ככה 'הלכו' ארבע דירות

העדה הבוכרית התעטפה באבל עם פטירתו הפתאומית של רבי פינחס הכהן רבין זצ"ל • בניו ממשיכי דרכו ותלמידיו מספרים על גדולתו, תוקפו וסיפור חייו השזור באהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל

הרב פנחס רבין
הרב פנחס רבין
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון האחרון, התעוררו בני עדת יהודי בוכרה בכל רחבי הארץ והעולם ליום עצוב במיוחד עם קבלת ההודעה המרה על פטירתו של רבה הראשי של העדה, הגאון הגדול רבי פינחס הכהן רבין זצ"ל, חודש ימים לפני שציין את יום הולדתו ה-79.

בתוך שעות ספורות נפוצה השמועה בכל קצות תבל ובכל קהילות ישראל ולמרות הזמן הקצר שחלף עד תחילת ההלוויה, הספיקו המונים לבוא ללוותו לבית עולמים, בבני ברק ובירושלים. מסע ההלוויה המאופק יצא מבית הכנסת ובית המדרש שלו הסמוך לביתו ועשה את דרכו להר המנוחות בירושלים, שם המתינו מלווים רבים שנוספו על העולים מגוש דן וליוו אותו עד לאמירת הקדיש האחרון וטקס הקבורה.

נשיא איגוד הרבנים של העדה הרב הלל חיימוב, שהשתתף במסע ההלוויה בבני-ברק ובירושלים, סיפר כי "קהל רב מתושבי בני ברק, אברכי הכוללים, ורבים מבני העדה הבוכרית מכל קצווי הארץ, הגיעו לבית מדרשו ברחוב בן־זכאי 43 בבני ברק לחלוק לו את הכבוד האחרון. הרבנים נשאו הספדים על מעלותיו התרומיות ועל גודל האבדה הגדולה לעדה ולעם ישראל, ומשם עלתה ההלוויה לירושלים עיר הקודש, שם נטמן בבית העלמין שבהר המנוחות.

"מאז עומדי על דעתי השתתפתי באלפי הלוויות של יהודים מכל שכבות הציבור, אבל כלוויה הזו שנערכה לפי ההלכה הצרופה המובאת בספרים הקדושים ובליקוטי דינים על־פי הקבלה, ראיתי הפעם בפעם ראשונה בחיי. חברא קדישא 'קהל חסידים' אשר טיפלו בקבורה, הניחו את מיטת הרב סמוך לקבר, שילבו זרועותיהם זו בזו, ולא נתנו לאף אחד להתקרב. הם הקיפו את המיטה שבע הקפות תוך כדי קריאת 'יושב בסתר' וכו', 'אנא בכוח'… 'ולבני הפילגשים נתן מתנות' וכו',  ומיד בלי הפסק הרימו את הרב והניחו אותו בתוך קברו בנחת. ובעת הורדת גופו הקדוש לתוך הקבר, אמרו י"ג מידות הרחמים וקבלת עול מלכות שמים.

"זה היה מעמד מרגש שלא ראיתי מימי. ומיד לאחר סתימת הגולל קראו כל הקהל בקול אחד את צידוק הדין, ואחד הבנים בקש מחילה מכבוד הרב בשם כל המשפחה, וכולם ענו 'מחול לכם', 'מחול לכם' וכו', כמנהג. לכבוד כזה זוכים צדיקי אמת, כאלה שבחייהם חיים על־פי ההלכה, ואף במיתתם מתנהל הכל על דרך ההלכה. על מורנו וכיוצא בו נאמר צדיקים במיתתם קרויים חיים. וכל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם".

רבי פינחס זצ"ל הותיר אחריו משפחה מפוארת, דור ישרים יבורך. מבנו בכורו, הדיין הגאון רבי בן־ציון הכהן ועד בן זקוניו, ר' משה הכהן רבין. המונים פקדו את בית המשפחה בימי השבעה בהם גדולי תורה, יושבי על מדין מבוגרים וצעירים, אברכים בעלי שיעור קומה וצורבים שזה עתה החלו בלימוד ההוראה, כמו גם עשרות רבנים שהם וקהילותיהם חבים לו את חייהם הרוחניים ואת קומתם התורנית.

רבי פינחס והמגדל

רבי פינחס הכהן רבין נולד בירושלים עיר הקודש בכסלו שנת הת"ש, לפני קרוב לשמונים שנה. אביו, רבי בן־ציון, נמנה אף הוא על שושלת רבנים המיוחסת לעזרא הסופר שזכתה לפרסום גדול מתקופת אבי השושלת, רבי פינחס הגדול, הכהן הגדול מאחיו לו מייחסים גילויי אליהו כדבר שבשגרה. להלן שני סיפורים אודות הסב הגדול, מייסד שושלת הרבנים לבית רבין. סיפור אחד כבר התפרסם רבות בגרסאות שונות, וסיפור שני המסופר ככל הנראה רק בתוך בני משפחת רבין הכוהנים ועובר מאב לבנים במשך השנים.

את הסיפור שמעטים בלבד שמעו, שמענו במהלך ימי השבעה מפיו של בנו בכורו, הרב הגאון רבי בן־ציון הכהן רבין, דיין בבית הדין הרבני בפתח תקווה. "אבא סיפר לנו על רבי פינחס הגדול שהיה זוכה לגילוי אליהו בכל שבוע, והיה בקי גדול בקבלה ואף בקבלה מעשית. מיד שנה, בחג הסוכות, היה בונה סוכה מפוארת אליה היו באים כל שועי העיר ובראשם אמיר בוכרה דאז שנהג כבוד רב ברב היהודים. בכל שנה היה האמיר מגיע בימי חול המועד, והנה, באחת השנים, בשל עניין שלטוני כלשהו, נאלץ האמיר להיעדר מביתו בימי החג והוא הגיע תיכף אחריהם, עוד טרם פירקו את הסוכה. "בהיכנסו נעמד לרגע מופתע ואמר לרבי פינחס: 'היכן כל אותם ישישים באים בימים שראיתי בכל הפעמים שבאתי לבקר בסוכתך?'. רבי פינחס ענה לו: הלכו מכאן כי הלך החג. אבל… אבא מספר שהיו אלה האושפזין מכל הדורות שבאו לבקר בסוכתו של הסבא הצדיק שזכה לגילוי אליהו. האמיר זכה לראות אותם כל אימת שבא בימי הסוכות אך לא לאחריהם".

הסיפור הראשון והמפורסם הוא סיפור נס המגדל. הוא גם הסיפור בעקבותיו זכה רבנו לכינוי "הגדול". ומעשה שהיה כך היה. המוסלמים אסורים בשתיית יין ואלכוהול בכלל והנה נפוצה השמועה כי יהודים מכרו יין ומשקאות חריפים למוסלמים בני המקום. חמתו של הקאדי של בוכרה בערה בו והוא קרא לרבנו שהיה מנהיג הקהילה והזהירו לבל יישנה הדבר. לא חלפו ימים מרובים ונתפסו מספר מוסלמים צעירים שתויים… לאחר שהתפכחו מיינם נחקרו הצעירים וסיפרו כי רכשו את המשקאות מיהודייה.

הקאדי ועמו האמיר, דרשו מרבי פינחס להסגיר אליהם את המוכרת. אך זו הייתה אלמנה שנאלצה למכור למוסלמים על־מנת להתפרנס. לרבי פינחס היה ברור מה יעלה בגורלה והוא סירב למסור כל פרט אודותיה. הקאדי חימם את האמיר וזה החליט כי רב היהודים יושלך מהמגדל הגבוה ביותר באמירות. היה זה מגדל בגובה של כארבעים מטרים (בגירסה המשפחתית כשמונים). לאיש לא היה סיכוי לצאת בחיים נפילה כזו. רבי פינחס צנח על רגליו כאילו דילג מהמורה קטנה. האמיר שארמונו היה סמוך למקום מיהר להביאו אל היכל מלכותו וחלק לו כבוד מאז ועד הסתלקותו ערב ראש חודש סיוון תרי"ח.

לברוח מהכבוד…

משפחת רבין הגיעה לבוכרה מבבל היא עיראק. אביו מולא יצחק חיים זצ"ל מונה רב ומורה צדק במקום. בנו שהיה מראשוני תלמידיו של רבי יוסף המערבי (ממן שכונה המערבי בשל בואו ממערב, ממרוקו ומארץ ישראל) זכה לכינוי הגדול ובניו ובני בניו עד לדורנו זה, היו רבני העדה. מקורות ביהדות בוכרה מייחסים את שם משפחתם רבין לשלטונות הרוסיים שהעניקו להם שם זה באחד הכיבושים בשל היותם רבני העדה. ראבין ברוסית הוא רב. שם משפחתם המקורי היה חיימוב על שם אב המשפחה רבי יצחק חיים.

כל בני המשפחה ללא יוצא מן הכלל יודעים לספר על מגילת יוחסין המייחסת אותם עד לעזרא הסופר, הכהן שעלה מבבל. בנו של רבנו ע"ה, שייבדל לחיים טובים וארוכים, הגאון רבי יצחק חיים, דיין בבית הוראה בבני ברק וראש רשת הכוללים שערי בני ציון, מספר כי המגילה נעלמה כאשר נמלטו בני המשפחה מאימת הבולשביקים שמיררו את חיי הרבנים ואת חלקם רצחו ה' יקום דמם הטהור.

אחיו, הגאון רבי בן־ציון מוסיף ואומר: "המגילה הייתה חלק מספרייה ענקית של כעשרים אלף ספרים וכתבי יד שהיו ברשות המשפחה ונותרו שם בבוכרה. סבא רבא עליו השלום שלח את סבא לכאן בגיל מאוד צעיר ללמוד תורה בירושלים ולמעשה, להציל אותו מציפורני הרשעים. הוא ראה בעיני רוחו את מה שיעשו הבולשביקים הארורים לשומרי התורה ומצוותיה ובעיקר לרבנים מורי ההוראה המעבירים את המורשת מדור לדור.

"אבא סיפר לנו שיום אחד, אחרי שהחלה העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות התשעים, בא אצלו אדם אחד יהודי מרוסיה וסיפר לו כי ראה במוזיאון בלנינגרד את המגילה, מגילת היחס של המשפחה שלנו. אבל לא היה הרבה מה לעשות עם המידע הזה. לעדות ההיא לא היה אישוש נוסף וזה גם היה חסר סיכוי למצוא את המוזיאון האמור ואת המגילה ההיא בתוך כל החפצים שבו. כך שבינתיים המגילה אינה ברשותנו והלוואי תחזור אי פעם לידינו".

בחזרה לתולדות חייו של רבי פינחס הכהן רבין עליו השלום, שהיה ירא שמים מרבים, עניו, צנוע ואורך רוח ומוחל על עלבונו. בעת ייסוד קונגרס יהודי בוכרה אמר נשיא הקונגרס, מר לוי לבייב למורנו רבי פינחס: עתה משקם ארגון גג לקהילות יהודי בוכרה, היה מן הראוי שתיטול על עצמך את תפקיד רב העדה שהיה במשפחתך דורות על גבי דורות. הוא סירב בתחילה אך כאשר הבין שהדבר יאפשר לו להעניק כוח לבני העדה ולתרום לביסוסם, נעתר בחצי פה. הרב חיימוב מספר והבנים מאשרים זאת כל אחד בסגנונו: "הקפיד מאוד להיכנס בזריזות למקומות בהם הושיבו אותו על במת הכבוד כיאה למעמדו. השתדל שלא לתת לאנשים לקום לכבודו ובוודאי לא לשיר לו שירים כמו שאו שערים ראשיכם ועוד. השתדל לשבת תמיד בצד ולא ראה סיבה לדבר באומרו שאחרים ידברו".

עם זאת נשא בעול הרבנות ברמה ולא חת מפני איש, לא ברח מאחריות ודווקא השילוב הזה אותו ירש מאבותיו, הוא זה שהצליח דרכו בכל אשר הלך. מצד אחד היה צנוע ועניו, נחבא אל הכלים וכל מעשיו בסתר ומצד שני, היה תקיף בדעתו בכל מה שקשור להלכה הצרופה ולא זז ממנה כמלוא נימה.

עידוד לרבנים

הגאון הגדול ראש אבות בתי הדין בתל־אביב, רבי זבדיה כהן שליט"א, מספר: "וויי להאי שופרא דבלי בארעא. נלקחה מאיתנו דמות יוצאת דופן ודוגמה לרב ודיין בישראל. הוא היה מורי ורבי בדיינות וממנו למדתי כל מה שאני יודע בענייני גיטין ובירורי יהדות ובעיקר בכל הקשור לכתיבת שמות בגיטין. לא הייתה שעה ביום בה הייתי פונה אליו והוא לא נענה לי. אם היה באוכל, היה אומר תבוא, האוכל יחכה. אם היה בתפילה היה אומר תבוא אליי אחרי התפילה ובכל פעם שהיה צורך בעצה שלו, בהתערבות שלו, הוא תמיד לא חס על עצמו אל התגייס לטובת הזולת".

עוד מספר רבי זבדיה כי למרות שהיה צעיר ממנו בעשרות שנים, זכה להתייחסות שווה. "כאשר התמניתי לדיין טרי בבית־הדין בתל אביב שהוא הגדול במדינה וחולש על כשני מיליון מתושבי גוש דן, לקח אותי רבי פינחס תחת חסותו והושיב אותי בהרכבים שעמד בראשם כדי שאוכל ללמוד את כל מה שהוא ידע". הוא עצמו, כך מספרים בניו, למד את המסורת מדיינים ותיקים כמו הרב רפאל אבו שהיה בקי בדיני גיטין ובמיוחד בכתיבת השמות בגיטין. "ניקח לדוגמא אדם שקוראים לו ברוך ואצל הבוכרים קראו לו בּוֹרוּך איך יכתבו את שמו בגט?", אומר בנו הרב בן־ציון. אבא ידע ואת זה קיבל מהדיינים הרב אבו והרב ציוני, כיצד יש לכתוב את השמות.

"גם את השמות האשכנזיים למד מהדיין הרב ציוני, שהיה בקי מאוד בזה". למעשה, מה שרבנו עשה היה להעביר את השמועה לכמה שיותר אנשים מתוך הרגשה שזו השליחות שהוטלה עליו. ולכן, רבים הם הרבנים הבוכרים שזכו לדחיפה שלו. הוא קידם אותם, עודד אותם, ובמקום בו אחרים דחו אותם ב'לך ושוב', הקדיש להם זמן ואם מצא מי שראוי להוראה היה עושה כל מאמץ על־מנת שאכן יהפוך לרב גם אם הדבר דרש ממנו הרבה מאוד השקעה ולעיתים אף מעבר לכך.

"העובדה שהיום ברוך ה', ישנם המון רבנים צעירים ואין כמעט קהילה של יהודי בוכרה שאין לה רב ויש גם שמכהנים כרבנים בקהילות ובתי כנסת שאינם של יהודי בוכרה, נזקפת הרבה לזכותו משום שהוא ראה בכך שליחות ואחריות לחזק את האידישקייט אצל בני יהודי בוכרה שמסרו את נפשם לשמור על התורה הקדושה גם בימי הגזירות והרדיפות האיומות של הקומוניסטים יימח שמם".

 יושב ולומד בכולל

בניסיון לבנות את תולדות חייו שוחחנו עם בניו ותלמידיו וקיבלנו תמונה היסטורית של אדם שהועיד את עצמו מגיל צעיר מאוד לטובת הציבור. הדיין רבי זבדיה כהן: "בשנות ילדותו למד בתלמוד תורה בני ציון בשכונת הבוכרים. שם למד אבי מורי שייבדל לחיים ארוכים ומרן רבנו עובדיה יוסף ועוד רבים וגדולים מפארי יהדות ספרד". בנו, הדיין רבי בן־ציון: בישיבה למד אבא אצל הגאון רבי יעקב אדלשטיין בישיבת השרון. בהמשך, כאשר סיים את לימודיו שם, רצה ללמוד בפונוביז' אלא שמורו ורבו, הרב אדלשטיין הציע לו ללכת ללמוד בכפר חסידים בישיבת כנסת חזקיהו.

"הוא כתב לראש הישיבה, הרב מישקובסקי שענה לו תיכף שהתקבל. היה תלמידם של ראש הישיבה הרב מישקובסקי והמשגיח הצדיק ר' אליהו לאפיין". בנו, ר' מאיר הכהן רבין: "מאוחר יותר אבא הלך ללמוד בישיבת פורת יוסף בירושלים עד שנישא. הוא נישא לבתו של מי שהיה רבה של המועצה האזורית גזר במשך שנים רבות, הגאון רבי יצחק בניזרי. הוצעה לו משרת משגיח בתל־אביב והוא עקר לשם".

רבי פנחס שימש בתפקיד לפרק זמן קצר עד שהניח את המפתחות באומרו כי אין ביכולתו ליטול על כתפיו את האחריות על הכשרות. "העדינות שלו מחד והאחריות שלו מאידך גרמו לו לוותר על ההכנסה הזו", אומר בנו עורך הדין אלישיב רבין. רעייתו תיבדל לחיים טובים וארוכים, עשתה הכל על־מנת לאפשר לבעלה הגדול לשקוד על לימודיו. "הרבה אנשים לא יודעים על השקידה וההתמדה שלו", אומרים בניו רבי יצחק חיים ורבי בן־ציון. "כי מכירים אותו יותר בתור רב ודיין אבל לא בתור מי שיושב ומנצל כל דקה אפשרית ללימוד תורה. כשהיינו קטנים אימא הייתה עובדת מאוד קשה ואומרת לו שילך ללמוד בכולל והיא תפרנס. העיקר שתלמד תורה, הייתה אומרת לו". רבי יצחק חיים אומר כי "מרגע שאבא יצא לפנסיה, לפני כעשר שנים, הוא פשוט ישב בכל יום אצלי בכולל מהבוקר עד הערב. מסדר ראשון עד סדר אחרון היה יושב ולומד כמו כל אברך…".

במסגרת תפקידו כרבה הראשי של העדה הבוכרית דאג רבי פינחס זצ"ל לצורכיהם הרוחניים של בני העדה, אך דאג באותה מידה לצורכיהם הגשמיים והיה מעורב באופן אישי בפעולות הקונגרס השונות, כפי שמעיד עליו נשיא הקונגרס מר לוי לבייב: "היכרותי עם הרב זצ"ל הגיעה בעיקר במסגרת תפקידו כרבה של העדה ותפקידי כנשיא הקונגרס. שיתוף הפעולה בינינו היה רב-תחומי, כאשר המטרה הייתה משותפת – השקעה מקסימלית בכל פרט שיכול לסייע למישהו מבני העדה ובכל תחום, והכל מתוך אהבה אמיתית לבני העדה.

"קצרה היריעה מלפרט את אישיותו הכבירה והנדירה של הרב זצ"ל שנוכחתי לגלות באופן אישי במהלך שנות עבודתנו הרבות למען הקהילה ובני העדה. הרב היה מסור ונתון למילוי תפקידו 24 שעות ביממה. הוא נשא אמנם בתפקיד מפקד ראשי, אבל התנהג כחייל לכל דבר" (ראו דברי מר לבייב המלאים בהמשך).

העטים של רבי פינחס

לקבל כסף הוא לא קיבל מהכולל. להיפך. הוא זה ששילם. הסיפור הזה ראוי לכתבה בפני עצמה אך נביא זאת בקצרה כפי ששמענו מרבי יצחק חיים. "כאשר פתחתי את הכולל הראשון שלי זו הייתה קבוצה אחת שברוך ה' בחסד ה' יצאו משם רבנים, דיינים וראשי כוללים. ובכלל, מקרב האברכים שלמדו אצלנו יש הרבה מאוד שעומדים היום בראש קהילות וכן הלאה. בכל מקרה המצב הכלכלי שלי לא היה מזהיר בלשון המעטה ועוד הייתי מטופל בילדים קטנים משלי. היה לי קשה מאוד ובאתי להתייעץ עם אבא.

"אבא אמר לי כך: ברגע שיהודי מחליט לעשות מצווה והוא הולך על זה, ה' כבר מסדר את כל העניינים. התחלת? אל תפסיק. אדרבא, תלך על זה בכל הכוח. ואתה יודע מה, אני אדאג לך בשנתיים הקרובות עד שתבנה את עצמך. אני אוריד ממך את העול הזה בשנתיים הראשונות. וכך בדיוק היה. בכל תחילת חודש הייתי מגיע לאבא ואבא היה עושה חשבון ומעביר לי את כל הסכום למלגות האברכים. שאלתי אבא מאיפה לך? והוא בחר לשתוק. בני, אל תשאל שאלות. ה' נותן ואנחנו רק צינור לברכת ה'. אם לא העזרה הזאת אני לא בטוח שהיינו מצליחים להגיע היום למצב שיש ברוך ה' קרוב לשבע מאות אברכים שלומדים ברשת בכל רחבי הארץ".

האופי הזה בא לידי ביטוי בהמון הזדמנויות. בקהילות של יהודי בוכרה שבאו להתייעץ וזכו לדחיפה חזקה מהרב הראשי. כך למשל סיפורה של קהילה בוכרית בפתח תקווה שהקימה ברחוב רוטשילד בעיר בניין בן שלוש קומות כאשר לא הייתה לה פרוטה. "אבא דחף אותם בכל המרץ. כששאלתי את ראש הקהילה איך הם הצליחו לבנות כזה בניין שעלה מיליוני דולרים, הוא הרים ידיים למעלה, הסתכל לשמיים, ואמר: 'אני לא יודע. זה בורא עולם יודע'. אבא פשוט לא נתן להם להתייאש ובסופו של דבר הם הצליחו", מספר רבי בן־ציון.

נחזור לקורות ימי חייו. כאשר התגורר בבני ברק בדירה צרה וללא הכנסה היו גם ימים בהם לא בא אוכל לפיו. אך באותה תקופה פרח בלימודיו. "אבא נכנס ללמוד בכולל תורה והוראה של הרב שרם (הגאון רבי אליהו שרם זצ"ל) ועמו למדו האחים הדיינים לבית משפחת בן שמעון; הרב עמאר שליט"א ועוד רבים וטובים מגדולי הדור הזה. באותה תקופה הרב עובדיה היה הרב הראשי של תל־אביב והרב שרם הביא אותו למסור שיעור בכולל בכל שבוע. זה היה כולל שבו למדו הוראה ודיינות והרב שרם רצה שמרן הרב עובדיה יעביר לתלמידי הכולל את דרך הלימוד שלו.

"הרב עובדיה אהב את אבא אהבה גדולה מאוד וזה בא לידי ביטוי בהמון הזדמנויות לאורך החיים אבל יש סיפור אחד מאוד משעשע. הרב היה כותב חידושי תורה והקדשות על הספרים שלו והיה לו עט מיוחד לשם כך. אבא היה קונה לו בכל פעם עט חדש והוא מאוד נהנה מכך. כאשר באו אברכים אחרים שרצו להביא לרב עובדיה עט כמנחה על השיעורים שהוא מוסר, הוא היה אומר להם: 'אני רוצה רק את העטים של הרב פינחס'. (ראו הקדשה שנכתבה באחד העטים הללו. ח"ג)

הלכו ארבע דירות

לאחר שסיים את חוק לימודיו בהוראה מונה לרב צעיר באחת משכונותיה של העיר העברית הראשונה שבאותן שנים רחוקות הייתה מלאה ביהודים שומרי תורה ומצוות מכל העדות ומכל המדינות. בני הקהילה אהבו אותו אהבת נפש בשל פשטותו ומומחיותו ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד. התכונה הזו באה לידי ביטוי במיוחד בבית הדין שנים לאחר מכן כפי שתוכלו לקרוא בעוד מספר פסקאות.

לצורך פרנסתו מונה לעמוד בראש מערך הכשרות של המועצה הדתית של תל אביב. כאן התגלתה עוצמתו ומזגו המיוחד שהצליח להכיל ענווה עצומה ועמידה תקיפה על קוצו של יו"ד בכל מה שקשור להוראות ההלכה. פרק הזמן הזה בחייו הסתיים כאשר הוצע לו לשמש דיין בבית הדין הרבני של תל אביב. בתחילה היה מצטרף להרכבים, אך מהר מאוד הכיר בעובדה שקיים צורך גדול מאוד בבירור יהדות עבור יהודים שעלו באותה תקופה ממדינות חבר העמים לשעבר.

"זה היה בתחילת שנות התשעים והגיעו מאות אלפי עולים מהם רבים שהיו מיהודי בוכרה. הוא ראה שאיש לא מטפל בזה ולקח את זה על עצמו. היום זה לא שייך כי המחשב מנווט את התיקים באופן עצמאי אבל אז זה היה אחרת. הוא פשוט יצר תחום עיסוק שאיש לא נגע בו ומהר מאוד רכש מומחיות אדירה לכל מה שקשור בחיי היהודים בבוכרה", אומר ר' מאיר בנו. אלישיב, עורך הדין שבחבורה אומר: "הוא היה מסוגל לנסוע כמה שעות לנקודה מסוימת ששם מתגורר יהודי שהגיע מכפר מסוים כדי ללמוד על מה שהיה שם בבוכרה. הוא הגיע למצב שהוא היה יכול לומר מתוך עיון בכתובה, או במסמכים רשמיים, האם מדובר ביהודי, במתחזה, או במישהו שנטמע ביהודים ואינו יהודי".

מכל רחבי העולם הריצו אליו שאלות. הרב בן־ציון מספר כי "המזכיר של בית הדין, רבי רפאל, סיפר לי שאנשים היו באים מכל הארץ לבקש את הרב פינחס ואפילו בפגרה הוא היה עובד…". בגלל ההתמחות הייחודית בנבכי העדה הבוכרית, (למרות שלא גדל באוזבקיסטן), אישרו להעביר לו תיקים "בוכריים" מכל בתי הדין בארץ. ידיו היו עמוסות עבודה. הצדיק רבי מרדכי אליהו, הראשון לציון, יעץ לו להישאר בתחום הגיטין ולא להסכים להצעות שחזרו ושבו אליו מידי שנה-שנתיים. "הציעו לו להתעסק בתחום המשפטי. זאת אומרת להיות דיין כלכלי בסכסוכים בין בני זוג או בדיני תורה עסקיים אך הוא סירב. הוא הלך לשאול מרבותיו והרב אליהו אמר לו שיתמקד בתחום של בירורי יהדות ליהודי בוכרה ובגיטין בכלל".

הרב בן־ציון מעיד: "כאשר נכנסתי לתפקידי התייעצתי איתו פעמים רבות והוא תמיד אמר לי להתרחק מהמקום הזה של מחלוקת. 'תשתדל כמה שיותר להיות דבוק בשלום כי גדול כוח השלום', אמר לי". בנו, איש העסקים ר' מאיר רבין, אומר: "כאב לו שבני זוג שורפים מאות אלפי שקלים על עורכי דין. הוא סיפר לי סיפור אחד שמשקף את המגמה כולה. הוא סיפר על זוג עשיר שהגיעו להתגרש. כבר בתחילת התהליך הוא הציע להם הסדר פשרה אבל עורכי הדין סירבו. אבא אמר: כשהם הגיעו אליי היו להם ארבע דירות, אחרי כמה שנים והמון דיונים לא נותרה להם דירה אחת ואז הם הסכימו לחתום על ההסדר שהצעתי בתנאים פחות טובים, הרבה פחות טובים. הדירות עברו לידיהם של עורכי הדין. לא חבל?!".

זכה למיתת נשיקה

הדיין, הגאון רבי זבדיה כהן אומר בגעגוע: "למדתי ממנו מזג שיפוטי מהו. את היכולת להתעלם מרעשי הרקע ולשמוע את הכאב האמיתי של האנשים. לא פעם ולא פעמיים אמר לי, תקשיב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם למה שהם לא אומרים. מה שעורכי הדין דואגים שהם לא יגידו. תקשיב ללב שלהם ותשמע מה הם זועקים בין המילים. היכולת שלו להתעלם מהקללות שמגיעות לעיתים, מהשפה המשפילה שמגיעה לעיתים ומסערת הרגשות שמאפיינת דיונים רגישים כמו תיקי גירושין וירושות, ולשמוע את האנשים בפנים, בתוך הלב, מבלי לתת לשום דבר להשפיע על שיקול הדעת ההלכתי, השיפוטי, הייתה מאוד בולטת אצלו וברוך ה' שזכיתי ללמוד ממנו".

לפני ארבע שנים גילו אצלו הרופאים את המחלה ההיא, המחלה הידועה, בכבד. הם הציעו לנתח והניתוח הצליח. הגידול הוסר. אך לפני כחצי שנה חזרה המחלה באותו מקום ובעוצמה גדולה יותר. הרופאים הגיעו למסקנה שאין כל תועלת בניתוח. "בגיל הזה לא מנתחים", אמרו. "הנזק עלול להיות גדול מהתועלת". הם המליצו על כימותרפיה אבל לרבנו הייתה שיטה לבדוק מה עליו לעשות. לשיטה הזו קוראים השגחה פרטית כפי שסיפר לנו בנו הקטן ר' משה:

"קבעו לו תור והוא היה צריך לבוא ולקחת כדורים ולאחר מכן לעבור טיפול אבל התברר שהכדורים לה היו מתאימים. קבעו לו תור נוסף והוא שוב הגיע והפעם התברר שהכדורים טובים אבל מי שעושה את הטיפול לא יכול להגיע. בקיצור זה שוב נדחה. אבא אמר: 'כיוון דאידחי – אידחי'. ה' לא רוצה שאעשה את הטיפול הזה. תמיד הייתה לו הסתכלות כזו שעלינו לבדוק בכל דבר מה ההשגחה הפרטית אומרת לנו".

כאמור, המחלה חזרה אך לא התפרצה. בחכמה שלאחר מעשה אומרים האחים כי אולי לא רצו לחשוב על הרע מכל. אבל בבחינת העובדות מתברר שגם לא היה להם כל־כך ממה לחשוש. רבנו המשיך בסדרי יומו כאילו לא קרה דבר. עד סוף זמן אלול, עדיין ישב ושקד על תלמודו בכולל של בנו בבית הכנסת הסמוך. הוא אמנם ראה פחות טוב והיה חלש מהרגיל, אך התמודד בגבורה ולא ניתן היה להבחין בחומרת מצבו.

קצת לפני ראש השנה נחלש עוד יותר. הבנים מעידים כי פניו הפכו צהובות. הדבר בלט במיוחד לקראת יום הכיפורים. הפעם כבר לא הלך לבית הכנסת והעדיף להישאר בבית. איש לא יכול היה לדמיין את הסבל הרב שהיה מנת חלקו. הוא גם נדד עם מיטתו ממקום למקום בבית כאילו מתכונן לקראת העתיד. הוא ביקש להעביר את מיטתו לסלון וממנו אל חדר סמוך מאוד לכניסה לבית. כאילו ביקש לרמוז כי דרכו החוצה אל מנוחת עולמים.

ועדיין, למרות הכל, לא הוציא הגה מפיו ולא השמיע אנחות כאב. קולו הלך ונחלש וכך גם ראייתו. בשבת האחרונה לחייו נפל והיה חשש לחייו. "הגידול בכבד פגע גם בכליות והגוף שלו התמלא נוזלים שלא אמורים להיות בו וזה ככל הנראה מה שהכריע אותו", אומרים בני המשפחה בכאב. ועדיין גם לאחר שפונה לבית הרפואה 'מעייני הישועה' לא איבד את צלילות דעתו. בשעות הערב כאשר ראה את רעייתו הגדולה ממררת בבכי אמר לה בנוכחות בני המשפחה, 'זה לא יקרה הלילה. עדיין לא הגיע הזמן'.

שוב, כמו במקרים רבים אחרים, במבט לאחור כבר היו הרבה סימנים קטנים שהצטרפו לתמונה גדולה. הוא ידע שהוא מכין את עצמו לקראת העולם הבא והתכנס יותר במשימות האישיות שלו כמו שאומר בנו הגדול, הדיין רבי בן־ציון. "לקראת הסוף אבא התמקד יותר ויותר בעבודת ה' שלו ופחות בענייני הקהילה. הוא עדיין השתתף באירועים אבל בחודשיים האחרונים כבר לא. אפשר היה לומר שזה בגלל החולשה שלו אבל אני חושב שהוא פשוט עסק בהכנות".

במוצאי שבת ביקש לקרוא לכל בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו ובמאור פנים ציווה את כולם כי ילכו בדרך התורה והמצוות, בירך מי מהם שיזכו להיות רבנים גדולים ומי בברכות אחרות והכל בצלילות דעת גמורה. ביום ראשון לפנות בוקר התחזק וביקש להניח תפילין. לאחר מכן אמרו עמו כל הפסוקים שיש לומר טרם יציאת נשמה, או אז אמר שמע ישראל, ביקש כי יביאו לו בשמים, בירך עליהם, הריח אותם ויצאה נשמתו בטהרה. יהי זכרו ברוך ויהיה מליץ יושר על משפחתו היקרה, על עדתו הקדושה ועל כל עם ישראל בכל מקום שהוא. עד כי יבוא שילה בגאולה האמיתית והשלימה. אכי"ר.

חמש שנות תפילה / אבי יוסף

 

מספר הרב הלל חיימוב שליט"א: "לפני שש שנים נתתי לו את שמותיהם של בני זוג וביקשתי שיברך אותם שיפקדו בזרע של קיימא. אני מגיע אליו לפני שנה לכנס רבני העדה הבוכרית שנערך בבית מדרשו, הרב מוציא את הפתק עם השמות מכיסו ושואל אותי האם בני הזוג כבר נושעו או שעליו להמשיך ולהתפלל עליהם… ובחסד ה' יתברך, באותה תקופה האישה כבר הייתה בחודשי הריון מתקדמים. סיפרתי לו זאת והוא שמח מאוד. אבל אני עמדתי המום למראה הפתק שהיה אצלו חמש שנים בהן זכר אותם והתפלל עליהם. זו גדלות. זו הנהגה ראויה.

בנפש חפצה / הגאון רבי בן־ציון רבין

בטח שמעתם את זה מעוד אנשים אך אחת העצות המעשיות ביותר שאבא נתן לי כהכנה לתפקיד דיין ובכלל, כפי שניתן היה לראות בהנהגתו, הייתה היכולת לא להתרגש משום דבר. לעיתים, כאשר בעלי דין, עורכי דין, טוענים רבניים וכדו', שיקרו או העלימו את האמת, אבא יכול היה להגביה את הקול כביכול בכעס. אבל… זה היה נמשך שנייה אחת בלבד רק עד שהמעוות תוקן ומיד לאחר מכן הדיון חזר למסלולו ברוגע ובמתינות כפי שנהג בכל חייו.

הוא קיים מצוות לא תגורו מפני איש אבל רק כי כך מורה התורה ולא כמו שיש דיינים שכועסים באמת כי הם מרגישים נפגעים מכך שמישהו מנסה לשקר או להעלים מהם את האמת. שלא לדבר על כאלה שנעלבים מהתבטאויות לא יפות של בעלי דין שאין לתפוס אותם בשעת צערם. אבא לימד אותי לא להתרגש. לא להתעצבן ולהקשיב לכל הצדדים בנפש חפצה. וגם אם חייבים להראות לרגע אחד כעס, הרי שזה כלל לא נובע מהתרגשות אלא מהשכל ומהציווי של התורה על הדיינים.

שליטה עצמית / הגאון רבי יצחק חיים רבין

 

מאבא למדתי שליטה עצמית מה היא. מעולם לא ראינו עליו את הכאב העצום שהמחלה הביאה איתה. גם כאשר החליט לא לצאת מהבית בגלל הייסורים, לא הראה ולו בבדל של הנהגה עד כמה זה כואב לו. יותר מאוחר, כאשר כבר הגענו למצב קשה, הרופאים הסבירו לנו כמה הוא סובל. אבל הוא לא הוציא הגה. אדרבה, ענה ודיבר איתנו גם אם בקול חלש, אך לא נתן לנו להרגיש שהוא סובל.

בנוסף אני רוצה להזכיר שוב את עניין המימון שנתן להחזקת הכולל בשנתיים הראשונות שלו. הוא לא רצה שיידעו מזה ועם הזמן התברר שחוץ מהכולל הוא תמך בעוד הרבה מאוד עניינים של צדקה שאת חלקם גילינו רק בימי השבעה. ושני הדברים משלימים זה את זה – הצניעות והשליטה העצמית. מי ששולט בעצמו לא מחפש להאדיר את מעמדו ושמו.

אגב, סיפרתי בלוויה את הסיפור על המימון של הכולל והרב דוד יוסף סיפר לי אחר־כך שסיפור זהה בדיוק היה לו עם אבא שלו מרן רבי עובדיה. גם הוא פתח כולל בתור אברך צעיר ולא ידע כיצד להחזיק אותו אחרי תקופה קצרה. הוא נכנס לאביו הגדול וסיפר לו את מצבו ואביו רבי עובדיה אמר לו בדיוק את מה שאבא שלי אמר לי. אני אחזיק את הכולל שלך שנתיים עד שתעמוד על הרגליים…

זכות השתיקה / ר' מאיר רבין

אבא לימד אותנו הרבה מאוד דברים. אני למדתי מאבא את השתיקה. כולם מספרים את אותו סיפור. כשאבא היה מגיע למקום בו יושבים אנשים, שמחות, אירועים, כינוסים או כל דבר כזה. הוא היה יושב בצד ולא מדבר. כולם מקשקשים, מדברים, מרכלים, והוא היה עם פה סגור. למה?

אבא הסביר שכאשר פותחים את הפה אי אפשר לדעת מה ייצא. הכי טוב זה לשתוק. איזה דבר טוב ייצא מזה שאדבר על פלוני או אלמוני? בכלל, מה זה יועיל לי, לאותו יהודי, גם אם זה דבר טוב, ולעולם כולו.

כאשר חקרו אותי בפרשת הולילנד, שתקתי. החוקרים שאלו איך אתה מסוגל לשתוק… אמרתי להם שעם אבא כמו שיש לי, ברור שאני יכול לשתוק. אבא לימד אותנו את הזכות ואת החובה לשתוק. לא לדבר או יותר נכון לדבר כמה שפחות. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

עניין נוסף שהיה מאוד בולט אצלו היה עניין הצניעות וההסתפקות במועט. במשך שנים היה נוסע באוטובוס לעבודה בבית הדין. אמרתי לו אל תיסע באוטובוס אבוא לקחת אותך, אבל הוא היה עומד בתחנה של קו 61 ברחוב ירושלים, אם לא הייתי מספיק להגיע לפני האוטובוס, הוא כבר היה על האוטובוס ותמיד עם ספר והראש שלו בפנים, יושב, לומד ושוכח מהסביבה.

זיכרון וכבוד / עו"ד אלישיב רבין

אבא היה דוגמא חיה להתנהגות נכונה בחיים בכל תחום. אני למדתי ממנו כמה דברים ובראש ובראשונה לתת כבוד לכל אדם. אבא היה מכבד כל אחד גם היה מדובר באברך צעיר שזה עתה התחתן. אבא הסביר שאין לך אדם שאין לו שעה. ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה בעולם. לכן, אבא אמר שעלינו לכבד כל אחד מבלי הבט על המצב הנוכחי שלו והוא הקפיד על זה מאוד.

הוא סיפר לנו שכאשר הרב מאזוז היה אברך צעיר והוא היה דיין, הייתה לו פעם שאלה בהלכה והוא ניגש ושאל את הרב מאזוז ולא ראה בכך כל פחיתות כבוד. אחרי המון שנים, כאשר הוא נכנס לרב מאזוז כשהרב כבר ראש ישיבה, הרב חייך והזכיר לו את אותה שאלה שכיבדה אותו. 'הרגשתי שאתה מכבד אותי בכך שאתה – הדיין – בוחר לשאול אותי, אברך צעיר', אמר לו הרב מאזוז.

בנוסף, וזה דבר שאני מקנא באבא. לאבא היה זיכרון מדהים. במחצית השנה האחרונה שלו הוא פחות ראה. אבל למרות זאת, אחד הנכדים למד טעמים וקריאת התורה והוא בא להיבחן אצלו בכל שבוע. אבא היה מתקן אותו מבלי לראות ברור מתוך הספר, גם בעיניים עצומות. ולא תגידו מתקן שגיאות במילים, אלא אפילו במיקומי הטעמים.

תודתנו נתונה למערכת 'מנורה' על סיועם בהכנת הכתבה

השארת תגובה