ושמחת בחגך גם בקוטב הצפוני

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

רבי רפאל הישיר את גוו הכפוף, העתיק רגליו מדוושת מכונת התפירה, ובהסטת הכיסא קם ממקומו. הוא העיף מבט מהורהר בשמים האפורים הנשקפים מן החלון ומלמל: "אכן עת להתפלל מנחה".

בזריזות צרר את שיירי הבד והניחן במקומן; סידר את חוטי התפירה בתיבה והחליק בידיו, מעשי חייט מומחה, על המלבושים הגמורים. קורטוב של קורת רוח עלה בליבו. אמנם הוא מוציא את לחמו לחם בני ביתו ביזע ובפרך, אמנם שקוד הוא על עבודתו למן הבוקר השכם עד הערב, אבל ברוך השם, לחם יש לפי הטף, ואף גם מים להרוות את הצמא. אבל אין זה העיקר, העיקר הוא שהשכיל בעזרת ה' להיות "עצמאי" ולעבוד בביתו.

בדרך זו אין עליו שום פקוח מגבוה, ובשבת וחג יכול הוא לשבות במנוחה ללא צל של דאגה ופחד. כל עבודה בחוץ "שכרה" בצדה: אימה תמידית ומאבקים אין סופיים על שמירת קדשי ישראל.

*

חדר ה"עבודה", שאף שימש למגורים, כבר סודר למשעי. נחמה זוגתו טאטאה את אחרוני סרחי העודפים ופקעות חוטים פרומים, ופנתה אליו:

"הולך הנך בודאי למנחה מעריב, הלא כן?"

"כן – נענה רבי רפאל – ואשאר היום אף לשיעור חסידות, יהיה לנו היום אורח נכבד, שליחות של רבנו הרי"ץ – הפטיר בחיוך שבע רצון – יהיה  מה לשמוע".

הוא לבש את מעילו העליון,  ליטף את הקטנטנים שקפצו סביבו בעליזות, מחמת שרק עתה בסיום העבודה מתפנה אליהם אביהם להשתעשע מעט. אחר כך סגר את הדלת ופנה אל המסדרון האפלולי המוביל לחוצות המושלגים.

*

הדפיקות שנשמעו על הדלת, כרבע שעה לאחר לכתו, הרעידו וזעזעו את לבה של נחמה, משל היו אלו שפודים מלובנים. היא ניסתה להתעשת ונגשה בפיק ברכיים לפתוח.

על הסף עמד שליח השלטון, כולו עטוף אדרת שועלים ועיניו קרות ורעות.

"כאן דר האזרח וולוולוביץ?" – שאל בקול נוקשה שצינה נודפת הימנו.

"כן, גר כאן" – נפלטו המלים בלאות מפיה.

"והיכן הוא עצמו?"

"הלך, חבר אדון, לחלק בגדים מוכנים ללקוחות".

"ניחא, כשיחזור מסרי לו הודעה זו".

"הוא שלף  מכיסו מכתב מקופל, ותחבו בידה של בעלת-הבית.

נחמה סגרה את הדלת בעדינות, אך זו השמיעה קול נאקה ויללה.

במהירות התישבה על הכסא הסמוך, קרעה את המעטפה והעבירה עיניה על הכתוב:

"עליך להתייצב במשרדי הג.פ.או. ביום שלישי בשעה 10..".

*

החקירה היתה קצרה ובלתי ענינית, איש מן החוקרים לא גילה את סיבת הקריאה, איש לא רמז על מעצר. לרגע השתעשע רבי רפאל בלבו, כי פחדיו לשוא היו, נדודי השינה עד ליום ההתיצבות לחינם היו כי הלא החוקרים אינם באים בטרוניות ואינם זועקים חמס. אך תמים היה בהשערותיו. היתה זו שיטה נוספת לשיטת הרשע, להעמיד פני תם ולהתייחס בקרירות אל ה"נאשם", כדי להדליק בלבו תקות שוא.

אך דבר אחד שזכרו החוקרים בשאלותיהם: מה הקשר שלו ל"תומכי תמימים"?

רבי רפאל העטה על פניו ארשת של אדישות – "אינני מכיר ארגון כזה ולא שמעתי עליו כלל".

"נזכירך – דבר החוקר בציניות – זו המחתרת של הרב שניאורסון – באיזה מדה פעיל הנך במחתרת זו?"

"אינני פעיל בה ואין לי קשר עמה".

"והילדים שלך, כלום אינם לומדים תורה במחתרת?"

"חייט פשוט הנני, אדם שקט ומסור למולדת, למן הבוקר עד הערב שקוע אני במלאכתי. לפלא בעיני שהנכם מיחסים לי קשרים עם אנשי מחתרת ששיג ושיח להם עם ספרים ומחשבות, איש כפים אני ותו לא… בקושי יודע אני קרוא וכתוב.."

החוקר השהה עליו מבט ארוך, ובלא כעס הפטיר: "עמוד".

רבי רפאל כמעט ונשם לרוחה. חפץ היה ליטול את הקסקט מעם השולחן, להניחו על ראשו, לקוד קידה ולשוב לביתו. אך "החבר הפקיד" שנה שוב: "עמוד!" ותוך כדי כך הפליט: "בוגוסלב, ולדימיר!".

שני חיילים נכנסו החדרה, בידיהם אזיקים, ובעוד רבי רפאל הנדהם מהרהר במה חטא ומה פשע, קשרו הללו היטב את ידיו באזיקים והוציאוהו לחוץ הסגרירי.

לפני בנין הג.פ.או. חכתה המכונית השחורה המיוחדת להעברת "פושעים" לבתי סוהר, וכל אשר יראנה תעבור צמרמורת בגוו.

"בידך אפקיד רוחי" – מלמל רבי רפאל עת אשר הושלך לפנים המכונית, ונפל לצד אסירים נוספים.

הנהג צפר והמכונית יצאה לדרכה.

*

החדר בו הוא אסור מכיל כשמונים "חברים" פושעים אמתיים ומדומים.

"החבר וולוולביץ"!"

רבי רפאל ניתר ממקומו לשמע הכרזת שמו. "באנו להודיעך כי עקב סרובך לשתף פעולה ולהקל על חוקריך, צפוי הנך לגלות לארץ גזירה לשלש שנים. הודעה נמסרה למשפחתך. אשתך וילדיך יורשו להפגש עמך לרבע שעה, טרם צאתך מבית-הסוהר, הכון לפגישה…".

כל שריריו רעדו, פרקי ידיו רטטו. רבונו של עולם, קיים נא כבר את הנאמר: וכל הרשעה כולה כעשן תכלה…

נחמה באה מוקפת בפעוטותיה, משה'לע בן ששת החדשים בזרועותיה. מנחם'קה בן השלש אוחז שולי שמלתה ושתי הילדות הגדולות יותר מלוות אותה מזה ומזה.

רבי רפאל הביט בהם מעבר לסורג החלון. בקושי עצר את דמעותיו, "אוי המחנק הזה בגרון, רבונו של עולם, חזקני, חזקני, למען עלובים אלו!".

"נחמה – הוא ניסה לייצב את קולו, דיבר אידיש למען לא יבינו הנוכרים את שפתו – שמרי על הילדים!

המשיכי לחנכם כפי רצוננו, אל תפלי ואל תתייאשי, הרי רק לשלש שנים מפרידים אותנו הרשעים, בעזר ה' נתראה בבריאות ובשמחה…". מנחמקה, שלא הצליח לראות את אביו, לא פסק ליבב… "רוצה את אבא…   את אבא.."

נחמה התכופפה והרימה את מנחמקה בזרועותיה, עוד שלוש דקות נותרו לפרידה..

הילד התמים הביט במבט שכולו תמהון באביו מאחרי הבריח, כל התדהמה הטהורה אל מול אי הצדק והרשע, נבטה מפניו:

"אבאלה, למה יש לך ברזלים?" יבב, בהצביעו על הסורג, ותלתליו שמוטים על חורון פניו. יותר לא יכול היה רבי רפאל לעמוד איתן, הדמעות הכלואות במעמקי הלב פרצו את כל הסכרים. הוא פרץ ביבבה קורעת לבבות על אפו ועל חמתו… חפץ היה להרגע, לנחם, לעודד, להסביר, אך הסוהר הגיע ומבט פניו נוקשה: "די, נסתימה שעת הפרידה".

נחמה נגררה אל מחוץ לכתלי הבנין האפור אל חוצותיה המושלגים של מוסקבה. הילדים נגררים בעקבותיה בוכיים ואף היא מושכת באפה בקולניות, דמעותיה קפאו ונשרו כגבישי קרח קטנטנים אל מרבד השלג.

*

נוסעים. ימים, שבועות, חודשים…

רבי רפאל "הפושע המסוכן" מרוחק מביתו ליעד בלתי נודע, לארץ בלתי נושבת. "אולי – נענה אחד האסירים – בגיחוך מר – חושבים להובילנו להרי חושך?".

רבי רפאל מוריד רגליו על האדמה הקפואה והשוממה, מביט לרגע סביבו במבט של חדל אישים, אך מיד חולף בו פסוק של עדוד ונחמה – "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי..".

הלב החסידי, המוח היהודי, כולו ספוג בחסידות, וזו פורצת עתה ומקרינה בו שביבי זוהר ותקוה. השממה הענקית, המרחבים האינסופיים, אינם מקדירים נפשו ואינם מדאיבים לבו, כפי שקורה לשאר האסירים. רבי רפאל פוסע על האדמה הנוקשה הקפואה ומביט סביבו במבט של התפעלות, "במזרח אתה – במערב אתה – בצפון אתה – בדרום אתה! אתה ורק אתה, ומה לי להתירא כאשר אתה עמי..".

*

רבי רפאל שמר בקפדנות על ימים ומועדים, כניסת השבת וצאתה, והנה לפי חישוביו המדויקים מתקרב חג הסוכות.

כמה אורה ושמחה היה חג זה מביא בכנפיו בארץ הרחוקה, בבית משפחתו האהובה. לרגע שוקע רבי רפאל במחשבות נוגות, געגועים, השתפכות נפש. אך מיד מתאושש הוא. "אי רבי רפאל, חסיד הנך, הלא כן? וכלום פטור הנך מסוכה?".

סוכה?! רעיון משונה! סוכה בקוטב הצפוני! כלום שמעתם על כך?!

אך הרעיון מנקר במוחו של רבי רפאל ואינו נותן לו מנוח.

"קול ה' יחיל מדבר – יחיל ה' מדבר קדש" – כך שמע פעם פירושו של הפסוק. המדבר – יחיל לקול ה'.

מחכה הוא ומצפה כי קול ה' יהדהד בו! ואולי אף הקוטב הצפוני נכסף כי סוכה יהודית תתנוסס בו לתפארת, ואולי לשם כך הגלוהו, היהודי הבודד, הגלמוד והמיותם, למאחורי הרי החושך – למען תקום סוכה כשרה כאן באדמת השממה הקפואה..

ורבי רפאל מתחיל לתכנן את בנית הסוכה..

את הקירות יוכל לבנות על נקלה. תמורת אי אלו מצרכי מזון ישיג עורות איל, אך סכך, מאין יקח סכך? והלא אדמת המקום אינה מצמיחה כלום, מלבד פלומה רכרוכית שאילי הצפון נזונים בה וחופרים אותה ממעמקי השלג.

*

אך רבי רפאל אינו מתייאש. הוא מתחיל לחקור ולדרוש אצל שכיניו אם שמעו על קנים או צמח דומה המצוי בסביבה. וראה זה פלא, התשובה היא, חיובית.

*

עומד רבי רפאל ומתקין בלב הישימון סוכה, "לשם מצות סוכה, לשם מצות סוכה", לוחשות שפתיו וידיו עובדות בקדחתנות, והאדמה הקפואה מחיכת והישימון מזדעזע..

*

ליל התקדש חג, רבי רפאל יושב בסוכה, "עולו אושפיזין, עולו", פותח הוא בקול חגיגי, אך הדמעות עולות ושוטפות את פניו.

בכל מאמצי כוחותיו משנס הוא מותניו, כדי להכניס שמחה בלבו, מאותו אוצר גדול של חג הסוכות, חג השמחה שבו צווינו "ושמחת בחגיך".

בחוץ משתוללות הרוחות. סופת השלגים עומדת להתחולל, והקנים המחפים את גג הסוכה מתנקשים אלו באלו.

ולפתע מתוך אותה בדידות, צץ רעיון במוחו של רבי רפאל, ואותו רעיון מחמם את לבו ומאיר עיניו, מאמר ששמעו מפי רבו אדמו"ר הריי"צ נשמתו עדן.

"מובא בתניא כי כל נשמה ונשמה יהודית נשתלשלה מעולם העליון, ולכן יש בה עשרה כחות של עשר הספירות. לפי ההלכה לענין טלטול בשבת, מרשות לרשות, יש מקום שלמעלה מעשרה והוא נקרא מקום פטור. ששם מותר לטלטל, ואין שם גבולות ומחיצות. לכן כאשר הנשמה מתקשרת בשרשה העליון, הרי ששם אין מחיצות כלל, שם אין גבולות, שם הכל ביחד..".

רעיון חסידי זה הפיח רוח חיים בלבו הדווי של רבי רפאל הגלמוד. בסערת נפש קם והגביה רגליו עשרה טפחים מעל הקרקע הקפואה, בפזמו בעוז: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת…".

סוכתו של רבי רפאל לא האריכה ימים, כעבור שעות אחדות, חטפה הרוח את הקנים והרסה את הקירות הקלילים, אך לא יכלו לו לרוחו האיתנה, היציבה, הטהורה והחסידית של רבי רפאל, שלא איבד עשתונותיו– ואולי, חייך הוא בספרו את סיפורו, בשל כך זכיתי להתאחד שוב עם משפחתי ולעלות לארץ הקודש..

השארת תגובה