קלונו של הכומר

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שלג ראשון כיסה את רחובות העיר מוסט. היה זה בבוקרו של יום ראשון, שעה שר' משה התכונן לצאת לדרך רחוקה בעניני מסחרו. העגלה כבר רתומה היתה לסוסים, העגלון ישב הכן על דוכנו, ולא המתינה הכבודה אלא לבעליה, שיעלה ויבוא, ומיד הם יוצאים לדרך.

מכיון שהביא השלג עמו את בשורת החורף, שב ר' משה ונכנס אל מלתחתו, כדי לנעול לרגליו את מגפיו הגבוהות, שהרי בלעדיהן לא יוכל לצאת ולבוא בימות השלגים הללו. אלא שמצבם של המגפים לא היה שפיר, וטעונים היו תיקון דחוף, בטרם ניתן יהיה להשתמש בהם. הוא עמד לרגע אובד עצות, השעה דוחקת, והעגלה והסוסים מוכנים ומזומנים וממתינים רק לו, והוא, ללא מגפים לרגליו. באין מוצא, תפס ר' משה בשני מגפיו ורץ עמהם, לביתו של יאנוש הסנדלר, אשר ברחוב השני הסמוך לביתו.

יאנוש היה עדיין סרוח על ערשו. ביום ראשון אין הוא מן המשכימים קום. אל מקום עבודתו אין הוא אמור לצאת היום, שהרי יום ראשון – יום שבתון הוא עבורו. הכומר וכנסייתו ימתינו עליו גם בשעה מאוחרת יותר, ופרנסה ממילא לא יעשה מהם, ומה לו, אם כן להשכים קום.

לקול נקישותיו הנמרצות של ר' משה, זינק יאנוש מעל יצועו בבהלה, ואץ אל עבר הדלת. להפתעתו הרבה, מצא את היהודי הנכבד בעיר – ר' משה, ניצב לפניו, וזוג מגפים בידו. מיום עומדו על דעתו, אין יאנוש זוכר, אימתי ראה את ר' משה אוחז בידו מגפים, או מתי ראהו על פתח ביתו. אף איננו זוכר, אם ארע כבר כדבר הזה, שיעז מאן דהוא לבוא ולדרוש מנוצרי אדוק כמוהו, לעבוד עבודה ביום ראשון.

"ודאי שכחת, אדוני" מנסה יאנוש לעורר את זכרונו של ר' משה, "כי יום ראשון היום, והעבודה אסורה עלינו ביום זה".

ברם, זמנו של ר' משה יקר היה לו, כל רגע חולף שוה בעיניו זהב, ואין דעתו פנויה עכשיו לדבריו של הגוי. הוא הניע, אפוא את ידו בביטול מוחלט, והבטיח לו ליאנוש המבולבל, שמותר לו לעבוד ביום ראשון.

מספר מטבעות מצלצלות, פתרו את שארית ספקותיו של יאנוש, והוא ניגש במרץ רב לעבודה. תוך שעה קלה, מתוקנים היו מגפיו של ר' משה על הצד היותר טוב, ויכול היה לצאת לדרכו שמח וטוב לב.

את סדנתו שנפתחה, כבר לא מיהר יאנוש לסגור. המטבעות שהרויח בבוקרו של יום ראשון, נסכו בו מרץ לעבודה והוא החל להניף ידו גם על אותם זוגות נעלים שמוטלים היו אצלו עוד מן השבוע שעבר. העבודה קלחה בשטף וערמה של נעלים מתוקנות נערמה לימינו. דעתו נעשתה זחוחה עליו, והוא שכח את יום השבתון מכל וכל.

שכניו השבים מבית התיפלה, פקחו עיניים בתמהון. סדנתו הפתוחה של יאנוש וקול הלמות הפטיש שבקעו מתוכה, עוררו בהם סקרנות מרובה. ראשון לנכנסים היה ולאדק הנפח.

"מה ארע, אחא" שאל בקול רם "כלום שכחת כי יום ראשון היום".

"עזוב את השטויות, ולאדק", השיב יאנוש לעומתו "זה היום נודע לי שאין כל איסור לעבוד ביום ראשון".

ולאדק היה המום מן החדשות המרעישות ששמע זה עתה.

"מנין לך, יאנוש, כל זאת" שאל בפה פעור ובאזנים זקופות.

"משה היהודי הנכבד, הוא זה שגילה לי הבוקר את הדבר הזה" השיב יאנוש בשיא רצינות "והלא מכיר אתה אותו בתור אדם חשוב, נשוא פנים, ישר ונאמן מאין כמוהו, וכל מילה היוצאת מפיו היא אמת לאמיתה".

ולאדק הנפח לא נצר את הדברים המרעישים בלבו. עוד באותו היום נתגלה הסוד הכמוס לכמה וכמה בעלי מלאכות נכרים במוסט. ביום הראשון הבא, נעדרו מן הכנסיה חמשה, ששה, בעלי מלאכה נוצרים, אשר העדיפו לפתוח את סדנאותיהם ולהשתכר את פת לחמם, מאשר להסתופף בצל קורת הכנסיה.

בשבוע שלאחר מכן, הצטרפו אליהם עוד. וכך, מדי שבוע בשבוע, נוספים היו עוד ועוד בעלי מלאכה, פועלים וסוחרים, למעגל מפירי מנוחת היום הראשון, עד אשר תוך חודשים מועטים, נותרה הכנסיה שוממה וריקנית כמעט לחלוטין, מבלי שיהיה לו לכומר, אל מי לשאת את דברו.

קלונו של הכומר היה גדול. גם בערים הסמוכות החלו אט אט להיוודע מן המתרחש במוטס, והוא לא ידע אנה יוליך את חרפתו. ברור היה לו, כי שומה עליו לחגור בעוז מותניו, לאמץ את זרועותיו ולעשות מעשה נמרץ, שיהא בו כדי להציל את אמונת ההמון ואת כבודו, הכרוכים לפי שעה זה בזה. אולם, לא יודע היה כנגד מי עליו להפנות את זעמו. הוא גמר על כן אומר לצאת ולהתערב בקרב העם, כדי להיוודע בדרך זו, ידו של מי במעל הזה.

לאחר ימים של חקירות ודרישות, הגיע הכומר אל סנדלרייתו של יאנוש. הסנדלר, אשר מימיו לא זכה לביקור רם דרג שכזה, לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. הכומר התישב לו בניחותא על אחד הכסאות שבסדנא, והחל משיח עם בעל הבית כידיד ותיק. נסובה לה השיחה על דא ועל הא, על עניני בריאות, על פרנסה, על מזג האויר, ועל שאר מילי דעלמא, עד שהגיעה כבדרך אגב לנושא העבודה ביום הראשון.

גילגל עמו הכומר הלוך ושוב, סובב עמו סחור סחור עד שהצליח להציל מפיו דברים לאשורם. כלומר – כך וכך אמר משה היהודי, כך וכך דיבר, ומאימרתו שלו עברה השמועה בכל מחנה הנוצרים בעיר, להבזות דתם ושבתם בעיניהם.

וימלא הכומר חימה.

מיהר הכומר אל קצין המשטרה הממונה על העיר מוסט, והגיש לפניו קובלנה רשמית כנגד היהודי משה, על אשר הסית והדיח את נוצרי העיר לבגוד באמונתם ולהפנות עורף לדתם.

בחמלת ה' עליו, הגיעו הדברים לאזניו של ר' משה עוד בטרם היה סיפק בידי המשטרה לעוצרו, ויקם ויברח בלאט לבלז, לחצר רבו הקדוש הצדיק רבי יששכר דוב.

עם בואו לבלז, נכנס ר' משה אל הקודש פנימה, ושטח בפני הצדיק את צרתו שנתרגשה ובאה עליו. מה יענה ומה יאמר להם? האם עליו לומר שהוא כלל לא ידע בין ימינו לשמאלו מכל המתרחש בכנסייתם, וכי כל מה שאמר לו ליאנוש הסנדלר, לא היתה אלא הוראת שעה לצורך תיקון המגפים? כלום יכול היה להעלות על דעתו שמאותו תיקון סוליה תתרופף אמונת הנוצרים בכל העיר כולה? עכשיו, סכנה כבדה מרחפת מעל לראשו וחרב חדה מונחת לו על צוארו, והוא מבקש לעורר עליו רחמי שמים ולפתוח לו פתח ישועה להצלתו.

פניו של הצדיק הרצינו מאד. מבין היה בדעתו הרחבה, שלא ענין של מה בכך יש כאן, וכי לצרה גדולה הכניס ר' משה הלזה את עצמו. הכומר מחד גיסא, וקצין המשטרה מאידך גיסא לא יוציאו את העסק הזה מתחת ידם, מבלי שיקימו עליו רעש גדול בכל המדינה. ומי יודע אם לא "עלילת דם" חדשה עלולה לצמוח מכך, רחמנא לשיזבן.

היה הצדיק יושב ומעיין בדבר בכובד ראש. הוא קם ממקומו ופסע על פני החדר אנה ואנה. אחרי דממה ארוכה ורבת מחשבות, פנה שוב אל ר' משה ואמר לו: "חזור נא בפני במדויק, על הדברים שהשמעת באזניו של הסנדלר".

בשפה רפה ובעיניים מושפלות, שב ר' משה להשמיע באזני הצדיק את הדברים. הוא מנה את מילותיו כמונה מעות ודקדק בהן היטב, עד כמה שיד זכרונו מגעת, שלא ישנה באזני הצדיק כמלוא נימה. הצדיק מאמץ היה את חושיו, עוצם את עיניו, מחדד את שמיעתו וכולו דרוך לקלוט את המילים אחת לאחת.

אחרי שחזר ר' משה על דבריו, זקף הרבי את קומתו, פקח את עיניו והפטיר כפוסק את הדין. "נו, אם כך אמרת, הרי שלא אמרת להם אלא אמת לאמיתה בלבד".

ר' משה נשאר בבלז להמתין עד יעבור זעם, אך בעירו מוסט לא שקטו השונאים על השמרים.

קצין המשטרה הכניס את עצמו בעובי הקורה, ולא נתן לעצמו מנוח. בעידודו של הכומר, החל עורך חקירה רחבה ומסועפת, רצופה גביית עדויות ורשימת פרוטוקולים, מכל אשר התרחש בעיר למאז אמר ר' משה את דברו ליאנוש. תיק החקירה הלך ותפח מיום אל יום, ניתוספו בו מסמכים, עדויות ורישומים אשר מכולם יחדיו אמור היה להתקבל כתב אישום כבד, שראוי יהיה לעלות על שולחן השופטים.

בדאגה רבה, עקבו יהודי העיר אחרי עבודתו של הקצין, וקציר עמלו לא ניבא להם טובות. פה ושם, החלו כבר להישמע דברי הסתה כנגד היהודים, אשר הדיחו את הנוצרים שבמוסט מאמונתם, ונראה היה בוודאות, כי לפחות לגביו של ר' משה הנאשם המרכזי – כלתה הרעה וחייו תלויים לו מנגד.

ואולם, אז לפתע ביום בהיר אחד עמדו ריוח והצלה ליהודים.

באותו היום הוזמנו כל קציני המשטרה אשר בפלך ז'לקוב, להתכנס לאסיפה דחופה וחשובה אצל מפקד המחוז. גם העיר מוסט שייכת היתה לפלך ההוא וקצין משטרתה נימנה אפוא על המוזמנים.

בשבועות האחרונים היו כל מעייניו של הקצין נתונים רק לחקירה בענינו של ר' משה וזו גזלה מממנו את כל הגיגיו וחושיו. גם עתה כשהגיעה השעה לנסוע ז'לקובה לאסיפה, היה טרוד בחקירתם של כמה עדים נוספים בפרשה, ודבר האסיפה נשכח כליל מזכרונו.

משנזכר, היתה כבר השעה מאוחרת. הוא זינק ממקומו בבהלה רבה ותוך שהוא נוטל עמו את תיק החקירה, עלה על מרכבתו וציוה על העגלון להאיץ בסוסים ולהדהירם במהירות האפשרית למקום האסיפה.

עם הכנסו של הקצין לאולם האסיפות, קמו כבר כל הנאספים ממקומותיהם ופנו אל עבר היציאה, כי האסיפה נסתיימה. באותו הרגע הבחין בו מפקד המחוז בהיכנסו. למראה הקצין המאחר, ניצת בו זעמו עד להשחית. הוא לא ברר במילים ופתח ואמר בפני כל הנאספים מילים בוטות, על מנת לחרפו ולגדפו כאחד הריקים.

הקצין הנכנס נחרד ונלפת מעוצמת ההתקפה עליו, וכדי להצדיק את עצמו הצביע על תיק החקירה עב הכרס שבידו. בשפה רפה פתח והתנצל כי בגין עיסוקו בחקירה זו, נאנס ואיחר. אולם כעסו של מפקד המחוז לא נצטנן בכך.

"שוטה מופלג שכמותך" שאג בחימה שפוכה "את מי מעניינת חקירתך האווילית".

ותוך כדי דיבורו, אחז בתיק החקירה שבידי הקצין והשליכו בזעף אל תוך האש הבוערת באח שבחדר.

אך גם בכך לא נתקררה דעתו עדיין. הוא התנפל על הקצין בחמת רצח, ותלש מעל מדיו את סמל המשטרה, את דרגותיו ואת עיטוריו, ודחפו מן האולם החוצה כלעומת שבא.

אבל וחפוי ראש עזב הקצין את ז'לקוב, כשהוא עוזב אחריו את כבודו, את מישרתו ואת תיק החקירה.

למחרת, עם עשות לה השמועה כנפים בכל העיר, יכול היה ר' משה לשוב לביתו שבמוסט בשלום ובשלוה בהשקט ובבטח.

לימים, זקוק היה ר' משה למלאות את דיר העצים שבביתו. הוא יצא לשוק, ושכר את אחד מהפועלים הבטלים שציפו להרויח את פרוטותיהם העלובות מכל מלאכה. חטב הלה את העצים, נשאם מן היער, סידרם בדיר על מכונם, ובא לקבל את שכרו הזעום. הטיל בו ר' משה מבט, וכל בשרו נעשה חידודין חידודין: לא היה זה אלא אותו קצין משטרה לשעבר, אשר ניהל נגדו את החקירה.

משהבחין הלה בארשת ההפתעה שעל פניו של ר' משה, נענה ולחש לו:

"כלום סבור אתה כי אינני יודע, רק הרבי שלך הוא זה שהורידני מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, רק בגללו הגעתי ובאתי למצבי הנוכחי". (מתוך הקלטת "שמעו ותחי נפשכם")

השארת תגובה