כך מערכת המשפט מאבדת גובה

מקלב, מתקשה לראות פריצת דרך אפשרית בין גנץ לנתניהו, אך גם נוטה להניח שליברמן לא יזהה את עצמו כמי שאחראי להקמת ממשלת שמאל. "ליברמן ירצה לגיטימציה מהאגף הימני של המפה ובשביל זה הוא זקוק לפיצול בליכוד"

בית משפט העליון
בית משפט העליון
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

קרוב לשבוע חלף מאז קיבל רא"ל במיל. בני גנץ את המנדט להרכבת ממשלה מנשיא המדינה, ולא הרבה קרה בינתיים במישור הפוליטי. נציגי גוש הימין והחרדים סירבו להיפגש עם גנץ ושלחו אותו לנהל את המו"מ מול הליכוד ונתניהו, השניים אכן נפגשו, אך גנץ עצמו הודה בישיבת סיעת 'כחול לבן': "לצערי לא הצלחנו להשיג התקדמות ממשית…" או בשפת המקום, לא היה כלום כי אין כלום.

מדקדקי רשומות ניסו לעמוד על טיבם של ההבדלים בין תגובות נציגי מחנה הימין, למה התכוון ליצמן כשאיחל לגנץ "חורף בריא" לפני ששלח אותו להתנהל מול אלקין, מדוע גפני השיב בשיחה הראשונה שיתייעץ ויחזור לגנץ בהמשך, אם לאחר דקות אחדות ממילא שב והודיע לו שדגל התורה היא חלק מהבלוק. מה טיבה של הדרשה הארוכה בשבח ממשלת אחדות שנשא דרעי באוזניו של הרמטכ"ל לשעבר ומי מארבעת ראשי 'ימינה' התעקש ללכת לפגוש את גנץ.

כל אלה הבדלים סנטימנטליים גרידא, פלפולים יפים לצ'ולנט של ליל שישי או לדיוני סרק בתוכניות פוליטיות ברדיו, בסופו של דבר הבלוק נשמר, ולמרות חששותיו המוקדמים של נתניהו – שרד הבלוק בגבורה גם את השבוע הראשון בעידן גנץ.

גנץ גם נפגש (כצפוי) עם ליברמן. בפני השניים ניצבת דילמה לא פשוטה בכלל, ויש במחנה הימין כמה וכמה פוליטיקאים בכירים למדי שמשוכנעים שההחלטה כבר נפלה.

תיאורטית, מונה 'גוש אנטי ביבי' 65 חברי כנסת המספיקים להקמת ממשלה, אלא שגוש כזה כולל את הרשימה הערבית פלוס נציגי בל"ד מחד גיסא, ואת ליברמן ואנשי בוגי יעלון מאידך גיסא. לכולם ברור שהחבורה כולה לא תצטופף סביב שולחן הממשלה, גם בתסריט הכי גרוע, ליברמן לא רואה את עצמו על כיסא לצד אחמד טיבי, אפילו אם הכיסא מוגבה.

כבר בשלב זה די ברור שהרשימה המשותפת תישאר מחוץ לממשלה, לכל היותר היא תספק רשת ביטחון לממשלה צרה בראשות גנץ. השאלה כיצד ינהג ליברמן, שניצב בפני שתי אופציות: האחת, לחבור לממשלה כזו שנשענת על כרעי איימן עודה ועופר כסיף, ליהנות ממנעמי השלטון אבל לספוג גם מתקפות חוזרות ונשנות מימין, שלפי סקרי השבוע האחרון גם יפגעו אנושות ב'בייס' של המצביעים שלו. השנייה, להישאר גם הוא באופוזיציה ולתמוך בממשלת המיעוט של גנץ מבחוץ.

כך, עשוי להיווצר מצב אבסורדי בו גנץ מרכיב ממשלת מיעוט של 43 ח"כים (כחול לבן, העבודה ומר"צ באדרת החדשה), כשבאופוזיציה נותרים 77 ח"כים, אך מתוכם 22 מעניקים לו רשת ביטחון מבחוץ.

לכולם ברור שתוחלת החיים של ממשלה כזו קצרה מזו של אל-בגדאדי לאחר שאותר על ידי מסוקי הקואליציה. ה'תועלת' היחידה שהצדדים מקווים להפיק היא הדחתו של נתניהו בינתיים על ידי בכירי הליכוד והגשת כתב אישום נגדו שתסיים לו את הקריירה הפוליטית.

צריך לזכור שגם גנץ יחשוב פעמיים לפני שיקים ממשלה כזו. ספק אם ציבור מצביעי המרכז בישראל בשל לממשלת שמאל מוחלטת שכזו והדבר עשוי להתנקם בו במהרה בקלפי. גנץ אולי טירון פליטי, אבל לא מתאבד שיעי, ולהישען על קולות הערבים רק כדי לזכות בתואר 'ראש ממשלה' לכמה חודשים נשמע כמו עסקה לא משתלמת בעליל.

על כל זאת, חדי האוזן התפלאו לשמוע השבוע את איווט נשאל האם כמוצא אחרון, כדי למנוע מערכת בחירות שלישית ומיותרת, יסכים לחבור חזרה לגוש הימין-חרדים – ולא שולל את האופציה. השאלה חזרה על עצמה וכך גם התוצאה – ליברמן סירב להצהיר כי לא יחבור לממשלה כזו. האם בסופו של דבר תימצא הנוסחה שתחדש ימיו כקדם ותציל את המצב? קשה להאמין.

ובינתיים השעון מתקתק, לגנץ נותרו עוד שלושה שבועות לנסות ולהרכיב ממשלה, אם ייכשל, יהיו עוד שלושה שבועות נוספים ואחרונים בהחלט לצ'אנס שלישי למנוע מערכת בחירות שלישית, באמצעות הגשת בקשה משותפת של 61 חברי כנסת לנשיא המדינה להטלת המנדט להרכבת ממשלה על ח"כ מסוים (שיכול להיות גם נתניהו או גנץ).

תרחישי הדקה ה-90

השועלים הוותיקים במערכת הפוליטית, משוכנעים שהכרעה שתמנע בחירות – אם אכן תהיה כזו – תקרה רק בדקה ה-90, באותם עשרים ואחד יום של שעת הדמדומים.

חה"כ אורי מקלב, מתקשה לראות פריצת דרך אפשרית בין גנץ לנתניהו, אך גם נוטה להניח שליברמן לא יזהה את עצמו כמי שאחראי להקמת ממשלת שמאל. "ליברמן רוצה מאוד להפיל את נתניהו – אבל לא בכל מחיר ולא רק באמצעות גנץ, הוא ירצה לגיטימציה מהאגף הימני של המפה ובשביל זה הוא זקוק לפיצול בליכוד", מסביר מקלב.

זה גם מסביר את התמיכה הבלתי מסויגת שקיבל ח"כ יולי אדלשטיין מ'ישראל ביתנו' לשמירה על מעמדו כיו"ר הכנסת. איווט חושב על היום שאחרי ואדלשטיין הוא בהחלט אחד המועמדים הבולטים מבחינתו להוביל פיצול או מרד פנימי בליכוד, תחת התואנה הלגיטימית שהוא בסך הכל מנסה למנוע כאוס פוליטי וסיבוב נוסף חסר משמעות בקלפי.

למרות זאת, מקלב מעריך כי כרגע ההיתכנות להצלחת מהלך כזה נמוכה, ועל פניו, אם לא יתחדש משהו דרמטי במיוחד – דוגמת החלטה בחקירות נתניהו או פריצת דרך בין הצדדים במו"מ – אין מנוס מבחירות.

עם זאת, בתרחישי הדקה ה90 לא מן הנמנע שיהיו הפתעות נוספות. כך למשל עמיר פרץ שעוד לא אמר את המילה האחרונה, ועשוי להחליט יחד עם אורלי לוי על חבירה לממשלת ימין-חרדים במידה ותינתן לו השפעה כלכלית מהותית. עבור לוי זו תהיה הנקמה המושלמת באיווט, אם היא זו שתשאיר אותו חסר שימוש באופוזיציה.

חקירה מטרידה

עד לפני רגע, מועד הבחירות האחרונות ואפילו אחריהן, החלוקה בישראל הייתה ברורה – אם אתה שייך למחנה הימני, אז בסבירות גבוהה אתה חרדי, דתי או לפחות מסורתי, אתה מאמין שלהיות יהודי קודם ללהיות ישראלי וככל הנראה האמון שלך במערכת המשפט, במשטרה ובתקשורת, איך לומר, לוקה בחסר… מנגד, אם אתה שייך למחנה השמאל, אתה קודם כל לא רוצה את נתניהו ושנית, אתה מאמין גדול במערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל.

התזה הזו התנפצה בשבועיים האחרונים בקול רעש גדול, נדמה שמעולם לא קרס אמון הציבור במערכת המשפט ובמשטרה במהירות שכזו, וכשבשבת לזיהוי מצב הרוח הלאומי רצוי לבחון את הסיקור התקשורתי בתקופה זו – בפרט בתיקי נתניהו והמסתעף.

נתחיל דווקא מהסוף, בתחילת השבוע התפרסם כי המשטרה חוקרת חשד להטרדת עד, מומו פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת ומי שחתום על הסכם עד מדינה בתיק 4000. וכיצד הוטרד פילבר? מסתבר שכמה מפגינים הקימו לפני חודשיים דוכן 'נוסח ברסלב' סמוך לביתו ואף השתמשו במגאפון, רח"ל. פילבר עצמו מיהר להבהיר באמצעות עורך דינו כי "הוא לא הרגיש מוטרד, לא הרגיש מאוים ולא התלונן על כך".

ובכן, כיצד מטפלים במדינה מתוקנת בהטרדת עד חמורה שכזו? מאחר ועלה החשד שאי מי מסביבתו של רוה"מ היה מעורב בתקרית, נחקרו עד כה לא פחות מארבעה ממקורבי רוה"מ, בהם איש הניו-מדיה יונתן אוריך, מכשיריהם הסלולריים הוחרמו בניגוד לחוק, ולטענת אוריך, שגם פנה במכתב נזעם ליועמ"ש, החוקרים גם חיטטו בשיחות שאינן נוגעות כלל לחקירה הרלוונטית.

רק שוטה מופלג ישמור במכשיר הסלולר האישי תיעוד מפליל בו הוא מחלק הוראות לביצוע פשע, רק שוטר שהוא שוטה מופלג יחשוב שבכוורת של נתניהו, בה יושבים כמה מבעלי הכישורים הטובים בתחומם – יימצא שוטה שכזה.

אבל התפנית האמיתית הייתה בסיקור ובהיבט התקשורתי של הפרשה, אם עד כה הורגלנו שכל מה שנוגע בנתניהו ואנשיו מתקבל בתקשורת הכללית בהבנה ואפילו בתמיכה, ספגה החרמת מכשירי הסלולר וההתנהלות המשטרתית בפארסה הזו ביקורת כבדה וחריפה.

איפה ואיפה

אבל מי שעוקב בעיון לא הופתע, נדמה שלאחרונה רוח חדשה מנשבת בתקשורת הישראלית, רוח ביקורת על מערכת המשפט, על הפרקליטות ועל התנהלותה. הנה, על קצת המזלג, כמה דוגמאות חמות מהתנור.

זה התחיל במתקפה על עו"ד ליאת בן ארי, מהפרקליטות הדומיננטיות בתיקי נתניהו, על כך שבחרה לנסוע לחופשה בחו"ל דווקא במהלך השימוע לראש הממשלה, והמשיך להאשמה חמורה בהרבה, שחשף עורך 'גלובס' לשעבר אלי ציפורי, כי בן ארי מסרה תצהיר שקרי לבית הדין לעבודה, כשהיא לא מודעת לעובדה שיש הקלטות הסותרות את דבריה.

רק כדי לקבל פרופורציה, השר לשעבר יעקב נאמן שילם במשרתו וגם בסבל ובטרטור אינסופי עד לזיכויו, על עניין פעוט בהרבה – פרטים שקריים שמסר בתצהיר, כאשר הוא עצמו תיקן אותם עוד קודם המשפט וגם השופט קבע שהדבר נעשה מתוך טעות רישום גרידא. למרות זאת, די היה בהחלטה פזיזה של תובע נמהר כדי לגדוע לו את הקריירה, הציפיה היא לפיכך, שתובעת שסרחה בעצמה באותה עבירה, במינון חמור פי כמה וכמה, תודח לאלתר ולצמיתות.

מקרה חמור לא פחות, הוא ההשוואה בין תיק החקירה נגד איתן כבל שנסגר ובין ההמלצות להעמדתו לדין של ראש הממשלה בתיק 4000. העיתונאי אבישי גרינצייג (בן דוד רחוק וחביב של כותב השורות) חשף בסוף השבוע ב'גלובס' את תמלילי חקירתו של כבל, שקידם בזמנו באגרסיביות את 'חוק ישראל היום' ונחשד ב'דיל' עם 'ידיעות אחרונות'.

מתמלילי החקירה עולה באופן ברור כי כבל הגיע למערכת ידיעות אחרונות ונפגש עם העורך הראשי ועם המו"ל בדרישה לשפר את הסיקור שקיבל בעיתון, הוא יצא משם עם שני דברים – ביד אחת הצעת חוק ישראל היום שהגיש וביד השנייה סיקור חיובי שהחל לקבל בידיעות אחרונות. ממשרד המשפטים לא נמסר כל הסבר לסגירת התיק נגד כבל, אך גורם במשרד ידע לספר ל'גלובס' כי "לא נמצא קשר בין הפעולות של כבל לבין הסיקור שלו בידיעות אחרונות"…

ההשוואה לתיקי נתניהו זועקת, אם סיקור חיובי הוא שוחד, אז כבל חייב לעמוד לדין, מה גם שהראיות נגדו נחרצות בהרבה מאלו שניצבות נגד נתניהו, ואם סיקור שכזה אינו שוחד, מדוע הוגשו המלצות להעמדה לדין בתיקי רוה"מ?

וכאן אנחנו מגיעים לליבת הנושא, אם בעבר התנהלות 'איפה ואיפה' שכזו הייתה עוברת כמעט בשתיקה מוחלטת בתקשורת הישראלית, בשבועות האחרונים המגמה השתנתה ונשמעת יותר ויותר ביקורת על המערכת, אליה מצטרפים גם תמלילים שנחשפו מהקלטות שיחות נתניהו ומוזס שמצביעות על כך שרוה"מ ניסה לחמוק בכל דרך מעסקת השוחד שהוצעה לו כמעט במפורש על ידי מוזס וחשיפת העובדה שהמשטרה האזינה לשאול אלוביץ בחדר היוועצות בו נפגש עם עורכי דינו (מה שאסור, כמובן).

כמה סמלי הדבר שמעמדה של מערכת המשפט, ובפרט כוחו של היועמ"ש ואנשיו – נחלשים שבוע לאחר פטירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר. שמגר, שזוהה משום מה כאיש ימין מאחר והיה בצעירותו חבר באצ"ל, הוא אבי הדיקטטורה המשפטית בישראל.

בספרו 'קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל', מסביר פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים, כי שמגר היה הראשון שעוד בתקופת כהונתו כיועמ"ש גילה סימני עצמאות מדאיגים. למעשה, שמגר הוא ה'אשם' במקרה הראשון הידוע בו נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה של הכנסת. בהמשך, הייתה תקופת כהונתו בבית המשפט העליון נקודת המפנה בה החל בית המשפט להתערב בהחלטותיה של הכנסת, לבחוש בקלחת הפוליטית וגם לגדל ולהאדיר את מעמדו של היועמ"ש, תופעה שהגיעה לשיאה בתקופת כהונת ממשיכו אהרן ברק.

ועדיין, מוקדם לדעת כיצד ישפיעו ההתרחשויות הללו על תיקי נתניהו ועל דעת הקהל הישראלית, אם זו תידרש בשלישית לקלפי.

אימת וורן

ובעוד אצלנו משתעשעים ברעיון הבלתי נסבל לסיבוב נוסף ומייגע של רגעי אמת ורק ליכוד גדול ימנע ממשלת שמאל, בארה"ב נכנסים בשבועות הקרובים לשנת בחירות, וכמו כל דבר, אצל הדוד שמעבר לים, הכל נעשה בגדול.

האם ארבע שנות טראמפ המופלאות, שמקפלות בתוכן הכרה בירושלים ובגולן, העברת השגרירות לירושלים, תמיכה בלתי מסויגת במדיניות ישראל, מסמוס הסכמי השלום ז"ל ומינוי שליחים שנמצאים על הסקאלה שבין בן גביר ומרזל – עומדות להסתיים?

על פניו את מועמדות המפלגה הרפובליקנית טראמפ יקבל על מגש של כסף, אמנם היו אי אלו מועמדים קיקיוניים שהכריזו על התמודדות מולו, אך עוד לא קרה (וכנראה גם לא יקרה) שנשיא מכהן הפסיד בבחירות המקדימות במפלגתו שלו.

הקרב האמיתי ניטש במפלגה הדמוקרטית, על חורבות כישלון הילארי קלינטון נרשמו לא פחות מ-20 מועמדים, שמונה כבר פרשו ומבין יתר המתקוטטים מסתמנת הובלה ברורה לשלושה: האחד הוא ברני סנדרס, הסנאטור היהודי-תימהוני מורמונט שכמעט וניצח את הילארי ב2016 ועושה ניסיון נוסף, אך סיכוייו הפעם מוגדרים כנמוכים יותר. השני הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא של אובמה ואחד הסנאטורים היותר ותיקים ומוערכים, שתדמיתו ספגה מכה קשה לאחר פרסום שיחה שקיים הנשיא טראמפ עם מקבילו האוקראיני, הקומיקאי היהודי ולדימיר זלנסקי, ובו ביקש לחקור את מעורבותו של ביידן ובנו האנטר שעבד בחברת גז אוקראינית – בפרשיות שחיתות, והשלישית ואולי המשמעותית ביותר היא אליזבת וורן, סנאטורית ממסצ'וסטס שמסתמנת כהפתעה הגדולה של הבחירות הללו.

וורן, רפובליקנית ממשפחה עניה באוקלהומה במוצאה, נחשבת לכוכבת תקשורת ובדומה לטראמפ – בעלת דעות קיצוניות ובוטות. בהיבט הישראלי, וורן היא אסון מהלך. היא התנגדה ליוזמת חקיקה נגד ה-BDS (ארגוני החרם נגד ישראל) בתואנה כי זו פגיעה בחופש הביטוי, היא נמנתה על הסנאטורים הבודדים שנעדרו מנאומו של נתניהו בקונגרס נגד עסקת הגרעין עם איראן ודעותיה מצויות עמוק עמוק בשמאל הליברלי.

אלא שמבחינת טראמפ, נדמה כי דווקא וורן היא היריבה המועדפת. בעוד ביידן נהנה מתדמית קשוחה וותיקה, ונחשב דמות מאוזנת שיכולה למשוך מצביעים מתנדנדים רבים ולהטות את הכף בחזרה מהפיל הרפובליקני לחמור הדמוקרטי (סמלי המפלגות ב150 השנים האחרונות, שנוצרו על ידי קריקטוריסט שביקש דווקא ללעוג לשתיהן…), וורן מזוהה כדמות קיצונית ומטבע הדברים מרחיקה מעליה בוחרים מתונים יותר.

נקודת הזינוק הרשמית למרוץ המסקרן תירשם בעוד שלושה חודשים, באספת הבחירות באיווה ב3 בפברואר, חודש לאחר מכן ייערך ה'סופר טיוזדיי', בו מתקיימים הפריימריז ב15 מדינות ולרוב ניתן לקבוע כבר לאחריהן מי המועמד שיתחרה כל הדרך לבית הלבן.

בינתיים, על רקע חקירות ביידן והתבטאויות וורן, נהנה השבוע טראמפ מדקות של תהילה, כשדיווח לאומה על חיסולו של רב המרצחים אבו בכר אל בגדאדי, מייסד דאעש והמבוקש הבכיר ביותר. התיאור העסיסי והצבעוני מפיו של הנשיא על אופן החיסול כשאל בגדאדי בורח למנהרה, כלבים רודפים אחריו והוא מפעיל חגורת נפץ ומתפרק לרסיסים, תרם לטראמפ נקודות חשובות בדעת הקהל האמריקאית, נקודות שעשויות להתגלות כקריטיות בהמשך.

השארת תגובה