכם רוטציה עתידי על ידי ביבי בכך שיחתמו לו ערבות כי אם נתניהו לא ימלא את ההתחייבות ולא יפרוש לטובת גנץ, הם לא יישארו בממשלתו. גם גנץ יודע שבניגוד לאיווט מילה זו מילה ליברמן, אצל החרדים מילה יצוקה בברזל, לפעמים עד כדי הפלת ממשלה.

הרעיון גאוני, אבל ספק אם יישא פרי. שאלת האמון בין הצדדים אינה המכשול היחיד להקמת ממשלת אחדות, ולפיכך התקווה החרדית לתפוס את עמדת המתווך וליטול דמי שדכנות ראויים קלושה למדי. בינתיים, נסתפק בדמים של ממש שיצליחו החברים להעביר בועדת הכספים, אולי רגע לפני ממשלה עוינת שתקצץ בבשר החי של עולם התורה.

בשיחות עם הח"כים החרדים, הם קוצפים ובצדק על הלחץ התקשורתי שמופעל עליהם כבר יותר משבוע להתפשר בענייני סטטוס קוו "כדי לסייע להוריד את ליברמן מהעץ". "גם אני יודע לטפס על עץ", שח לי אחד מהם השבוע, "אולי שקד תשכנע את ליברמן לוותר כדי להוריד אותי מהעץ? אנחנו קופים מנוסים לא פחות ממנו, ולהתעקש וגם לבצע זה מקצוע של ממש אצלנו, בניגוד לאיווט".

צודק הח"כ, אלא שהתשובה מצויה בגוף הטענה. דווקא בגלל שליברמן אינו מדקדק בקוצו של יו"ד במילוי הבטחותיו, כפי שיכול להעיד נאמנה איסמעיל הנייה, ניתן להפיס את דעתו באמצעות שינויים קוסמטיים, בין אם בחוק הגיוס או במרכולים, תיקונים שלא יעשו נזק של ממש בסטטוס קוו, לכל היותר משחקי הצהרות והקמת ועדות קבורה ממלכתיות לעניינים שאף אחד לא רוצה להתעסק בהם.

מנקודת מבט חרדית, גם ויתור הצהרתי בעייתי למדי, אך אם אין בדבר כדי להזיק בפועל, ומאחר וזו האלטרנטיבה הפחות גרועה, מובן למה בגוש הימין מצפים להתפשרות כזו בניסיון לדוג את ליברמן מחדש. מובן מאליו שצעד רגיש שכזה לא יוכל להתבצע ללא הוראתם של גדולי ישראל. גם כאן, לפני הגלישה מהעץ, רצוי לח"כים החרדים לזכור את מסקנתו של פרופ' אומן, כי ליברמן מנופף באקדח ריק והסיכוי שילך לממשלת שמאל שתישען על הרשימה המשותפת – קלוש למדי, בפרט לאחר ההידרדרות הביטחונית החריפה.

השארת תגובה