מועדים לשגרה

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הרב יוסף דב הלוי סולובייציק, ראש ישיבת יצחק אלחנן בניו יורק, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדור הקודם. בהתוועדות יו"ד שבט תש"ם, יובל השלושים לנשיאותו של הרבי מליובאוויטש, הגיע הרב סולובייציק להתוועדות ב-770 כדי לכבד את הרבי בנוכחותו. כשהוא שב אחרי כמה שעות לביתו, האנשים שליוו אותו ביקשו לשמוע את התרשמותו מהרבי. "מה השתנה ברבי מאז למדתם יחד בשנות השלושים באוניברסיטה בברלין?".

כדרכו של רב, ענה הרב סולובייציק עם ווארט נפלא: "פעמיים ירד משה רבנו עם הלוחות מהשמים, בפעם הראשונה הוא הוריד את לוחות הנס, לוחות האלוקים שנעשו מ"לבנת הספיר", אבן נשגבה שהייתה חצובה תחת כיסא הכבוד. ואילו בפעם השנייה הוא ירד עם לוחות נמוכים שלא בהשוואה, אלו היו לוחות מעשה ידי אדם שנחצבו מתוך אבן ספיר שהתגלתה בתוך אוהלו של משה רבנו.

ובכל זאת דווקא בירידת הלוחות השניות אירע פלא: קרן עור פני משה. פניו של משה האירו מקדושת הלוחות. הארת פניו העידה על התמורה האדירה שחלה בו מ"אדם" ל"איש האלוקים". אבל למה זה לא קרה בלוחות הראשונות? הם הרי היו קדושות הרבה יותר? כי הלוחות השניות ניתנו לו לאחר שמסר נפשו על ישראל, לאחר שהטיח את הראשונות בקרקע ואמר "מחני נא מספרך", וככה מתחוללת הפריצה מהאדם ל"איש האלוקים".

הנמשל היה מובן: כבר אז, בברלין, היה הרבי אדם גדול, אבל עכשיו הוא רבי, צדיק שלוהט אור פניו, כי עכשיו זה לאחר שהקריב נפשו עבור ישראל.

הנה סיפור מיוחד במינו (סיפורי חסידים, הרב זוין, מועדים 249): הצדיק רבי ישראל מרוז'ין היה מגדולי מאורי החסידות בדורות הראשונים. הוא הקים את גזע חסידות רוז'ין שהתפצל מאוחר יותר לכמה חצרות חסידיות חשובות. הצדיק מרוז'ין ניהל את חייו בעשירות מופלגה וזכה גם לאחוז בתפילין נדירות, התפילין בהן התפלל סבו המגיד ממעזריטש. אחרי פטירתו חילקו בניו את הירושה, וכמובן המאבק העיקרי התמקד בתיק התפילין של האבא והסבא.

הם סיכמו שכל אחד יכתוב על פתק בתוך מעטפה סגורה מהו מוכן לוותר עבור התפילין, ומי שיעשה את הוויתור הכי משמעותי יזכה לקבל את האוצר. אחרי שכולם כתבו והכניסו במעטפה, הם שינו את דעתם והחליטו להטיל גורל. מי שזכה היה הבן ר' דוד משה שהפך להיות האדמו"ר מצ'ורטקוב. אחיו הגדול, האדמו"ר מסדיגורא, שפספס את הזכייה היה כאוב מאוד וביקש לפתוח את המעטפה של האח שזכה ולראות על מה היה מוכן לוותר. על הפתק היה כתוב שהוא מוותר על כל חלקו בירושה הכספית הענקית כדי לזכות בתפילין. כולם הבינו מדוע הוא זה שזכה בגורל.

חלפו שנתיים והאח הגדול מסדיגורא ישב עם חסידיו וגילה שהוא מקנא באחיו שמתפלל בתפיליו של המגיד. שני חסידים ניגשו אליו והתוודו שמיד אחרי הגורל, כאב ליבם לראות את רבם – אותו – מקנא באחיו הצעיר ולכן פתחו את התפילין והוציאו מתוכן את הפרשיות של המגיד והניחו במקומן פרשיות כשרות סטנדרטיות. מאז הם מסתובבים עם הפרשיות הקדושות ולא יודעים איך לצאת מזה. האדמו"ר הזדעזע וביקש לקבל מיד את הפרשיות ונסע לבקר את אחיו בצ'ורטקוב.

הוא ראה שהתפילין של המגיד מונחות על השולחן ואחיו מרים אותן, נאנח, ואז מניח אותן בחזרה על השולחן ומניח לעצמו זוג תפילין אחרות. "אגיד לך את האמת, גילה האח הצעיר לאחיו הגדול, מאז ההגרלה לא הנחתי אותן. בכל פעם שאני לוקח את התפילין אני מרגיש קושי להניחם, כאילו אינני ראוי להן". ענה לו אחיו הגדול: "אחי האהוב, זה לא אתה שלא ראוי לתפילין, אלא הפרשיות שמונחות בפנים אינן ראויות לאדם גדול כמוך. הבאתי לך את הפרשיות של המגיד בחזרה".

כעת נוכל להבין שאלה שמתעוררת בעוד שבועיים: אנו נקרא על הרגע הגדול בו יהודי מבוגר בן 99 מוסר נפשו לקיים את מצוות ברית מילה, ואז מספרת התורה דבר תמוה עד השמים. רק ביום השלישי למילה, מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו לקיים את מצוות ביקור חולים.

וכל אחד מתפלא: האם אברהם לא היה ראוי לזכות לביקור מוקדם יותר?! במיוחד שהסמל שממחיש את דמותו של אברהם הוא הזריזות. "וישכם אברהם בבוקר". אברהם אבינו אף פעם לא הלך, הוא תמיד רץ לקיים את מצוות ה'. כשבאים המלאכים להתארח אצלו הוא רץ אל הבקר לשחוט להם בשר, אפילו בדרך לעקדה הוא משכים בבוקר. ולמה לא זכה בחזרה ליחס כזה מה'?

ענה הרבי רעיון מופלא (חלק ה' פרשת וירא): זה אברהם שלא היה מעוניין שהקב"ה יקדים לבקרו, משום שאז פצע המילה היה מתרפא מיד ואברהם אבינו לא רצה קיצורי דרך בקיום המצווה. הוא ידע שזה לא פשוט להתקשר לקב"ה, לא ביום אחד עוברים תמורה מאדם ליהודי. הגוף צריך לעבור תהליך טבעי של הפנמה ועיכול וכל זה מתרחש דווקא דרך הכאב של המילה. אבל אילו היה הקב"ה מקדים לבקרו והרי ביחד עמו באים כל צבא השמים כולל מלאך רפאל, הם היו נוטלים מיד – לא רק שישים מחוליו, אלא – את כל חוליו של אברהם, ואז הברית הייתה נשארת כביכול אירוע חיצוני.

מעתה נוכל להבין את המעבר החד מחודש החגים מרובה במועדות לחודש מרחשוון השיגרתי והנטול כל חג ומועד.

מיד בסיום חודש תשרי, הכול נגמר בחדות. אתמול הייתה חגיגה והיום כלום גדול. למה?

הרבי מליובאוויטש הקדיש שיחה שלמה לשאלה הזו (התוועדויות תשמ"ט א/313) וענה רעיון חשוב ומרגש. בדור התזזיתי ומחפש הריגושים שלנו, בתקופה כזו בה צעירים אינם מצליחים לקיים מערכת נישואים שאינה מלהיבה אותם מדי בוקר מחדש או להתמיד בעבודה שאינה מייצרת אתגרים אינטלקטואליים כל שעתיים – חשוב במיוחד להטות אוזן לתובנה פשוטה: כל עוד אנחנו מקבלים – אנחנו לא משתנים. כל עוד אנחנו עומדים במצב פאסיבי וקולטים מבחוץ – אנו לא באמת נקשרים. רק כשאנו עוברים להיאבק וליצור – מתרחש המסע שפורץ את ההפרדה בין החומר לאלוקי וקושר אותנו לקב"ה.

החגים מקיפים בחום, אבל לא מרימים אותנו מבפנים. החגים הם תקופה נהדרת, אבל הם לא חושפים את העומק הנשמתי שבנו. מה שמביא את האדם לשיא הוא דווקא השגרה, הימים של הכלום שאין חשק לקום בהם מהמיטה. המאמץ לגייס בימים הללו כוחות של התמדה, ונחישות, ועיקשות ליישם את כל מה שקיבלנו בחודש החגים הוא זה שמחולל את הצמיחה הרוחנית.

האדם הוא יצור בורא, יצור שמבקש ליצור, ורק כשהוא נאבק עם עצמו ועושה את הבלתי רגיל הוא מוצא טעם ומשמעות. ולכן חודש חשוון בא אחרי החגים: זהו צעד מכוון כדי לעכל את מה שקלטנו בחודש החגים. קודם קלטנו מבחוץ ועכשיו עוברים את המסע המייגע של ההפנמה. ככה זה, אין דרכים קצרות להתקשר אל מה שמעבר לנו.

זאת תובנה שמקיפה את כל צדדי החיים: מבוגרים יודעים שלא רמת הטיול ל"ירח דבש" מבטיחה את הצלחת הנישואים. הרבה זוגות חגגו ירח דבש ואחרי שנתיים חגגו ברבנות… הצלחת הנישואים שמורה לאלו שיודעים לחגוג את השגרה, לאלו שיודעים את הסוד: אנחנו אוהבים את מי שאנחנו מתאמצים בשבילו. צריך להקריב בשביל להתקרב.

באותה מידה בחינוך הילדים: לא כמות המשחקים שמקיפה את הילד מגדלת אותו, אלא ההיפך: המידה שההורים עודדו אותו להתאמץ ולפרוץ את אזור הנוחות שלו. לעשות יותר ממה שהוא רגיל. כי רק חיים שיש בהם מאבק ועבודה קשה שווים את הקיום שלהם.

אז במקום לאחל "מועדים לשמחה", ישנו איחול גדול יותר: 'מועדים לשגרה'. זה החג האמיתי של הצמיחה הרוחנית והפנימית.

השארת תגובה