שובו של עסק הביש

הלכה לעולמה הגב' מרסל ניניו, שישבה בכלא המצרי במשך ארבע-עשרה שנים, בשל מעורבותה בפרשת 'עסק הביש' • חברי החולייה, שהיו בסך הכול צעירים יהודים אידאליסטים חסרי ניסיון, נפלו או הופקרו כקרבן

שמנית המרגלים בפרשה - צילום עיתונות ערבית
שמנית המרגלים בפרשה - צילום עיתונות ערבית
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לפני שבוע וחצי הלכה לעולמה מרסל ניניו – שישבה בכלא המצרי וספגה עינויים קשים על חלקה כקשרית בפרשית "עסק ביש". מרסל נשפטה ל-15 שנה בכלא המצרי. זהו העונש הכי חמור שהושת עבור אישה עד אז במצרים. היא השתחררה כעבור 14 שנים, עלתה לישראל, נישאה אך לא זכתה לילדים.

בעקבות פטירתה חזרנו לסיפורם האישי של חברי החולייה, שהיו בסך הכול צעירים יהודים אידאליסטים חסרי ניסיון, שנפלו או הופקרו כקרבן בידי האויב המצרי ושילמו מחיר כבד מנשוא. בשורות הבאות נעסוק בפולמוס הנרחב שהתעורר לגבי השאלה, מי נתן את ההוראה לפעילות? פנחס לבון שר הביטחון או לחילופין מי שהיה ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי? בבואנו להאיר את הפרשה, לא ניתן להתעלם מהתחושה שמדינת ישראל לא עשתה מספיק למענם.

1954 – רחובות קהיר היו הומי אדם, ביום קיץ מהביל זה. היה זה יום השנה למהפכת הקצינים, ועבור שני הצעירים בני העשרים ואחת, פיליפ נתנזון שכונה "הנרי" וחברו ויקטור לוי שצעד מעט לפניו, החום הציק עוד יותר. למרות זאת עשו השניים את דרכם בנחישות בין העוברים ושבים בעיר הקוסמופוליטית. פיליפ היה בן לרופא שיניים יהודי יליד וינה, שהתגורר באלכסנדריה עם משפחתו, ובעצת חברו ויקטור החליט כמה חודשים קודם לכן, להצטרף לתנועת הנוער ה"חלוץ" בלא ידיעת הוריו.

בכיסו להט נרתיק המשקפיים מתוצרת איטלקית משובחת, אותו דאג לרכוש מבעוד מועד בחנות האופטיקה של מארון איאק באלכסנדריה, בסניף ששכן בכיכר מוחמד עלי  14. בעוד רגע, הרהר פיליפ יתפטר מנרתיק המשקפיים הממולכד. אף על פי ש"רוברט" איש המסתורין, שדאג להסיעם ממקום המפגש למקום הפעולה, נתן לו תדרוך מקיף, ליבו הלם בעוז. רוברט  שהציג את עצמו כמהנדס מכונות ניהל אורח חיים נוצץ ורהבתני במיוחד, זאת לצד העובדה שרוברט נהג במכונית אמריקאית ירוקה בעלת גג נפתח הנושאת מספר דיפלומטי. פיליפ סבר עד שלשום, כי יש להעלות את סימני השאלה לדרגים בכירים בארגון, אך חברו ויקטור לוי הפציר בו  כי אין שום יסוד בחשדותיו. פיליפ השתכנע. אתמול עוד ביקש מרוברט דרכוני מילוט למקרה שמשהו ישתבש בדרך, אך רוברט הרגיע אותו כי במקרה כזה, יש לו חבר טוב שמקושר בדרגים הנכונים והוא מהר מאד יוכל לעזור להם להימלט דרך לוב. בנוסף העצים את רוברט את גודל תפקידם, ונסח בהם גאווה רבה על מעשיהם האמיצים ביחידה 131. במיוחד בתקופה זו שמצבה הביטחוני של ישראל הדרדר, ובריטניה עומדת לחתום על הסכם עם מצרים לפינוי צבאה מתעלת סואץ כאשר  את כל מצברי הנשק כולל מחנות הצבא ושדה התעופה בכוונתה לתת למצרים.

בישראל השתררה באותה עת חרדה גוברת והולכת, גילה את אוזנו רוברט, וראש הממשלה משה שרת שרוי היה בפחד מתמיד כי נאצר, ראש ממשלת מצרים, ינצל את העדר החציצה של הבריטים בינו ובין ישראל – יפתח במלחמה וינתק את אזור הנגב מישראל. לא היה צריך יותר מכך. פיליפ וויקטור היו גיבורי חיל, נחושים ונלהבים להגן על עמם ועל מולדתם הצעירה בכל מחיר. במרכז עיר הבירה המצרית נותר לפיליפ לספור את הדקות הבודדות שנותרו עד שיסיימו את המשימה המוטלת על כתפיהם.  שני החברים ידעו כי עליהם להגיע לאתרים כגון: ספריות, בתי דואר, או אפילו מחסן החפצים של הרכבת בקהיר, שם יבצעו את המוטל עליהם ויסתלקו חיש מהר. רוברט יהיה מרוצה. מדוע דווקא היעדים הללו נבחרו? לקרוא לספריה או למחסן חפצים של הרכבת בקהיר 'יעד אסטרטגי' זאת קצת בדיחה, חלפה לפתע מחשבת פקפוק מהירה כברק במוחו. רוברט לא טרח לספק תשובה לשאלה זו.

האירועים הבאים התרחשו במהירות מול עיניו של פיליפ:  בדיוק לפני היעד – הליכתו של ויקטור חברו הקרוב, נקטעת בפתאומיות, עיניו של ויקטור מתרוצצות בבהלה כאשר שוטר חרש מצרי בעל פנים חורשי רע ניגש אליו ובידיו זוג אזיקי ברזל כבדים וקרים למגע. השוטר שהופיע כאילו משום מקום תפסו בברוטאליות מרובה ובטרם מספיק ויקטור חסר האונים לעשות צעד קטן ולברוח, הוא כבר מוצא עצמו עצור. פיליפ שהלך מעט מאחוריו נעצר על עמדו כהלום רעם, קופסת המשקפיים להטה בכיסו אך לא היה בידו לעשות מאומה. ברגע קלט כי האזור שרץ שוטרים ואנשי הבטחון המסכל (אלמח'אבראת )  ריצה או בריחה תעורר חשד מידי. לאן יכול להשליך את נרתיק המשקפיים? זיעה קרה כיסתה את מצחו ולא בשל חום הקיץ הכבד. מחשבותיו קפאו. כעבור דקה בודדת  – התרחש פיצוץ עז. כל גופו של פיליפ החל בוער באש. הכוויות מילאו את גופו ופצעו את נשמתו, בליבו הוא כבר הבין – בוגד הטמין להם מלכודת. זה הסוף, כך חשב. הוא ימות.

השלטונות המצריים חיככו ידיהם בהנאה מרובה. את חברי החולייה הם תפסו בקלות יתרה וזאת בשל חוסר מידור בין התאים השונים. אחד מהצעירים פונה אחר כבוד לבית הכלא המצרי הידוע לשמצה  ששמעו יצא למרחוק בדבר העינויים, ההשפלות ועבודות הפרך שהיו מנת חלקם של האסירים. כל חברי החולייה נתפסו, בהם חברי התא באלכסנדריה והתא בקהיר: ד"ר משה מרזוק מנהל התא בקהיר, ושמואל עזר ראש התא באלכסנדריה. בנוסף נתפסו רוברט דסה מאלכסנדריה, מאיר זעפרן מקהיר, ומאיר מיוחס מאלכסנדריה. מאיר בינט, איש מודיעין מצטיין  בן 37 שהיה במצרים בשל תפקיד  מודיעיני אחר, ותפקידו היה אך ורק להעביר לחברי הקבוצה כסף – נעצר אף הוא בשל חוסר המידור והתאבד בכלאו לאחר חמשה חודשי עינויים. מרסל ניניו, שתפקידה היה לקשר בין התאים בערים השונות – פתחה יום למחרת את העיתון, קראה את הכותרת הראשית והיא הייתה המומה. לא אמרו לה קודם לכן כי במסגרת התא המחתרתי ייאלצו לפגוע באנשים או לשרוף דברים וליבה צנח, היטב ידעה כי אין לה לאן להימלט. מרסל נחפזה להשמיד את מעט הראיות שהיו עלולות להפליל אותה, ניירות, מספרי טלפון ומכתבים. בייאושה חשה כמו עכבר בכלוב. לא היו בידיה מסמכים להימלט ולכן ניסתה לברוח לכפר מרוחק מקהיר כשסוכני החרש בעקבותיה ולבסוף עוצרים אותה. החיים שלה נגמרו, הבינה. בנוסף, נעצרו אלי נעים וצזאר כהן – שכל אשמתו הייתה שכרטיס ביקור שלו נמצא במקרה בארנקו של ד"ר משה מרזוק – שני אלה זוכו לבסוף מכל אשמה, אך היה זה לאחר שעברו חקירות ועינויים קשים.

פיליפ ניצל לבסוף. למרות הפיצוץ העז והכוויות הקשות, רגלו שנפצעה קשה חזרה לתפקוד. בחקירות הקשות, פיליפ וחברו ויקטור ניסו לטעון כל העת כי הם חברים בתא קומוניסטי והצליחו למלא את פיהם מים ולא להסגיר את חבריהם לתא בקהיר, אך לשלטונות המצריים היו מקורות מידע אחרים. הפרשה התפוצצה בקול רעש גדול. המצרים חגגו את פרסום החשיפה בקרב מדינות העולם על המזימה והקנוניה הישראלית להשחרת המצרים, על ידי טרור מכוון כנגד יעדים אסטרטגים בריטים ובכך, לגרום לבריטים לחשוד כי רשת טרור מצרית עומדת מאחורי סדרת הפיצוצים במצרים ולחבל ביחסים העדינים עם מצרים.  ופני ישראל חפו.

כל הנאשמים הועמדו למשפט, האווירה הייתה עוינת ופני אב בית הדין יוסוף דיגווי היו חורשי רעות.  הצעירים היהודים הבינו היטיב כי נקלעו למשפט ראווה. לעורכי הדין מטעמם לא נתנו כמעט לדבר, וכל פסקי הדין נקבעו מראש על ידי ראשי הממשל. ויקטור ופיליפ נשפטו למאסר ממושך, ובכך נגדעו באיבם כל חלומותיהם.  ד"ר משה מרזוק – רופא בבית החולים היהודי בקהיר ושמואל בכור עזאר – מורה בן 24 תושב אלכסנדריה, בתור ראשי החוליות, נשפטו לעונש מוות  בתלייה בעוון בגידה וריגול.

לד"ר משה מרזוק הייתה יכולת לברוח. בידו היה מוכן דרכון ומשרה של רופא חיכתה לו בישראל, אך הוא העדיף להישאר במצרים. את כל האשמה נטל על כתפיו, למרות שבפועל החולייה בקהיר הייתה מושבתת וכלל לא פעלה. רק חודשים מספר קודם לכן נפגש ד"ר מרזוק עם גורם ישראלי בצרפת ואמר לו בזעף כי נמאס לו ממשחקי הילדים הללו ולכן החליט להפסיק את הפעילות של חברי הקבוצה מקהיר  – אך בעת צרה ומצוקה לא רצה להפקיר את חבריו לגורלם ונטל את מלוא האחריות על שכמו.  מאיר זעפרן בן ה-26 מהנדס וארכיטקט ומאיר מיוחס סוכן בן -27  נידונו ל-7 שנים בכלא המצרי ואילו מרסל ניניו בת ה-24 ששימשה כקשרית בין התא באלכסנדריה לתא בקהיר, והעבירה מכתבים, כספים ומכשירי קשר נידונה ל-15 שנה בכלא – העונש החמור ביותר שהוטל על אישה אי פעם במצרים עד אז. היו רק שני אנשים שלא נתפסו. אברהם דר – קצין צה"ל בדרגת סרן שגייס את הצעירים ב-1951 ומאז עזב את מצרים. דר נשפט ללא נוכחותו לעונש מוות. ו"רוברט", הוא עוד הספיק למכור את מכוניתו בטרם עלה על ספינה שנסעה לאירופה, ומשם לישראל.  רוברט האיש בעל השמות המרובים, שידוע גם כאברהם זיינדברג,  אברי אלעד או פול פרנק, התקבל בישראל כגיבור על ידי חברי הממשלה. בארץ סיפר כי נשאר על מנת לנסות להבריח את שלושת העצורים הראשונים ועל מנת להציל את אלה שטרם נעצרו. רק כעבור ארבע שנים התקבלו עדויות כי הוא בקשר עם הנספח הצבאי המצרי בגרמניה עות'מאן נורי, הוא נחקר  על מעשיו המפוקפקים, הועמד למשפט בישראל  וגזר דינו נקבע לשתיים עשרה שנה בכלא. לאחר שהגיש ערעור, הופחת עונשו לעשר שנים.  חלפו  כעשרים שנה לפחות עד  שהתפרסם בעיתון המצרי "אל אהרם" תחקיר על היותו של רוברט / אברי אלעד / אברהם זיינדברג / פול פרנק סוכן כפול, גנב כפייתי, שבעברו הודח מקצונה ופיקוד מספר פעמים בצבא הבריטי בפלמ"ח ובצה"ל, ואף נכלא לא פעם בעוון התנהגותו הפלילית.

למרבה החרפה, התברר כי היעדים במצרים שנבחרו לפעילות היו בתי דואר, ספריות או מחסן החפצים. בקהיר לא היו כלל יעדים בריטיים וההנחיה היכן לבצע אותם הייתה הנחיה מצרית.

מי נתן את ההוראה?

השלטונות בארץ שמרו על איפול בנוגע לכישלון המבצעי ואף כאשר התפרסמו ידיעות בחו"ל, בארץ לא התיר הצנזור לפרסם את המידע. משה שרת שהיה ראש הממשלה בעת המעצרים, לא היה שותף בסוד העניין ובדיעבד הקים ועדת חקירה (וזאת על פי דרישתו של פנחס לבון) על מנת לחשוף את האחראים על המחדל. הוועדה שהוקמה בסודיות לא הצליחה לשים את ידה מי היה הגורם האחראי וכתבה במסקנותיה למשה שרת, כי לא שוכנעו למעלה מכל ספק כי ראש אמ"ן ג'בלי לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, הם אינם בטוחים שלבון נתן את ההוראות לפעולה. ביומנו של משה שרת הוא רושם משפטים חריפים במיוחד על פנחס לבון שר הביטחון – וטוען כי גם אם גרסתו נכונה במאה אחוז, עדיין הוא אחראי על מעשי זוועה רבים, שחלקם נמנעו על ידי התקוממות הרמטכ"לים, ביניהם – הזוועה של קהיר. "הדבר שלא אוכל בשום פנים לתרצו בפני הקדוש ברוך הוא – השארת לבון על כנו מכאן ואילך", כך מופיע ביומני משה שרת מהתאריך 25 לינואר 1955. לפרשיה השתרבב גם שמו של משה דיין כגורם אחראי שמעורב בסיפור – מה שלא הוכח. לימים התברר שלוועדה הוגשו מסמכים מזויפים, ולבון התפטר מתוך תחושת עלבון קשה. בן גוריון שחזר לעמוד בראשות הממשלה התפטר אף הוא אחריו, במחאה על טיפול הממשלה בפרשה. בנוסף, הודחו מתפקידם בנימין ג'בלי ראש אמ"ן וראש יחידה 131 מוטקה בן צור. הייתה זו הפרשה הראשונה שהתקשורת נעמדה מול חברי הממשלה כתקשורת לוחמנית ויחד עם אזרחי המדינה ביקרו את מהלכיהם של קברניטיה.

רק לאחר שהפרשיה התפרסמה בעקבות משפטו של אברי אלעד – אשר נשפט למשך עשר שנים בכלא, נפתח הפולמוס הקשה בציבור, וחיצי האשמות נורו לכל עבר. בתקשורת עדיין חלו מגבלות הצנזורה אודות הפרשה ונוצרה שפת קוד מיוחדת. כך למשל, אברי אלעד כונה האדם השלישי, בנימין גבלי – הקצין הבכיר. יוסי הראל שחשף את המסמכים מזויפים שהוצגו לחברי הוועדה כונה "גבר" ואילו שמו של פנחס לבון היה גלוי. בדיעבד הודתה מזכירתו האישית של בנימין ג'בלי על זיוף מכתב.

במשך שנים רבות לא התקבלה תשובה חד משמעית לשאלה הבסיסית: מי היה יוזם הרעיון של קבוצת צעירים בלתי מנוסה שלא הוכשרה כלל להפעיל מוצרי חבלה לפעול בצורה כה חובבנית? מה שקרה להם בוודאי אינו באשמתם, כותב חתן פרס ישראל פרופסור הרכבי שהיה במשך שנים רבות ראש אמ"ן. מדובר בחבורת צעירים שאומנם עברה אימון בצה"ל אך לא היה בידם את המיומנות הנדרשת עבור מבצע בסדר גודל שכזה, ולא את הציוד הנדרש, וגם במידה והמבצע היה מצליח – ערכו היה אפסי. בעת התפוצצות הפרשה, הרכבי נעדר מהארץ והעביר שנת לימודים בפריס. לאחר פרישתו של ג'בלי הוא תמנה לראש אמ"ן. למעשה ישנה עדות כי בנימין ג'בלי הודה בשנת 2007, כמה חודשים לפני מותו, בפני עיתונאי העונה לשם ירמי עמיר מעיתון גלובס, כי הוא זה שנתן את ההוראה ולא פנחס לבון.

הזדמנות שחרור שהוחמצה

לאחר מבצע קדש, בין 5,000 השבויים שתפסה ישראל, נלכד גם אותו גנרל יוסוף דיגווי, ששימש  באותה עת כמושל עזה. הרבה אצבעות מאשימות את מדינת ישראל על כך ששחררה את הגנרל המרושע ששפט את צעירי מבצע "עסק ביש" והחמיצה הזדמנות פז לשחררם. לבסוף שוחרר רק ישראלי אחד בלבד – טייס שבוי בשם יהונתן אטקס, וזאת תמורת לא פחות מ-5,000 שבויים,  במסגרת עסקת חילופי שבויים. האם הייתה זו רשלנות? או חלילה הפקרה מכוונת של ראשי מפלגת מפא"י – וזאת על מנת לא לפתוח שוב את הפולמוס בפרשה? לא לנו הפרשנות.

השבויים ששמעו מכלאם על העסקה המוזרה שערכה ישראל עם מצרים נעטפו בחבלי ייאוש, כאב הלב  היה גדול מנשוא. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת ששת הימים, לישראל היו למעלה ממחמשת אלפים שבויים. הם חששו להיתלות בתקוות שווא. אך בשורת השחרור השיגה אותם לבסוף. מאיר עמית שעמד באותה עת בראש המוסד, איים להתפטר במידה ולא יכללו את האסירים של עסק ביש במשא ומתן – וזאת למרות התנגדותו של משה דיין שכיהן אז שר הביטחון. בנוסף אליהם שוחרר גם המרגל הישראלי וולפנג לוץ ואשתו. בהקשר זה מעניין לציין כי המצרים היו בטוחים עד הדקה האחרונה כי הוא מרגל גרמני דווקא. ארבעת עצורי הפרשה יצאו לחופשי. עבורם היתה זו יציאת מצרים תרתי משמע, מעבדות לחרות. היה זה שחרור חשאי שהמשיך עוד להישמר בסוד כמה שנים טובות, עד לחתונתה של מרסל ניניו, אז הותר לפרסום כי אסירי הפרשה שהסעירה את כל המדינה – שוחררו סוף סוף לחופשי.

השארת תגובה