למה רק הערבה מוזכרת בתורה?

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

ישנה הלכה ייחודית הקיימת רק במצוות סוכה, שהמצטער פטור מלהיות בסוכה. לא מדובר באונס, אלא רק בקצת קושי וצער, וכבר הוא פטור מקיום מצוות הסוכה. והדבר זועק: האם שמענו פעם על יהודי שיפטור את עצמו מאכילת מצה בליל הסדר בגלל שהוא מצטער? או אולי יחדול מלברך על ארבעת המינים משום 'מצטער'? או שלא יניח תפילין וישמור שבת משום 'מצטער'? מדוע דווקא במצוות הסוכה יש פטור של מצטער, עד שבשולחן ערוך נפסק שמי שמצטער ומקיים את הסוכה, הוא בגדר "כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט"?

בפתח מסכת עבודה זרה יש תיאור ארוך על מה שיתרחש ביום הדין שלעתיד לבוא. בתוך הדברים נאמר: "מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה: יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין הגויים". מכאן מתחיל משא ומתן ארוך שהחוט השזור בו הוא הקושי של אומות העולם להבין את ההבדל בינם לבין בני ישראל הזוכים לקבל שכר טוב. בתחילה הם מנסים לטעון שגם היהודים לא קיימו מצוות, אלא שהטענה הזו מופרכת עד מהרה על ידי חלק מהם, כמו אשת פוטיפר וכדומה שניסו את ישראל ועמדו בניסיונות. ואז בצעד נואש הם מבקשים: "רבונו של עולם תנה לנו ונעשנה"- תן לנו מצוות ונקיים אותן. אחרי הטענה הזו, הקב"ה מנסה אותם: "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה".

ואכן אומות העולם בונים את הסוכה, וכשהשמש יוצאת והחום מטריד אותם: "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". ושוב מתעוררת השאלה: מדוע בוחר הקב"ה דווקא בסוכה? האם אין עוד מצוות קלות ללא חסרון כיס, שניתן לנסותם? ובכלל, איך קיום מצווה אחת יכול להעיד על כל שאר התרי"ג שהקב"ה בוחן אותם בזה?

החיד"א על הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" כותב שזה שהושיב הקב"ה אותנו בסוכה שלו, יש הוכחה לדורות שאנו בניו אהוביו. כי רק בנים יכולים לשבת בתוך העננים, משום כך "המצטער פטור מן הסוכה". שכשאנחנו נכנסים לסוכה, לחדר של אבא, אומרים לנו: אם אתם 'מצטערים' כאן, אסור לכם להישאר אפילו רגע, כי אז אתם לא שייכים לכאן. אצל 'אבא' אין צער. במחוזות אחרים, אצל 'מלך' ואצל 'מעביד' יש צער, אבל לא אצל אבא שאוהבים. ברגע שאתם מתנהגים כמו עבדים, אתם לא רשאים להישאר כאן, הסוכה לא שייכת לכם.

זה גם עומק המשמעות בכינוי 'מצווה קלה'. לא העניין כמה היא עולה, אלא העניין שכשאנחנו נכנסים בה ומקיימים את מצוותה ומהותה אנו בנים לאבא, ואזי הקב"ה מקבל אותנו כמו שאנחנו, בלי חסרונות ובלי מגרעות.

זאת הסיבה מדוע בוחר הקב"ה לנסות את הגויים במצווה הזאת. כביכול הוא אומר להם: אם אתם רוצים להשתוות לעם ישראל ולהרגיש בנים, בואו נראה אתכם מסתדרים בסוכה שלי ומבינים את השפה העמוקה שביני ובין בני  ישראל. אולם הם לא מבינים זאת וכשהם מצטערים הם מבעטים, ואזי הם מוכיחים כי הם לא בנים אלא עבדים, ועבדים נבחנים לפי מעשיהם.

יש ווארט חסידי שאמר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שארבעת המינים שאנו לוקחים בחג הסוכות, נכתבו בתורה ברמז. לא כתוב אתרוג, אלא "פרי עץ הדר", מה שמשאיר פתח לפרשנויות רבות. גם הלולב מכונה "כפות תמרים", וההדס "ענף עץ עבות". היחיד שמוזכר בשם המפורש היא הערבה – "ערבי נחל" – אלו שאין בהם טעם וריח. ללמדנו שבחג הסוכות שאנו "בנים" קורא הקב"ה דווקא לילדים החלשים שלו בשמם, כי בימים אלו הוא רוצה להדגיש את רצונו בקרבתם.

עלינו לנצל את שבעת הימים הקדושים הללו, שבהם אנו מצויים במחיצתו של אבינו רוענו, כדי לחוש את הקשר העמוק של בנים אהובים. גם אם מישהו חש שאין בו טעם ואין בו ריח, שינצל את הדלת הפתוחה ויזרוק את עצמו על ארון הקודש.

כמה מתאים הסיפור על סוכתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הידוע בכינויו סנגורן של ישראל. שהיה רגיל לארח בסוכתו כל מיני ריקים ופוחזים. חסידיו שאלו אותו: "רבי, למה אתה עושה את זה? הרי אתה יודע שהאיש הזה אינו שומר שבת, והאיש ההוא מחרחר ריב ומדון והשלישי מדבר לשון הרע. דווקא אותם אתה בוחר לארח בתור אושפיזין בסוכתך?".

רבי לוי יצחק לא נותר חייב והוא ענה להם בסגנונו: "אחרי מאה ועשרים אעלה למעלה למרומים, גם אני ארצה לשבת בצלם ובמחיצתם של קדושי עליון ובהם האבות הקדושים, משה ואהרון, והתנאים והאמוראים הקדושים וכל גדולי עולם. כשאני ארצה לשבת במחיצתם יבוא מלאך ויגיד לי, 'לוי יצחק, מה אתה נדחף למקום שאינו הולם אותך? אתה לא ראוי לשבת במחיצתם של כל אלה. אתה איש פשוט, אין בך את הסגולות שיש לאותם אישים רמים מעלה. מה אתה נדחף למקום לא לך?'

או אז, המשיך מליץ היושר להסביר, אענה למלאך: 'סהדי במרומים, גם אני כל חיי אירחתי בסוכה שלי כל מיני אנשים מחללי שבת, עמי ארצות ואנשים שרחוקים מתורה. אנשים שאין בהם לא טעם ולא ריח. אנשים שהם לא אתרוג ולא לולב וגם לא הדסים. אנשים שהם משולים לערבה. אני אירחתי את כל הערבות היבשות האלו בסוכתי, אז לא מגיע לי להתארח כמו שאירחתי אותם? תנו גם לי להיות בצילא דמהיימנותא'". כי ידע רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע שבסוכה אנו בנים של הקב"ה, ואצל בנים לא בודקים את הכישורים והמעשים כי כולם בנים.

לא מספיק להתארח בסוכתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, צריך גם לקחת ממנה מעט שיריים. לאסוף ממנה את הנקודה החשובה הזו של מליץ היושר, ולקרב כל אדם באשר הוא אל אבינו שבשמיים ואלינו, ואזי נזכה לחסות בצל סוכת רחמים, חיים ושלום.

השארת תגובה