מאחורי הקלעים של פרשת ווטרגייט

45 שנים לאחר ש"פרשת ווטרגייט" זעזעה את הציבור האמריקאי וגרמה להתפטרות הנשיא ניקסון • הדמויות העלומות וגם: האמת סביבהדמות המסתורין "גרון עמוק"

מתחם ווטרגייט במבט אווירי
מתחם ווטרגייט במבט אווירי
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

יוני 1972 – השעון הורה כי שעת חצות חלפה זה מזמן. על שפת הנהר פוטומק במתחם ווטרגייט שבעיר וואשינגטון, ערך פרנק וילס איש הביטחון סיור שגרתי והחניק פיהוק או שניים. מלון המשרדים בדרך כלל שומם בשעה זו ואין בו פעילות של ממש. העייפות החלה לתת בו את אותותיו כאשר לפתע הבחין בסרטי הדבקה המונעות מכמה דלתות המפרידות בין החניון התת קרקעי לחדרי המשרדים להינעל, המשמעות הייתה כי הדלתות סגורות, אך לא נעולות.

פרנק הסיר את סרטי ההדבקה, והרהר לעצמו כי למחרת ידבר עם ראש צוות הניקיון בכדי להזהירו  שלא לחזור על השיטה. כעבור 30 דקות ערך פרנק סיור חוזר במקום,  סרטי ההדבקה שהסיר אך לא מזמן, חזרו למקומם והוצמדו בחוזקה שוב לדלתות. לא היה לפרנק שמץ של מושג להרהר מי היד הזדונית שעומדת מאחורי פרצת האבטחה, והוא הרים טלפון למשטרה. בתגובה נשלפו שלושה קצינים ממשימה שגרתית של חיפוש סמים או איתור פשעי רחוב אחרים, הקצינים לבשו בגדים אזרחיים רגילים ונדמו כ"היפים"  וחיש נכנסו למכונית משטרה מוסווית.

באותה שעה, בבניין הצופה למתחם ווטרגייט ישב אלפרד בולדווין. במסגרת תפקידו הוא היה אמור להשקיף מבעד לחלון בכדי לגלות פעילות חשודה, אך דעתו הוסחה בשל המרקע המרצד מולו. הוא לא שם ליבו לעבר מכונית המשטרה המוסווית שנעצרה בסמוך למלון המשרדים. הוא גם לא הבחין בשלושת הקצינים הלבושים כהיפים.

הקצינים נכנסו חיש למתחם, במהירות השביתו את המעליות ונעלו את הדלתות ותוך כדי ליווי של איש הביטחון ווילס, עברו משרד אחר משרד בחיפוש אחר דמויות חשודות. הקבוצה כבר הגיעה לקומה השישית, שם נמצאו משרדי המפלגה הדמוקרטית ועדיין לא איתרו פעילות חשודה.  אחד הקצינים הדליק את האורות, כשלפתע צצה מולם דמות אחת ואחריה עוד אחת ועוד אחת. סך הכול חמשה פורצים, שלרוע מזלם נתפסו בידי המשטרה בלי התנגדות. ידיהם נאזקו והם נכנסו אחר כבוד למכונית המשטרתית. במקביל, חברם של הפורצים, אלפרד בולדווין, שתצפת על הפעילות מהבניין השני, הבחין סוף כל סוף כי ישנה פעילות לא שגרתית, אך עד  ששידר הודעה על פעילות חשודה היה זה מאוחר מדי. חמשת הפורצים בחליפות עסקים נתפסו כשעל ידיהם כפפות גומי ובכיסיהם שטרות כסף בשווי של כמעט 2,300 דולר. בנוסף התגלו שתי מצלמות בגודל 35 מילימטרים ושלושה אקדחי גז מדמיע בגודל עט. בחקירה התברר כי הפורצים ניסו לשתול את המצלמות ומכשירי האזנה  במשרדי המפלגה הדמוקרטית שבקומה השישית של הבניין.

החשד המיידי נפל ישירות על המפלגה הרפובליקנית. תאריך הפריצה היה בדיוק בעיצומה של מערכת בחירות שבה התמודד ניקסון הרפובליקני – נשיא שבא עם הצלחות מוכחות ורבות בשטח – על תקופת כהונה שנייה. מצד שני, ההפתעה הייתה מוחלטת, הנשיא ניקסון היה יכול לזכות בבחירות הללו בקלות ולצורך מה אם כך עשה צעד נואש והסתבך בפלילים?! מה הסיבה לכך שהנשיא ניקסון שלכאורה הניצחון מופקד בידו ירצה להסתבך בשערורייה שכזאת?

יתרה מזאת, המשטרה גילתה בחקירה כי הצוות פרץ כבר למקום כמה שבועות לפני, והפעם היה מדובר בפריצה שניה כאשר הצוות חזר שוב למתחם לאחר שחלק מציוד האזנה לא פעל כראוי. בפריצה זו, נצטווה הצוות לבצע גם צילום מסמכים. כך התחילה להתגלגל "פרשית ווטרגייט" שכונתה לאחר מכן הסקנדל הפוליטי הגדול בדברי ימיה של ארצות הברית. הפרשיה סיפקה כל יום  כותרות מעניינות, כך למשל התפרסם כי אחד הפורצים התגלה כג'יימס מקורד ג'וניור שעבד בתפקיד אחראי ביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון, בפנקסו נמצא מספר טלפון של אחד הבכירים בבית הלבן, מה שהוביל לביסוס החשד כי ידה של המפלגה הרפובליקנית מאחורי המזימה. הבית הלבן הכחיש ללא הרף את החשדות ואת סיפור הריגול – שנשמע לציבור כסיפור בדיוני ומופרך ולפיכך לא נפגעו סיכויי הצלחתו של ניקסון והוא נבחר כעבור כמה חודשים  ברוב עצום לכהן בתפקיד הנחשק לכהונה שנייה.

שני עיתונאים צעירים  וחדורי אמביציה ששמותיהם היו בוב וודוורד וקארל ברנסטין החליטו להתלבש על הנושא, ולחקור לעומק מי עומד מאחורי הפריצה ומאחורי המעקבים השונים שנעשו אחרי אישים מהמפלגה הדמוקרטית. לעזרתם הגיע באופן בלתי צפוי, מקור חסוי ואנונימי שנשמר בסודי סודות במשך 30 שנה וכונה בשם המוזר "גרון עמוק". גרון עמוק העניק להם בדל של רמז: "עקבו אחר הכסף". העיתונאים הצעירים והנחושים גילו עד מהרה כי העקבות מובילות לעבר איש אחד בלבד, את הכסף קיבלו הפורצים מלא אחר מאשר משרדי המפלגה הרפובליקנית. נחישותם תרמה לכך כי הפרשה לא ירדה מסדר היום הציבורי.

הקרב על הקלטות

השערורייה התחממה לאחר שהעלו חשדות כי הנשיא ניקסון בעצמו התערב כדי להסתיר את הפרשה, ולאחר שהתגלו הקלטות של כל השיחות שקיים הנשיא בבית הלבן – נוצר סקנדל רציני בארצות הברית. הנשיא בחר לנצל את חסינותו וסרב בעקשנות להעביר את הקלטות של השיחות בחדר הסגלגל. מהעבר השני – התובע המיוחד בפרשה והשופט לא וויתרו ודרשו ביתר תוקף את הקלטות המחשידות. ניקסון לא נכנע ותבע מהתובע הכללי לבטל את הצו המיוחד שהוציא התובע המיוחד. השניים האחרונים סרבו.

בתגובה הציע ניקסון הצעת פשרה – הוא לא יעביר את הקלטות, אלא סיכום שלהן שאותן יערוך אדם אובייקטיבי – הסנאטור הדמוקרטי סנטינס, שהיה אדם מוערך בממשל. הצעת הפשרה לא התקבלה – התובע המיוחד התמיד בסירובו. אז יצא ניקסון שהבין כי כלתה אליו הרעה – למלחמתו האחרונה  ודרש מהתובע הכללי לפטר את התובע המיוחד, התובע הכללי סרב – ולכן, בצעד בריוני הוא פוטר בידי הנשיא. ניקסון העביר את דרישתו לסגן התובע הכללי – שאף הוא סרב לפטר את האיש ולכן גם הוא מצא את עצמו מפוטר בידי הנשיא שיצא למה שכונה "טבח מוצאי השבת". ניקסון המשיך ופנה לבורק – השלישי בחשיבתו במשרדי התובע הכללי – שעכשיו הפך לתובע הכללי בפועל. בורק שקל גם הוא להתפטר אך לבסוף הופעל עליו לחץ לא להתפטר מחשש לנזק הגדול שיגרם למשרד – בורק הסכים לפטר את החוקר המיוחד. התגובות במערכת הפוליטית והציבורית סערו. חברי הקונגרס נאספו במטרה להדיח את הנשיא והפגנות נערכו מול הבית הלבן ועל השלטים התנוססה הבקשה הבאה: "צפור כדי להדיח את הנשיא".

ניקסון לא גרם לעצמו תועלת בכך שפיטר שלושה אנשים, חוקר מיוחד חדש מונה והמשיך בחקירה – וניקסון נאלץ לבסוף להעביר את הקלטות, אך הוא מסר קלטות ערוכות ולא מקוריות. ייתכן שהסיבה הנוספת לסירובו נובעת בשל אמירות גסות וגזעניות שנשמעו בקלטות.

הבכירים שבסביבת הנשיא נאלצו להודות בעבירות שקר ובמעשים לא חוקיים וכעבור שנתיים מאז מקרה הפריצה, פסק בית המשפט כי סירובו של ניקסון להעביר את הקלטות בשל החסינות – אינו חוקי והוא חויב להעביר את הקלטות באופן מידי.

הקלטות הועברו סוף סוף לידי התובע. באחת מהן התגלה כי חסרות 18.5 דקות – מחמישה חלקים לפחות. כעבור תקופה פורסמה בתקשורת הקלטה בה נשמעים ניקסון וראש צוות בבית הלבן מתאמים עמדות – לפיהן כדאי שה-CIA יטען, כי פרסום הקלטות יפגע בביטחון המדינה.  ההקלטה נשמעת כראיה חותכת למעורבותו של ניקסון בניסיון סיכול החקירות. לאחר שהנשיא הבין כי כל תומכיו פרשו ובקונגרס פועלים באופן מעשי להדיחו – החליט להתפטר.

כך זכה הנשיא ניקסון בכבוד המפוקפק להיות הנשיא האמריקאי הראשון שהתפטר מתפקידו בשל עבירות פליליות…

השלכות נוספות שניתן למנות: בעקבות הפרשיה נאשמו ששים ותשעה אנשי ממשל בקשר לפריצה וארבעים ושמונה מתוכם נמצאו אשמים, כולל היועץ המשפטי לממשלה שסרב לענות על שאלה ונכלא למשך חודש בעוון זילות בית המשפט, לצדו גם סגן מנהל הוועדה לבחירת הנשיא מחדש, ופרקליטו של ניקסון. למרבה האירוניה, הנשיא ניקסון עצמו קיבל חנינה מאת סגן הנשיא ג'רלד פורד שנבחר במקומו. פורד טען בנאום שנשא לאומה כי הוא "חש שהחנינה היא לטובת האומה. וכי מצבה של משפחת ניקסון הוא טרגדיה אמריקאית בה כולנו מילאנו תפקיד. זה יכול להמשך ונמשך, ומשהו צריך לכתוב את הסוף לזה. הסקתי שרק אני יכול לעשות את זה, אם אני יכול אני חייב". ואילו הנשיא ניקסון המשיך לטעון לחפותו עד מותו בשנת 1994.

האדם השלישי שידע ושתק

אדם נוסף שידע על זהותו האמיתית של "גרון עמוק" ואף תמך ללא סייג בפרסום, היה העורך הראשי של העיתון – בן בראדלי שכונה "מלך האריות האחרון של העיתונאים". שמו של בראדלי נדחק לשוליים ולא בצדק.

בקריירה שלו הספיק בראדלי לצבור נקודות כאשר לא חת מפני איש והחליט בצעד אמיץ ולא רגיל לפרסם את "מסמכי הפנטגון", מסמכים חסויים אשר הצביעו על מעורבותה של ארצות הברית אף היא בתקופת כהונתו של ניקסון בווייטנאם, מעורבות שנשמרה בחשאיות מרובה.

עוזר התובע הכללי איים על בראדלי כי במידה ויחליט להמשיך לפרסם את המסמכים יואשם בלא פחות מאשר עבירת ריגול, אך בראדלי החליט בכל זאת לפרסם את המסמכים, כולל את הטענה כי המסמכים פוגעים בביטחונה הלאומי של ארצות הברית. בית המשפט הכריע לבסוף לטובתו של בראדלי והפרסום אושר. חשיפת המסמכים חשפה לציבור כי נבחריו אמרו באופן רשמי דברים שונים ממה שאמרו בינם לבין עצמם וההאשמה היותר חמורה היתה כי הממשל למעשה הונה את העם האמריקאי והעמיק בכוונה את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וויטנאם. עם זאת, כיום, רוב הדעות סבורות כי הפרסום למעשה לא פגע בביטחון הלאומי של ארצות הברית. גם במקרה של פרשיית ווטרגייט החליט בראדלי לא להרפות ולא להוריד את הפרשיה מסדר היום עד למציאת האשמים – והתפטרותו של הנשיא ניקסון.

מרתה מיטשל – אף אחד לא רצה להאמין לה

אחד הקורבנות המשניים של הפרשיה הייתה מרתה מיטשל – אשתו של ג'ון מיטשל, מנהל הקמפיין של הנשיא ניקסון. מרתה הייתה אישיות מפורסמת ופופולרית בציבוריות האמריקאית ונודעה כמי שמעולם לא היססה להשמיע את דעתה בציבור, ואת האמת שעל ליבה. מרתה דאגה תמיד לרחרח אחרי פעילותו של בעלה, וכך ידעה על המזימה המתבשלת אך שוכנעה כי מדובר בהליך לגיטימי וכשר.

ביום שבו פרשיית ווטרגייט התגלתה והתפרסמה – נסע בעלה לוושינגטון על מנת לטפל במשבר והיא עוד ניסתה לשכנע אותו להודות במעשה שנעשה תחת משרדו. לבסוף, משלא הצליחה לשכנעו, איימה על בעלה שתצא לציבור ותפרסם את האמת. מיד לאחר מכן ביצעה שיחת טלפון לעיתונאים מחדר בבית מלון. מרתה החלה להודות ולספר את כל הידוע לה על הסקנדל כשתוך כדי שיחה – נכנסו סוכנים סמויים לחדרה חטפו את שפופרת הטלפון מידיה, ותחת איומי אקדח – מרתה מיטשל – האישה החזקה נכפתה וסוממה והושארה בשבי במשך כמה ימים כשבמהלכם ניסתה לברוח דרך המרפסת ללא הצלחה. בקרב הציבור פרסמו גורמים בכירים, כולל בעלה, כי מרתה מיטשל אינה שפויה, מכורה לאלכוהול ואף הוזה… הציבור התקשה להאמין כי קנוניה בסדר גודל שכזה אכן התרחשה, והעדיף להאמין כי אכן דעתה של מרתה מיטשל השתבשה. לאחר שחרורה – פנתה לקבלת טיפול פסיכולוגי וסיפרה את כל הידוע לה, אך גם הפסיכולוגים ביטלו את דבריה במחי יד וסברו כי היא הוזה. רק כעבור תקופה ארוכה, עם סיום הפרשה, התגלו דבריה כנכונים. בעלה נכלא ל-19 חודשים, ואילו הנשיא ניקסון מצידו טען כי אם לא הייתה מרתה מעורבת, לא הייתה פרשת ווטרגייט – וכי רק בשל מרתה, בעלה – ג'ון מיטשל לא הלך בכבודו ובעצמו לבצע את המוטל עליו ונתן לעובדיו את הפקודה להטמין מכשירי האזנה במטה המפלגה היריבה. מרתה עצמה לא האריכה ימים לאחר הפרשיה העגומה והלכה לעולמה בשנת 1976.

חידת קיומו של "גרון עמוק"

התעלומה שנותרה הייתה מי הוא אותו מקור עלום שכונה "גרון עמוק"?!

"גרון עמוק", המקור האנונימי שחשף את הפרשיה לשני העיתונאים הצעירים בוושינגטון פוסט היה נתון תחת מעטה מסתורין שנים רבות. "גרון עמוק" סיפק מידע עסיסי לשני העיתונאים רודפי הסנסציות בנוגע למעשים לא כשרים שבוצעו במשרדי המפלגה השולטת – המפלגה הרפובליקנית: פריצה למשרדי המפלגה המתחרה – המפלגה הדמוקרטית, וגם פקודתו של עוזרו של ניקסון לפרקליטו לזרוק לנהר הקרוב מזוודה עם חומר מרשיע.

ניחושים וספקולציות רבות נפוצו במשך השנים בקרב האמריקאים, לגבי זהותו החשאית של "גרון עמוק" והשאלות סביב התעלומה סירבו לרדת מסדר היום. אך העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין מילאו את פיהם מים וסרבו לשתף פעולה ולהסגיר את מי שסייע להם לחשוף פרטים עסיסיים מן הפרשה.

קבוצת סטודנטים החליטה לקחת את הנושא כאתגר ולבצע עבודת בילוש מסיבית יחד עם הפרופסור שלהם. המסקנה שלהם התפרסמה כאשר טענו כי "גרון עמוק" הוא למעשה, סגן פרקליט בבית הלבן בשם פרד פלידינג. חשוד נוסף ששמו פורסם כאחראי לדמות "גרון עמוק" –  היה ראש הצוות לשעבר בבית הלבן העונה לשם אלכסנדר הייג.

תאוריה אחרת גרסה כי למעשה "גרון עמוק" הינו דמות בדיונית שלא הייתה קיימת כלל, והעיתונאים הצעירים המציאו אותה רק כדי ליצור סיפור כיסוי מתאים, ואולי בכלל מדובר בכמה מקורות שונים לחלוטין.

עוד ניחושים לגבי זהות המדליף התמקדו באישים דוגמת ג'ון דין, היועץ המשפטי בבית הלבן; פאט ביוקנן, שהיה כותב נאומים לניקסון; דוברו של הנשיא, רון זיגלר; סגן התובע הכללי – הנרי פיטרסון.

העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין מצידם מסרו כי הם אינם מוכנים בשום אופן למסור את זהותו של המקור האנונימי ורק לאחר מותו של גרון עמוק יהיו מוכנים לפרסם את שמו. וכך עברו שנים רבות כאשר החידה בעינה עומדת ונראה היה כי גרון עמוק זוכה לאריכות ימים מופלגת.

לאחר שלושים ושלוש שנים, נדמה היה כי התעלומה עומדת להיעלם. בשנת 2005 התפרסמה חשיפה באחד מאמצעי התקשורת כי "גרון עמוק" הינו לא אחר מאשר בוו' מארק פלט, בכיר לשעבר באף- בי-אי. למעשה, במהלך השנים עלה וצף גם שמו של מארק פלט אך לא נמצא כל מניע למעשיו ואחריותו האישית לא הוכחה. בשנת 1999 אף הכחיש זאת פלט בראיון שנעשה עמו. למרות זאת, הנשיא ניקסון עצמו היה משוכנע כי אכן מדובר פלט. ואכן, בגיל 91 יצא פלט מגדרו והסכים להודות ב"אשמה" כי "גרון עמוק" זה אכן הוא בכבודו ובעצמו.

פלט שימש באותה תקופה בתפקיד השני הבכיר ביותר באף.בי.אי ונחשב עד היום כאחד מחושפי השחיתויות הגדולים בפוליטיקה האמריקאית. אך גם לאחר הודאתו של פלט, סרבו העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין להודות בכך שהוא היה המקור להדלפות. זה קרה רק לאחר מותו, בשנת 2008.

הטענות לגבי האינטרס של פלט לחשוף את המעשים של ניקסון, פורסמו בספר שהוציא לאור העיתונאי בוב וודוורד, אשר טען כי בעקבות אי מיניו של מרק פלט לממלא מקומו של  ראש הבולשת שבדיוק הלך לבית עולמו – החליט פלט לנקום בניקסון, ולדבריו סיבה נוספת נעוצה בזעמו על המגמה של המעשים הלא חוקיים המתרחשים בבית הלבן.

השארת תגובה