קרשים לסוכה ממלאך המוות

סוכה
סוכה

כלל נקוט בידינו, כי כל מצוות השם יתברך עלינו לקיים בשמחה. וכך כתב רבי ווידאל די טולושא (מרבותינו הראשונים, חי בספרד לפני כשבע מאות שנה), מחבר ה"מגיד משנה"

אמרו בגמרא 'ושיבחתי אני את השמחה – זו שמחה של מצווה' (שבת ל ע"ב). ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת…וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמתית.

אם הדברים אמורים כך על כלל המצוות ועבודת השם, על אחת כמה וכמה כאשר אנו מתקרבים = ימי חג הסוכות, אשר מכל חגי ישראל שהם ימי שמחה – מתייחד חג הסוכות ביותר בעניין השמחה, וכפי שנאמר בתורה (דברים טז): "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים … ושמחת בחגך והיית אך שמח". ועל כן כינו חז"ל את חג הסוכות כ"זמן שמחתנו".

בחלקם של שנות ילדותי למדתי בתלמוד תורה 'קרלין' – קשה לי לאבחן בעצמי מה נשאר לי מרוח החסידות בכלל, ומקרלין בפרט, אבל נשאר בזיכרוני סיפור חזק ששמעתי בזמנו, ולאחרונה נתקלתי בו שוב, ובפעם אחרונה מאיש התקשורת ידידיה מאיר, שהביא אותו בשם ספר 'לב השמים' (מקבץ רעיונות מאת ר' שלמה קרליבך), שם נכתב שרבי אהרן (השני) מקרלין נהג לספר את הסיפור הזה מדי שנה בסוכות. אז בשנה אולי גם אתם תספרו אותו בסוכות…

בעיירה אחת, לא הרחק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו כל טוב, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין, עני ואביון, אבל ליבו מלא שמחה! בשבת היו יושבים הוא ומשפחתו מול מנות צנועות ודלות – ושמחים ושרים עד לב שמים.

העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות, ואולי יותר, הוא סבל מקנאה שקיננה בו מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני.

כל שבת הוא התגבר, איכשהו… סגר חלונות, הגיף תריסים, אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים, ו…מתפוצץ.

פעם אחת, לקראת חג הסוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעמוד בעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. ואיים כי כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו.

החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה (וכאן מוסיף קרליבך: ”אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים…").

הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה השנה סוכה.

פתאום הבריק לו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב פ"נ (פה נטמן), מוכנים לעת מצוא… רק פ"נ נכתב עליהם, בלי שם הנפטר, כמובן, את זה היו משלימים בזמן הלוויה.

החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה.

בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. ו-שמחת! ב-חגך! ו-היית אך שמח!.. אמנם מכל כיוון היה כתוב על קרשי הסוכה בראשי תיבות: ”פה נטמן“, אבל כשכל כך שמח בלב, למי זה אכפת?

העשיר היה המום. הוא חשב שהשנה סופ סוף הוא פטר את עצמו מ'סבל' השמחה של שכנו – אבל לא… השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתי שהוא, באמצע חול המועד, כשהרגיש שהוא כבר יכול עוד לסבול. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?!

החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כל, חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק: מלאך המוות…

אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי לקחת את נשמתו של השכן היקר שלך, הגביר, עשיר העיירה.

בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך וסיפר שאמר למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה שכזו…

ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן, פה נטמן ופה נטמן…

דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר.

הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, רק אמור לי בבקשה מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש כל טוב ואין לי שמחה, ולך אין כמעט כלום ואתה כה שמח?

ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד שמחה אמיתית מה היא! וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולעבודת השם, והפך ליהודי שמח ומאושר.

הוא סיים את הסיפור כך: ”העשיר היה צריך רק מישהו שידליק אותו. אתם יודעים, זה לא יאומן כמה קל לפעמים לקחת אדם אבוד לגמרי, ולהעלות אותו מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה. לפעמים דווקא אלה שהגיעו לתחתית יודעים שאין שום מקום לברוח אליו, רק לעלות למעלה. אני מקווה שתספרו את הסיפור הזה זה לזה, בלילה הקדוש של סוכות“.

אני לא מתכון לומר לכם כעת שחייבים ללכת דווקא עד קרלין בשביל לקבל שמחה, ולהפוך דווקא לחסידי קרלין… אבל המסר אותו אנחנו צריכים לקחת לעצמינו, כי חייבים לעצור ולחשוב ולהתבונן, שחיי החומר האופפים אותנו – לא יעיבו עלינו את השמחה האמתית, ולא יכבו לנו את השמחה שבלב, החכמה היא לדעת, בתבונה ויושר, כיצד לנצל את כל השפע שנתן לנו הקב"ה כדי להתקדם איתו בעבודת השם, וכך, ורק כך, נוכל לזכות ולהגיע אל "השמחה האמתית" – כדברי המגיד משנה שהבאנו בתחילת מאמרינו. כך נזכה לתוספת שמחה בימי "זמן שמחתנו", ומהם ניקח שמחה אמיתית בלב – לכל ימות השנה הבאים עלינו לטובה.

יחד שבטי ישראל. שבוע טוב וחג שמח.

השארת תגובה