המשנה באבות מזכירה לנו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" . לפני כמה עשרות שנים, כאשר המציאו את המצלמה הראשונה –קופסה גדולה שעמדה על חצובה בת שלוש רגליים, היה הצלם מתכסה במעטה שחור כדי למנוע חדירת אור, והתמונה הייתה מצטיירת על לוח זכוכית. באותו הזמן לערך, הומצא גם הפטיפון עם אפרכסת ענק. כשסיפרו זאת ל'חפץ חיים' ואמרו לו 'ראה כמה העולם התקדם, ואיזה המצאות גאוניות נוספו', הוא השיב: "לא, העולם אינו מתקדם, אלא נסוג אחורנית, לפיכך באו ההמצאות!".
השואלים לא הבינו וה"חפץ חיים" הבהיר: בדורות שעברו, היו האנשים מאמינים בני מאמינים. הם האמינו שיש אוזן שומעת ועין רואה, וכל מעשינו בספר נכתבים. אך בדורנו, הפכו האנשים לספקנים וסקפטיים. 'מה פירוש עין רואה? אתמול עברתי עבירה ומחר יראו את מעשי ואעמוד למשפט?'. 'אתמול דיברתי שלא כהוגן ובאמת ישנה 'אוזן שומעת' שתתעד?'. "וכל מעשיך בספר נכתבים" – היש ספר כזה?'. "לפיכך באו והורידו לעולם את המצאת המצלמה: הנה, המעשה שעשית הונצח! באו והמציאו את הגרמופון, הקול שהשמעת לא נאבד" – כך סיכם ה"חפץ חיים" את מה שנראה היה בעיניו כ'ירידה' ולא 'התקדמות'.
אם בזמנו של ה"חפץ חיים" הפכו המצלמה והגרמופון כסמל ל'עין רואה ואוזן שומעת' הרי שבימינו, נקל למצוא הדגמות חותכות הרבה יותר. לווייני ריגול משייטים בשמים ומצלמים כל דבר, תנועה או חפץ. חיישני קול אלחוטיים מקליטים אף הם קולות ממרחקים. כל מכשיר פלאפון הוא מכשיר הקלטה ועוד… כל זאת כדי שנקבל מושג מוחשי על התיעוד של מעשינו, שבבוא היום ייפרשו לפנינו בשידור חוזר, ורצוננו לא לבוש ולהיכלם נוכח זאת.
דוגמא לאשר יתרחש אז, ניתן למצוא במעשייה הבאה: זוג צעיר התחתן בשעה טובה, חתונתם היתה מפוארת, מלווה באורחים רבים ושמחה גדולה. אבי החתן הביא עמו לאולם עשרת אלפים שקלים במזומן, על מנת לשלם לבעלי האולם והתזמורת. במהלך השמחה, כאשר זימן המנחה את אבי החתן לרקוד עם החתן, הוא פשט את חליפתו והניח אותה על מסעד הכסא. כששב אל השולחן, גילה שהכסף נעלם מהחליפה, והוא נבהל עד עמקי נשמתו. למרות זאת, מכיוון שלא רצה להשבית את השמחה, נצר את המקרה המצער בלבו והמשיך לרקוד ולשמח את הזוג הצעיר.
לאחר תקופה, צפו שני המחותנים בתיעוד של האירוע, בחופה המרגשת, הריקודים הסוערים והשמחה. במהלך האירוע, הבחין אב החתן ברגע ההוא, בו פשט את החליפה וניגש לרקוד עם החתן, המצלמה ליוותה את הריקוד, ולאחר מכן אף ניתן היה לראות כיצד דמות מסוימת מגיחה לעבר הכיסא עליו מונחת החליפה, שולפת את הכסף מהכיס ושבה למעגל. הדמות הזו היתה לא אחרת מאשר…. אבי הכלה!
המבוכה היתה רבה, בני המשפחה הלכו לדרכם, והבושה היתה נוראית. אבי הכלה ביקש להיבלע באדמה, כמה היה נותן כדי למחוק את הקטע המביך והמפליל הזה! גם אנחנו, כמה היינו מוכנים לתת, כדי למחוק אירועים מסוימים מחיינו, כדי שלא יציגו אותם למעלה בימי הדין, ולא לעינינו בלבד!
בימי הדין, כאשר כולנו עוברים כבני מרון, ועומדים להישפט על מעשינו בעבר ובהווה, אנו עומדים בפני רגעים גורליים, בו ייגזרו לנו החיים, הבריאות, האושר וכל שיתרחש עמנו, בעקבות מעשינו ושאיפותינו.
ה"חפץ חיים" זצ"ל היה מצטט את דברי התרגום על הפסוק: "סוף דבר, הכל נשמע" – בסוף, כל דבר שנעשה כאן בעולם בצנעה, הכל עתיד להתפרסם ולהישמע לכל בני האדם בהקרנה פומבית, אוי לה לאותה הבושה והכלימה!
המוצא היחיד המאפשר לנו 'להשיב את הגלגל לאחור' ולמחוק את אותם קטעים מביכים ומפלילים את קורות חיינו, עד שניתן להתחיל מחדש את הדף הריק והנקי, הוא על ידי תשובה!
תשובה פירושה: להתחרט על דברים, לומר בפה מלא "חטאתי", ולהחליט החלטה נחושה ואיתנה שלא לחזור עליהם עוד, והסליל נמחק!
אם נעשה זאת, נחתם כולנו לחיים טובים ולשלום בספרן של צדיקים גמורים.
היה ראוי לכתוב שרוב הדרשה על המצלמה, הגרמופון והחפץ חיים נלקחה מהספר מעיין השבוע