וישע אל הבל ואל מנחתו

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

פרשת קין והבל היא אחת מהפרשות התמוהות, איך שני אחים שחווים את בריאת העולם ואת ההתגלות האלוקית, ומתוך כך מביאים מנחה לבורא העולם, כמו שנאמר: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה… והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו… וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (ד, ב-ה). אולם התוצאה מזעזעת – קין הורג את הבל אחיו ומשמיד שליש עולם.

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע שואל: מפשטות הכתוב עולה כי קין הביא מפירות האדמה הפשוטים, ולכן לא שעה ה' אל מנחתו, ואילו הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן ולכן שעה ה' אל מנחתו, ע"י שירדה אש מן השמים ואכלה את מנחתו. וכי שייך אצל הקב"ה המושג "יותר מכובד", "פחות מכובד", הרי אצל הקב"ה העיקר זה הכוונה, כמו שמצאנו בהקרבת הקורבנות בבית המקדש: (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב קרבן מנחה"  – אומר רש"י: לא נאמר "נפש" בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה. כי מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. וא"כ, איך ניתן לייחס חטא לקין שהביא מפירות פשוטים ובשל כך לא שעה ה' אליו ואל מנחתו?

זאת ועוד, אנו מוצאים שקין הוא זה שהביא תחילה מנחה לה', ורק אחר כך הצטרף אליו הבל, כפי שנאמר: "והבל הביא גם הוא". הבל היה טפל לקין ונגרר אחריו, ואילו קין הבין מדעתו וחידש לעולם את סוד הקרבנות, כך שמנחתו של קין הייתה לכאורה מתוך מדרגה גדולה, למה א"כ לא שעה הקב"ה למנחתו גם אם היה מן הגרוע ומן הפחות?

מפרש הרבי מרוז'ין, שאצל הבל נאמר: "ויהי הבל רועה צאן", ואילו אצל קין נאמר "וקין היה עובד אדמה". אצל הבל כתוב  – "ויהי" לשון צער. הבל הצטער שהיה בכלל צריך לרעות צאן לפרנסתו, אע"פ שהיא אומנות נקיה וקלה כמו שראינו שיעקב אבינו היה רועה צאן, אבל בכל זאת היה מצטער על כך. כי יותר טוב היה לו אם היה יכול לעסוק רק בתורה ותפילה. אך אילו אצל קין כתוב "היה" עובד אדמה – "היה" לשון שמחה, הוא שמח והעדיף לעבוד עבודת אדמה מאשר לעבוד עבודת הקודש.

לכן "הבל" שכל עבודתו היה מתוך הכרח ואונס לפרנסתו, תוך שהוא מעדיף ללמוד תורה ולעבוד עבודת הקודש, נאמר אצלו:  "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", מה שאין כן אצל "קין" שעבד את עבודתו  – עבודת האדמה בשמחה, שעל ידי זה יכול הוא להיפטר מעבודת הקודש  – לא שעה.

מסופר על אברך צעיר, מחסידיו של האדמו"ר האמצעי מחב"ד (שבציבור החסידי ידוע יותר בשמו האידישאי 'דער מיטאלער רבי') שהגיע אל הרבי זמן קצר אחרי נישואיו כדי לשאול בעצתו מה יעשה לפרנסתו. התור לפני דלת חדרו של הרבי היה ארוך והגבאים ביקשו מהחסידים לגשת אל הרבי לזמן קצר.

הגיע תורו של אותו אברך והוא שטח את שאלתו. "תפתח חנות" ענה לו הרבי קצרות, ועוד בטרם הספיק לעכל את התשובה כבר מצא עצמו מחוץ לחדרו של הרבי.

אותו אברך היה בן תורה מופלג. בעודו בחור ישב ולמד ללא הרף וכעת כאשר עלה על כתפיו עול ריחיים של פרנסה, רצה לשאול לגבי עבודה הקרובה לעולמו של לימוד תורה כגון להיות מלמד, אך מעולם לא עלה על דעתו  לפתוח חנות. הרי הוא מעולם לא עסק במסחר! המסחר שלו הוא בתוספות ומהרש"א. הוא שאל בעצת חבריו ואלו יעצו לו להיכנס עוד פעם אל הרבי ולהבהיר לו את העניין.

לאחר כמה ימים חזר האברך הטרי ונכנס אל הרבי וחזר על שאלתו. "התחתנתי זה מקרוב ואיני יודע במה לעסוק כדי להתפרנס". נעץ בו הרבי מבט חודר ואמר לו: נדמה לי שהיית אצלי כבר לפני כמה ימים עם אותה שאלה ויעצתי לך לפתוח חנות. כנראה תשובתי לא נשאה חן בעיניך, ואתה רוצה שאייעץ לך להיות מלמד כדי שתמיד תוכל להיות שקוע בלימוד התורה. "טיפש!" הצליף בו הרבי בלשונו. "טיפש"!".

האברך היה הלום רעם וכמו בלע את לשונו. "האם שמעת על העיר שקלוב? (עיר קטנה בבלרוס לגדות נהר דנייפר). יש בה סוחרים גדולים". "והאם שמעת על העיר לייפציג בגרמניה?" שאל הרבי שנית, ולא חיכה לתשובתו של האברך הצעיר. "בלייפציג מתקיים מדי שנה יריד בינלאומי אליו מגיעים סוחרים מכל רחבי תבל, מארצות קרובות ורחוקות. היריד נמשך תשעה חודשים. גם הסוחר הגדול מעיר שקלוב נוסע בכל שנה ליריד בלייפציג לקנות סחורה. הדרך משקלוב ללייפציג אורכת כחודש ימים. הוא שוהה שם קרוב לתשעה חודשים. הדרך חזרה אורכת עוד חודש. כמה זמן שוהה הסוחר השקלובאי בעיר שקלוב?".

"חודש", ערך האברך את החשבון. "אכן, במשך שלושת רבעי השנה הוא נמצא בלייפציג, ובכל זאת הוא נקרה 'הסוחר משקלוב'! ומדוע? כי כל הזמן הארוך שהוא נמצא בלייפציג זה בשביל החודש הבודד שהוא נמצא בשקלוב ואז  הוא מוכר את הסחורה".

סיים הרבי, "כך הוא הדבר בנידון שלך. אתה תשב בחנות אבל כל השעות האלו יהיו טפלות לשעות המעטות שתשב ותלמד תורה ואז ייקרא שאתה שקוע ועוסק בתורה". האברך הצעיר פתח חנות ממנה התפרנס כל ימיו. פעם אחת גלש לעולם המלמדות אולם הוא נחל כישלון חרוץ ומיהר לחזור לחנותו.

ניתן לעסוק במלאכה אך להיות כמו הבל. מבחינת "ויהי" – לשון צער, ואזי זוכים שהקב"ה מקבל את המנחה.

תמיהה נוספת יש על מנחתו של קין, שהרי בזמנו של קין כמעט ולא היו אנשים בעולם, רק אדם ואשתו ובניו, ומאידך העולם היה מלא בפירות טובים ומשובחים למאכל בני אדם, מדוע אם כן לא הקריב קין מהפירות המשובחים ביותר? מה פשר צרות עין זו, הרי אותם אנשים בודדים החיים בעולם בלאו הכי לא יוכלו לאכול את הפירות הרבים שבעולם, כך שהפירות עתידים הם להירקב?

פירש הגר"ח שמואלביץ זצ"ל שישנם אנשים שאף על פי שיש להם עולם מלא בכל טוב, וברשותם מבחר פירות מתוקים ומשובחים, אין הם מסוגלים לתת משלהם לאחרים. וגם כאשר כבר נותנים משהו לאחר, עדיין קשה להם לתת מהטוב והמשובח ביותר. עד כדי כך קשה עליהם מידת הנתינה שגם 'נתינה' להקב"ה בתורת קרבן, עם כל סגולותיו ומעלותיו קשה להם.

על פי יסוד זה ביאר הגרנ"צ פינקל זצ"ל באופן נפלא את הפסוק המופיע בהמשך הפרשה: "ויחר לקין מאד ויפלו פניו". דלכאורה קשה, הלא כבר נתבאר שהביא קין מן הגרוע, אם כן מדוע הוא בא עתה בטענה וטרוניה על כך שלא נתקבלה מנחתו, הלא הוא בעצמו בחר להביא מן הגרוע שבפירות, זאת למרות שהיו לפניו פירות משובחים לרוב? הרי אם קין היה מביא לחבירו מנחה מן הפירות הגרועים, היה חבירו כועס עליו, א"כ ק"ו כשמדובר בהבאת קרבן לפני הקב"ה אדון כל הארץ, ועל מה כעס קין בשעה שהוא שגרם לעצמו דבר זה?

אלא שגם הנהגה זו של קין נובעת מן המידה הזאת. מאחר שקשה כל כך לאדם לתת משהו מעצמו, הרי שאף אם יתן אפילו מן הגרוע שברשותו, ירגיש כאילו נתן את כל עולמו, וכולם חייבים לו על כך הכרת הטוב לאין שיעור, עד שמגיע לו עבור זה כל השבחים שבעולם. הוא חש שכיון שויתר על מעט שבמעט מנכסיו, אפילו שהביא מן הגרוע שבנכסיו, סבור היה קין שמנחתו תתקבל באהבה וברצון, שהרי לדעתו הוא נתן את הכל… ולפיכך, כאשר הקב"ה לא שעה למנחה זו, נתמלא קין חרון "ויפלו פניו". כמה יש לנו ללמוד על מעלתו של הנותן בעין יפה ועל חסרונו של צר העין.

השארת תגובה