זיכוי הרבים במשנת מרן זצוק"ל

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

איתא בזוהר הקדוש (כרך א פרשת נח, דף לח ע"ב): "תנו רבנן, מה השיב הקדוש ברוך הוא לנח, כשיצא מן התיבה וראה כל העולם חרב, והתחיל לבכות עליו, ואמר: רבונו של עולם, נקראת רחום – היה לך לרחם על בריותיך!

השיבו הקב"ה ואמר: רועה שוטה, עתה אתה אומר זה, למה לא אמרת זאת בשעה שאמרתי לך בלשון רכה. כל כך התעכבתי עמך ואמרתי לך כדי שתבקש רחמים על העולם, וכיון ששמעת שאתה תנצל בתיבה – לא עלה על לבך לבקש רחמים על ישוב העולם ועשית תיבה וניצלת, וכעת שהעולם נאבד, פתחת את פיך לדבר לפני תפלה ותחנונים?

"כיון שראה נח כך הקריב קרבנות ועולות אע"פ שלא חטא], דכתיב: 'ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח'".

כשנח יצא מן התיבה, וראה את העולם החרב, החל לבכות, וטען לקב"ה שהיה עליו לרחם על העולם ולא להביא את המבול. הקב"ה, בדברי תשובתו, כִּנָּה אותו בלשון "רועה שוטה", ואמר לו: מדוע רק כעת אתה מתחנן ומבקש רחמים על העולם? מדוע כשדיברתי אתך בנחת, והודעתי לך על בואו המתקרב של המבול, מדוע אז לא ביקשת רחמים? מדוע כשהתעכבתי עמך בדיבורים ממושכים כדי לתת לך את האפשרות לבקש רחמים על העולם, לא ביקשת רחמים? מדוע כששמעת שאתה תינצל, בכניסתך אל התיבה, אמרת לעצמך 'שלום עלי נפשי' ולא פתחת את פיך לבקש רחמים על העולם?

אם נח היה גורם לכך ששני אנשים בלבד היו שבים בתשובה – היה מציל את העולם מן המבול. שכן נח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם היו שמונה צדיקים, ואם היו עוד שניים, כבר אמר הקב"ה לאברהם (בראשית יח, לב): "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה".

מטעם זה – אומר הזוהר הקדוש – האריך הקב"ה בדברים עם נח, ואמר לו: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", די היה להודיע לו "הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" ותו לא! אלא, רצה הקב"ה שנח יהרהר בלבו, מה הוא יכול לעשות למענם? להתעורר ולהתפלל עליהם, לבכות לפני הקב"ה שֶׁיִּנָּחֵם על הרעה. אך נח, כאמור, לא עשה כפי שהקב"ה ציפה שיעשה, והתבצר בתוך ד' אמותיו, מבלי לתת את דעתו על אחרים.

אדם ייתבע על שלא דאג לאחרים!

למדנו מכאן יסוד גדול וחשוב לחיים: לא די בכך שאדם דואג להתעלותו האישית, להיות איש צדיק תמים, ירא אלוקים ותלמיד חכם. גם לא די בכך שדואג לבניו שימשיכו ללכת בדרכיו. הכל טוב ויפה, אבל מה עם שאר אנשי העולם? מה עם זיכוי הרבים? כל אחד ייתבע האם ניצל את הַ"נֹּחַ" שבו, את היותו איש צדיק תמים, כדי להשפיע על אחרים? האם בכה עליהם? האם התחנן אליהם שישובו בתשובה? האם ניסה לשבת ולדבר אל לבם שיטעמו את טעמה המתוק של התורה הקדושה?  מי שסבור שעליו להתמסר אך ורק להשתלמותו האישית, וחבל לו לבזבז את זמנו היקר על אנשים ריקים ורחוקים, יושבי קרנות – הוא רעיא שטיא!

לעתים מזומנות אנחנו שומעים תגובות מאברכים בני תורה, בני עלייה, כשמבקשים מהם לצאת אל ה"עַמְּךָ": "אני עסוק בלימוד סוגיות עמוקות, או בלימוד קבלה, ואתה מבקש ממני לסגור את הגמרא?", "מה כבר אני יכול להשפיע? אין לי את הכוחות לזה!" או לחילופין – "מה הציבור הזה יכול להבין? מקסימום איזה סיפור! האם בשביל לספר סיפור יפה כדאי כל המאמץ והטרחה, והזמן היקר שמתבזבז?!"

רעיא שטיא! נתנו לך משמים כוחות, נתנו לך עוצמות! האם ניצלת אותם לייעוד שלשמן הם ניתנו לך? לכל אחד יש עוצמות, השאלה היא האם הוא מוכן למסור את הנפש, ולנצל את העוצמות הללו, להציל את העולם מהמבול השוטף אותו?

המאמצים שלך למען קרוב רחוקים, הדמעות שלך עליהם – יכולים להציל אותם מן המבול!

כל אימת שאני מתבונן בדברים הללו, נשמתי רועדת. אני מפחד, האם אכן מנצלים אנו די הצורך את הכוחות שקיבלנו מהקב"ה, ומקדישים אותם למען כלל ישראל, או שאנחנו דואגים רק לעצמנו, בבחינת "שלום עלי נפשי", ולא מתמסרים להצלתם של בני הדור המשוועים לעזרה.

זיכוי הרבים קודם לכל!

מי לנו גדול ממרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהקדיש כל כך הרבה מזמנו היקר להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בעיני מרן היה הזמן הדבר היקר ביותר עלי אדמות! הוא ניצל כל רגע ללימוד התורה, כל שנייה היתה יקרה בעיניו מפז רב!

אני זוכר לפני עשרות שנים, בעת שישבתי בבית מרן ודיברתי אתו בלימוד, בא בנו ושאלו: "אבא! מה השעה?" נענה הרב ואמר לו: "בשביל מה אתה צריך לדעת את השעה? שב ותלמד! בכל שעה, תהא אשר תהא, צריך ללמוד". לדידו של מרן לא צריך שעון, לא צריך לדעת מה השעה, כל הזמן צריכים לשבת וללמוד!

ואף על פי כן, כל אימת שהתבקש להקדיש מזמנו היקר, ולכתת את רגליו לחזק אחרים – לא חס על זמנו, לא הסתכל על התועלת האישית שלו, ויצא בחפץ לב למשימה. זיכוי הרבים היה אצלו בנשמה. הוא התמסר לעולם בכל לבו ונפשו.

פעם אחת אחד הזמנתי אותו לדבר בכנס של קירוב רחוקים שערכתי. והנה התברר שבאותו ערב אחד מבניו עשה סעודה לרגל סיום מסכת וביקש מאביו לבוא ולהשתתף. הרב סירב לבקשתו!

"אבא"! שאל הבן, "לא תבוא לסיום מסכת שעושה בנך? האמנם הכנס ההוא חשוב לך יותר מסיום של בנך?"

"כן"! השיב מרן. "הכנס הוא זיכוי הרבים, וזהו הדבר שחשוב לי יותר מכל!"

לא היו אצלו נגיעות, לא היו אצלו אינטרסים אישיים! אם יש הזדמנות לזכות את הרבים – זה קודם לכל, אפילו לבן! כדאי בשביל זה להקדיש את היקר מכל: הזמן!

מרן, שכבר מגיל צעיר, עמל והתייגע על התורה הקדושה יומם ולילה, מיצה את כל כוחותיו לגדול בתורה, כל דקה היתה מחושבת ומנוצלת אצלו עד תום – לא הפסיק במשך כל שנות חייו לחיות עבור אחרים ולא חי את חייו הפרטיים. וראה ב'משכני' במדבר (ח"א עמוד קמ"ו) כיצד דחף אותנו מרן להתחיל במסירת השיעורים לרבים, שמהם צמחה כל תנועת התשובה בארץ ובעולם.

בשעה שמתו מונח לפניו

לפני כששים שנה אירע מעשה מזעזע שימחיש לנו אפס קצהו של מושג עד כמה היה חביב לימוד התורה על מרן זצוק"ל, כמה ייקר והחשיב אותו, ומכך נוכל להסיק מה גדול היה הוויתור שוויתר מרן במה שהיה מבטל מתלמודו לצורך זיכוי הרבים:

הסיפור אירע כשנולדה לו בתו השביעית. הילדה נולדה עם מום בלב, וכעבור כמה ימים, לא עלינו, נפטרה. מרן זצוק"ל היה באמצע שיעור כשבאו והודיעו לו את הבשורה המרה. מרן נאנח, סגר את הגמרא ויצא להלוויה.

הוא קרא לזה שסיפר לו, ושאלו: "למה עשית לי את זה? למה הודעת לי באמצע השיעור"?

"כולם ממתינים לרב כדי שיורה מה לעשות? ואיך לעשות"? הצטדק הלה.

"ובשביל זה כדאי לבטל שיעור תורה של רבים? לא חבל? הרי גם אם רוצים להתייעץ אתי, לא היה קורה שום דבר אם היו ממתינים עד סוף השיעור! היית צריך להמתין עד סוף השיעור ורק אז להודיע לי".

רבותי! האם אנחנו קולטים את העוצמה? האם אנחנו מפנימים את ההבנה היכן ראשו של מרן היה מונח בשעה שמתו מונח לפניו? על מה הוא חושב ומה כואב לו?

כזו היתה דבקותו בתורה של מרן! התורה הייתה משוש חייו! כל הדברים האחרים היו טפלים ביחס למקור חיותו: לימוד התורה וזיכוי הרבים! גם בשעה שמתו היה מונח לפניו, והצער היה גדול מנשוא, מה שכאב לו הוא ביטול השיעור!

זכותו תגן בעדנו, אמן.

(מתוך "משכני אחריך" בראשית ח"א עמוד קמ"ד ואילך, ועיין שם לקט סיפורים והנהגות על מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל).

השארת תגובה