חג הסוכות: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה

את מצוות השם יש לעשות בשמחה אמיתית – חג הסוכות מתאפיין בהמון שמחה # למה דווקא בסוכה יש דין "מצטער", מהו השיר שחלחל לזיכרונו של הנער בשואה ואיזה מסר נלמד ממנו, וגם: המלך שמחל למשרת רק בזכות בגדיו

סוכות במוסקובה, צילום לוי נאזרוב (23)
סוכות במוסקובה, צילום לוי נאזרוב (23)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (ויקרא פרק כ"ג)

מדוע דין המצטער פטור מהסוכה לא נאמר בשאר הדינים? למה לא נאמר דין המצטער מצוות ציצית או תפילין? בין שלל הביאורים נאמר, כי בסוכות ההדגשה היא: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם… וכיוון שהעיקר במצווה זו הוא החינוך לדורות הבאים, אי אפשר להנחיל מצווה בצער. כי תנאי עיקרי בחינוך לתורה ולמצוות הינו השמחה, ובוודאי שלא מתוך צער וכעס וכדו'.

טעם מצוה

הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, היה מסביר את העיקרון הזה בליל הסדר. ליל הסדר הוא זמן שמיועד להעביר מאב לבנו את מסורת העם היהודי ואת חובתו לבורא. כדי להעביר מסר זה צריך שהוא יועבר מתוך אהבה רבה ומתוך שמחה. אהבת המצוות תעבור מהאבות לבנים רק באופן חיובי. וכך הסביר, בתשובה לשאלת הבן החכם נאמר: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". מה טמון במשפט זה? אומרים לו לחכם שהטעם שאין מפטירין הוא כדי להשאיר טעם מצה בפיו. דהיינו שיקבל טעם במצוות הלילה ולא יאכל דבר אחרי האפיקומן, וכל זאת שיישאר עם הטעם הטוב של ליל הסדר  ועם חיבוב המצוות. וכך אומרים לחכם, הלילה הזה צריכים אנו להגיע עד לדרגה של חיבוב המצוות לאהוב את המצוות, וזה חלק מהלכות הפסח והדרך לקיימן תמיד בשמחה.

והערב נא

הרב מפונביז' פירש את תפילת: "והערב נא את דברי תורתך בפינו…ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". שאין כאן אלא תפילה אחת, אנא ה' תן לי מתיקות בתורה, וממילא  נהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כי כך מעבירים תורה. באהבה. האבא אוהב, והוא – גם בלי מילים – מאהיב את התורה על בניו.

סיפור נורא

דרשני הדור מספרים ספור שארע בשואה: מעשה ברופא יהודי צעיר שהשואה פגעה בו במשפחתו ובלימודיו. את לימודיו השלים אחר השואה והוצב להתמחות בבי"ח פסיכיאטרי שהיו בו הרבה נפגעי שואה. את עיקר תשומת ליבו משך נער צעיר שהיה בגיל בנו שאבד בשואה ומחלתו חמורה. בשיגיונותיו לא הייתה שואה, ורק אנשים רעים עוצרים אותו במעצר ומונעים ממנו את השיבה הביתה לורשא עירו. מצבו של הנער היה קשה מאד. הוא הוחזק במחלקה סגורה נשך ושרט כל מי שניסה לדבר עמו, וטופל ביד קשה. במכות חשמל בסמים קשים ומתוך שימוש בכח. הרופא היהודי הזדהה מאד עם הנער. אף הוא היה בן ורשא, ואילו אשתו ובנו לא היו נלקחים הימנו ע"י השואה, היה בנו בגילו של נער זה. הוא ישב שעות ארוכות בספרית בית החולים, מנסה למצוא בספרות הרפואית תרופה לחליו של הנער.

והנה הבריקה מחשבה במוחו. הרי הנער בוודאי שוב אינו זוכר את מראה הוריו. הוא יציג עצמו כאביו, ואולי על ידי זה, יקל לנער שימצא את אביו, ולו עצמו יקל בכך שיאמץ ילד המזכיר לו את בנו. ואז חלפה במוחו מחשבה שניה, מחשבה שהרופא חש כי היא מאיימת על שפיותו. אולי, אולי זה באמת בנו? הרי הוא לא ראה את בנו שלו מת. יד אכזרית של קלגס גרמני הפרידה בינו ובין אשתו ובנו, מאז לא ראה אותם יותר.

ספרו לו שהעלו אותם לרכבת הנוסעת לשם… אותו שם ממנו לא שבים. אולי הצליחה אשתו להעביר את הילד לידיו של מכר חסיד האומות וזה תוך סיכון עצמי רב העביר אותו לידי אחר, וכך עבר הילד מיד ליד. יתכן אולי כי כאשר סכנת הנאצים גברה, חי הילד בדיר ובלול ובין התרנגולות מצא מסתור. הלא כל זאת שמע מהנער, ואולי שמע את סיפורו של בנו שלו. מחשבות אלו הטרידו אותו מאד הוא חש שהם מאיימים על שפיות דעתו. פכר ידיו כמעט בייאוש, כיצד יוכל לדעת אם נער זה הוא בנו האבוד. שוקע במחשבות אלו. כמו בחלום, שמע את צחוקה הרועם של אשתו. הוא ראה אותה שוב כמו בחלום, מצביעה על נקודת חן גדולה שהייתה מתחת לזרוע השמאלית של בנם. ברגע זה חש שהוא חוזר לשפיותו. הוא יגיע בבקר לבית החולים ובעזרתם של שני אחים חסונים יבדוק את הנער מוקדם בבקר.

למחרת הגיע לבית החולים והודיע לנער שהוא מתכוון לשוב ולבדקו. הנער כמובן סרב. מספר סניטרים שהוזעקו לעזרתו הרימו גבה, אף הם לא הבינו מדוע הרופא מתעקש לבדוק נער זה. שוב ושוב הרים הרופא את זרועו השמאלית. שומא גדולה נגלתה לעיניו. הכל התחיל להסתחרר סביבותיו… הוא התעלף. מהומה נוצרה סביבו. חבריו הרופאים חשו לעזרתו. הוא החל מתעורר כשהוא ממלמל משהו על שומא מתחת לזרוע שמאל של הנער. לרעיו המשתאים הוא הסביר כי מצא את בנו. הכל יושבים המומים בלי יכולת לפצות פה נוכח הדרמה שנקלעו אליה. הראשון שהתאושש היה דווקא הנער. בקול צלול שאינו הולם כלל פציאנט במחלקה סגורה, הוא הלם בנוכחים, אבא שלי, כן אבא שלי! כמה פעמים כבר בדקת אותי? כמה פעמים ראית את השומא הזאת, ובגלל השומא שכולם מכירים, אתה רוצה שאני אאמין לך שאתה אבא שלי ?

הנער מוסיף להלום. הוא פנה אל הרופא ואמר לו: אני אמנם מחפש את אבא שלי, אך לי יש סימנים אחרים. אבא שלי היה שר בכל יום שישי שיר שמאד מאד אהבתי והיום אינני יודע אף מילה יהודית. אבל, אם אתה באמת אבא שלי, תן לי בבקשה טון אחד, טון אחד בלבד. אני מבטיח לך נאמנה לשיר אתך את השיר כולו. הרופא מתקשה לדבר. רוחו סוערת. הוא לופת את הנער ומושיבו על ברכיו כאילו היה  תינוק. וראה זה פלא הנער אינו

מתנגד. התנוחה הזאת כמו מוכרת לו. הרופא מכעכע בגרונו ושר. הוא שר 'שלום עליכם', הנער לא נע ולא נד. הוא ניסה כחו ב'אשת חיל' ואין תגובה. הוא שר 'מנוחה ושמחה' ואף הגיע כבר ל'צור משלו', ותגובה אין. דממה של ייאוש ממלאת את חלל האוויר. הרופא מתעשת הוא מקמט את מצחו ומנסה להיזכר… אולי הכוונה לזה. הוא לופת שוב את הנער כאילו היה תינוק, והנער שוב מסכים. הרופא מתחיל בנעימה של הטעמים: 'שיר השירים אשר לשלמה'. עיניו של הנער אורו. הוא שאיננו יודע מילה יהודית אחת, ממשיך את הנעימה: "ישקני מנשיקות פיהו"…

והרופא ממשיך: "כי טובים דודיך מיין". והנער ממשיך ומצטרף: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך".

הרופא והנער מתחבקים ומתנשקים, האב ובנו פושטים את חלוקיהם הלבנים, זה את חלוק הרופא וזה את חלוק החולה. עיניהם זולגות דמעות, ומבט של אושר ותדהמה ממלאים אותם. חבוקים צועדים הם לבית האב. לא עוד מכות חשמל לא עוד בית חולים, הבן פשוט מצא את אביו והבריא.

אם רצינו להבין מה היא חוויית ילדות ומה היא מסוגלת לתת. זו אחת מהן. (אשירה)

זיכרונות

בראש השנה מזכירים את שופרו של מתן תורה.  את הסיבה לכך הסביר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בדרך משל: משל למלך שנסע ליער גדול לערוך ציד כמנהג המלכים אז. נכנס המלך לעובי היער רדף אחרי חיות היער, ירה חיצים והשליך מלכודות עד כי בא על סיפוקו. כשביקש לעשות דרכו חזרה לארמון, איבד את הדרך. תעה המלך במשעולי היער, פנה אנה ואנה אך לא מצא את דרך המלך תוציא אותו מהיער אל מקום ישוב.

לפתע ראה המלך מולו קבוצת כפריים שוכני יערות, הוא פנה אליהם ושאלם איה הדרך המובילה מן היער החוצה? אך אלה שבנו את ביתם ביער וכל ימיהם עברו עליהם בינות לחיות היער, לא ידעו להשיבו דבר. הוא עזב אותם והמשיך לחפש מי שיוציאהו מסבך היער.  לפתע מצא אדם שהלך ביער. אותו אדם ידע להוביל את המלך בדרך המוליכה מן היער אל הארמון, והוא הלך אתו וליווה אותו עד שהגיעו לארמון. הכניס המלך את האיש אחר כבוד אל ארמונו, כיבד אותו במאכל ומשתה. וכפרס על מעשהו מינהו ראש לכל השרים. בלא אומר ובלא דברים, הלבישהו המלך בבגדים יקרים, והושיבו כאחד השרים במקום של כבוד. את בגדיו הישנים צווה להכניס לבית גנזיו. אט אט הסתגל האיש למשרתו החדשה ולמעמדו היוקרתי, והיה מסתובב בארמון המלך ככל שריו ועבדיו. לימים חטא אותו האיש למלך, ועשה את אשר לא ראוי לבאי הארמון.  קצף עליו המלך וצווה על שריו לשפוט אותו ולגזור דינו למוות.

נפל האיש לרגלי המלך וביקש על נפשו בתחנונים, אך ללא הואיל. טרם הוצאתו להורג ביקש מהמלך בקשה אחרונה. נענה לו המלך והוא ביקש שלפני שיצא דבר המשפט יביאו אליו את בגדיו הישנים הגנוזים בבית גנזי המלך. נענה לו המלך וצווה להביא את הבגדים של אותו איש. כאשר לבש אותם נבעת המלך. הוא נזכר בעת שתעה ביער, ואותו האיש הראה לו הדרך אל הארמון, ובכך הציל את חייו. מיד נכמרו רחמי המלך עליו והעביר את חטאתו מלפניו.

והנמשל: בשעת מתן תורה חיזר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה, ולא רצו לקבלה. עד שהופיע לפני עם ישראל שקבלוה בשמחה והמליכוהו למלך עליהם. על כן בחר בנו השי"ת ונשא אותנו מעל כל העמים והיינו לו לעם סגולה ולמובחרים שבאומות. ועתה חטאנו ופשענו כנגדו ויראים אנו מיום הדין. מה אנו עושים? אנו 'מלבישים' עצמנו באותו לבוש שהיה במתן תורה, אוחזים בראש השנה בשופר שקולו הולך וחזק, תוקעים ומריעין בו כדי להזכיר את מתן תורה. ומכיוון שעולה זיכרון זה לפני ה', על ידי כן יתעוררו רחמי ה' עלינו ובזכות זו שקיבלנו תורה בסיני יפטרנו מן הדין.

כך זה אצל הקב"ה וכך זה אצל בני האדם. כל התחלה יש בה כדי להותיר רושם שאחריתו תעלה  תמיד. ובעסקנו בחינוך עלינו לדעת כי כל דבר חשוב שייחרט על הלב, ולכן צריך להיות שקיום המצוות יהיה מלווה בחוויה. כי את הזיכרונות המתוקים לעולם לא נשכח. וכל דבר שנחרט לנו כחוויה, תמיד נרצה להמשיך אותו ולחוות שוב את אותה חוויה. זה טבעו של עולם וזה חלק חשוב ביותר בחינוך. בימי הסוכות בו אנו מצווים לקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח", יש להתחיל את השנה בשמחה ולהקרין את השמחה הזו על כל השנה. כי דבר שתחילתו בשמחה לעולם ימשך עלינו ועל בנינו  ועל דורותינו. "למען ידעו דורותיכם…"

(מתוך הספר "הגדתי היום" שחיבר וכתב הרה"ג רבי אברהם ארלנגר ר"י 'נחלת שלמה' ב"ב)

השארת תגובה