שאיבת הקדושה מבית המקדש

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

נצטוינו בתורה הקדושה: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). כל אדם מישראל היה עולה לבית המקדש שלש פעמים בשנה. בימי הרגל הוא היה מקריב קרבנות, רואה כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם וישראל במעמדם. מה יותר נפלא מזה! (עיין תוספות בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי מציון).

אך מה היתה המעלה הגדולה והמיוחדת של כל המציאות המרוממת הזאת? – השראת השכינה! על ידי השראת השכינה היה האדם שואב רוח של קדשה וטהרה, מתעלה ומתרומם למדרגות נשגבות.

לאחר הרגל היה האדם שב לביתו, חוזר לשגרת חייו, ושוקע לתוך ימים של חולין. הוא היה מעבד את שדותיו, את פרדסיו וכרמיו. חורש, זורע, נוטע, קוצר, זומר. אבל בתוך כל החולין הזה, כל העת היתה מלווה אותו הרגשה של קדושה וטהרה – אותה הרגשה מיחדת שנחקקה בנפשו בימי העליה לרגל.

חלפו כמה חדשים, שוב מגיע הרגל. שוב הוא עולה לירושלים, למלא מחדש את ה"מצברים" הרוחניים שלו. אם, למשל, הרגל האחרון היה סוכות, הרי עברו עליו חמשה חדשים ארוכים של חולין עד לרגל הבא – פסח. אמנם במשך כל חדשי החורף לא פג הרושם העילאי של ימי הרגל של חדש תשרי, אבל עצם הידיעה שהנה הוא שב ועולה לירושלים, היתה מפיחה בו התרגשות מחדשת.

ההתעלות הגדולה שהאדם היה זוכה לה במשכן ובבית המקדש, היתה מלוה אותו כל הימים. הוא יכול לחיות את שגרת חייו בלי דאגה למצבו הרוחני, כי ידע שהקב"ה צמוד אליו. גם כשהוא עובד בשדה ובכרם, הוא מרגיש כאלו הוא נמצא בבית המקדש, הקדושה חופפת עליו כל היום.

השפעתו העצומה של רגע במקדש

רבי אליהו זצ"ל מוילנא, המכונה "הגאון מוילנא" [וכן "הגאון"], היה מגדולי חכמי התורה שבישראל.

נגש אליו אדם ושאלו: "כל עם ישראל, בכל דור ודור, מתחננים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", 'ותבנה ירושלים עירך במהרה בימינו', ועוד כהנה וכהנה תפלות ותחנונים על בנין בית המקדש. מדוע? מה יש בבית המקדש הזה, שכל כך נכספים אנו ומשתוקקים אליו?".

השיב לו הגאון במתק שפתים, ואמר: "הן יודע אתה, ש'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה' (אבות ד, יז), אך דע לך, שמוכן אני לתת את כל שכר העולם הבא שלי תמורת רגע אחד בבית המקדש!".

לכאורה, אמר לו הגאון כך, כיון שברגע אחד בו נמצא האדם בבית המקדש, יכול הוא להשיג חכמת ה' וקדושה ומעלות רוחניות נשגבות, יותר ממה שאפשר להשיג בשבעים שנות חיי עמל.

על ידי רגע אחד בבית המקדש זוכה אדם להגיע להכרה האמתית ולאמונה הצרופה, באפן שכל לבו מתמלא ומתרגש ממנה, וכל רצונו ומאדו נהפכים להיות דבקות בה'.

משה רבנו השתוקק ביותר להיכנס לארץ ישראל, כפי שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". מובא במדרש (דברים רבה יא), שמשה רבנו התפלל על כך חמש מאות וחמש עשרה תחנות, כמנין "ואתחנן".

שואלים חז"ל (סוטה יד ע"א): "מפני מה נתאוה משה רבנו לכנס לארץ ישראל? וכי לאכל מפריה הוא צריך? או לשבע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: 'הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקימו כלן על ידי'".

משה רבנו השתוקק לקדשה ולרוחניות, שאליהם נתן להגיע בארץ ישראל, ולהשראת השכינה שבמקדש.

הרי משה רבנו עלה להר סיני לקבל את הלוחות, והיה מדבר עם המלאכים כאחד מהם, ואף היתה שכינה שורה עליו. על אף כל זאת לא היה קץ להשתוקקותו לזכות להגיע למקדש שבארץ ישראל!

סוכה ברוח הקדש

שרה אמנו נקראה בשם "יסכה", כמו שאמרו חז"ל (מגלה יד ע"א): "יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש, שנאמר: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה'".

אברהם אבינו גלה את אמונת ה' בעולם, הוא הסביר לבריות כיצד ברא ה' את העולם יש מאין, והביאם להכיר בו. גם שרה אמנו קרבה את הנשים וגיירה אותן, וגרמה בכך להשראת שכינה – גדולה יותר ויותר – בעולם. בשל כך זכתה להשראת השכינה עליה: סוכה ברוח הקדש.

משום כך נקראת הסוכה בשם זה, כי באמצעותה יכול אדם לזכות להיות סוכה ברוח הקדש!

לפום צערא אגרא

ישנם ספורים רבים על גדולי עולם שזכו להשגות עצומות של קדושה ודבקות בה' על ידי הסוכה, ועד להשגת רוח הקדש והשראת שכינה עליהם.

אחד מהם הוא על רבי חיים מרדכי לבטון זצ"ל, גדול רבני חלאב, שהיתה עיר גדולה לאלוקים, מטרופולין של תורה, מלאה בתלמידי חכמים. אהבת החכמים וחיבוב המצוות בקרב כלל היהודים בעיר זו היתה גדולה מאד. הרב היה אב"ד ובעל רוח הקדש, ואף אחד לא העז להמרות את פיו. אפילו הגויים יראו ממנו, לאחר שנוכחו לראות כמה נסים ונפלאות שנעשו אצלם על ידו.

כידוע, בחג הסכות מגיעים אל הסוכה שבעת האושפיזין, שבעה עלאין קדישין, שזכו להתעלות במעלות עליונות, יותר מכל אדם בעולם. צדיקי עולם – כדוגמת הצדיק הזה – היו זוכים לראות את נשמתם בסוכתם.

שנה אחת החל הרב לבטון באמירת הקידוש בליל יום טוב ראשון של סוכות, והמתין לבואו של אברהם אבינו כבכל שנה. אלא שבאותה שנה התאחר אברהם אבינו מלבוא, והגיע רק לקראת סיום הסעודה.

שאלו הרב: "מדוע כבודו אחר? היה לי צער גדול מכך שלא זכיתי, כמו בכל שנה, לבואו מיד בתחילת הסעודה".

נענה אברהם אבינו והשיב: "הייתי עד כה אצל ספר העיר".

"והלא אני מכירו, ויודע שהוא אדם פשוט, ועל שום מה זכה לקבל את כבודו כאושפיזין בסוכתו?" שאל הרב.

"את השאלה הזאת ישאל הרב את הספר בעצמו", השיב אברהם.

הרב שלח מיד שליחים לביתו של הספר, והודיע שהוא מעונין לבוא בדקות הקרובות לבקרו. הספר נבהל: שמא הרב חושד בו שהתאחר בעבודה עד לאחר זמן כניסת החג? והלא סיים לעבד עוד באמצע היום כדי לעשות סוכה!

כשהרב הגיע, פתח הספר ואמר: "רבי! בכל שנה לא הייתי נוהג לעשות סוכה, והייתי מתארח בסוכתם של אחרים, כי בערב החג מגיעים הרבה אנשים להסתפר לכבוד החג, ולא נותר לי פנאי לבנות סוכה. אולם השנה החלטנו, אני ואשתי, כי נעשה סוכה כמו כולם. ואכן באמצע היום הודעתי לבאים למספרה: 'עד כאן! אני מבקש את סליחתכם, יש ספרים אחרים בעיר, עלי לבנות סוכה!'

"והנה, בחצרי גדלים עצים", סיפר הספר. "עליתי על סולם והתחלתי לחותכם עם הגרזן שבידי. נשענתי על גזע העץ, וכשחתכתי את העץ, נכרת גם הגזע, ונפלתי יחד אתו על האדמה. נפצעתי בידי וברגלי, ואף על פי כן המשכתי במסירות נפש בבניית הסוכה".

"והאם בסעודה התארח אצלך מישהו"? שאל אותו הרב.

"כן", השיב הספר. "בתחילת הסעודה הגיע אורח וביקש לסעוד עמנו. דא עקא, לאחר המנה הראשונה הוא נעלם! דלת הסוכה היתה סגורה, ולפתע לא מצאנו אותו"…

"דע לך", אמר לו הרב, "האורח הזה היה אברהם אבינו, האושפיזין הראשון, והוא בא להתארח בסוכתכם בגלל מסירות הנפש שהייתה לכם בבניית הסכה! ומשום שהתארח אצלכם הוא אחר לבוא אלי".

רבותינו אמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). לפי הצער שאדם מצטער לכבוד הבורא יתברך – כך הוא גדל השכר. יכולים שניים לעשות את אותה מצוה בדיוק, ואף על פי כן שכרו של זה לא יהיה כשכרו של זה. השכר אינו נמדד לפי מעשה המצוה עצמו, אלא לפי מדת ההתאמצות שאדם השקיע בקיומה.

כמה כדאי להתאמץ כדי לקים מצוה!

תזכו לשנים רבות נעימות וטובות. חג סוכות שמח.

השארת תגובה