מדינה שלמה נגד יהודי אחד

מנחם מנדל בייליס היה הקרבן של עלילת הדם האחרונה בעת המודרנית • במסמכים שנחשפו בשנים האחרונות מתברר עד כמה פעל מנגנון משומן מטעם השלטונות שרצה בהרשעת היהודי כנגד כל הסיכויים

בייליס מוקף בשומרים
בייליס מוקף בשומרים
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שמונים וחמש שנים לאחר שנפטר, ובעיקר כשעלילות דם כבר עברו כמעט מן העולם, נראה שמנחם מנדל בייליס נשכח מלב. שמו של אותו יהודי, ששימש סמל המאבק על היהדות במשך שלוש שנים תמימות לפני למעלה ממאה שנה, מי שעל לא עוול בכפו, הוכתם על ידי משטר שלם כמי שרצח נער נוצרי שאפילו לא הכיר, אינו מצלצל מוכר לנער צעיר, ולעתים גם לאנשים מבוגרים. אנחנו החלטנו לחזור אחורה בזמן, ולנסות ולתור אחרי פרטים חדשים שטרם פורסמו בפרשה הזו, ומתברר שיש רבים כאלה. הארכיונים הרוסיים, שנפתחים אט אט, חושפים עוד ועוד מידע שטרם ראה אור, ומגלים עד כמה התגייסה מדינה שלמה, על ראשיה, שריה ויועציה, כדי להשחיר את שמו של העם היהודי. גם הקרבן, מנחם מנדל בייליס, נבחר באקראי לגמרי. זה היה יכול להיות  כל יהודי אחר שעבד או התגורר בסמוך. הסיפור על עלילת הדם האחרונה בעת המודרנית, מהווה תזכורת כואבת נוספת לדברים שאמר רבי שמעון, ש"הלכה היא, בידוע, שעשו שונא ליעקב".

עלילה תפורה היטב

הכל החל בערב פסח, בשנת תרע"א. ילדים ששיחקו בשדה, בקרבת ליוקאנובקה, אחד מפרברי העיר קייב שבאוקראינה, גילו גופת נער צעיר, שהיתה מוטלת באחת המערות. ידי הנער היו קשורות

לאחוריו ובגופו נמצאו סימני דקירות. עד מהרה התברר כי ההרוג הוא ילד נוצרי, אנדריי יושצ'ינסקי, בן ה-12, שנעלם מבית אמו שמונה ימים קודם לכן.

בעיר קייב היה מדובר באירוע תדיר שכן הפשע השתולל ברחובות. אבל שלא כבכל אירוע שכזה, הפעם התגייסה מערכת שלטונית שלמה, כדי לביים את עלילת הדם האנטישמית הידועה ביותר, שנכתבה כמו סיפור ידוע מראש על ידי סוכני החרש של הצאר ניקולאי השני, שופטים, ראשי מפלגות, ועוד שורה של פקידים שמטרתם היתה אחת: להוכיח, שהנער נרצח על-ידי היהודי מנחם מנדל בייליס, כדי להשתמש בדמו לצורכי הכנת מצות לפסח, בדיוק כמו עלילות הדם הקדומות. אלא שבניגוד לאירועים אנטישמיים בסדר גודל זה, לדוגמא משפט דרייפוס שהיה רצוף אנטישמיות, כאן, למרות שכל העובדות היו ברורות, בחר המשטר להעלים עין.

החידוש המרכזי בפרשת בייליס, היה שאם תמיד היו אנשי ממשל הגונים, שפעלו נגד העלילות, אצל בייליס דווקא הממשל הוא זה שדאג לפגוע בו כמה שיותר, ולהגביר את השנאה כלפיו.

חוקר המשטרה המקומית בקייב, רוסי בשם איוואנוב, ידע את העובדות לאשורן זמן קצר אחרי הרצח. הוא ביקש לאסור את האחראים האוקראינים לו, פושעים מוכרים, אבל התובע המחוזי של המדינה הורה לו שלא לעצור אותם. החוקר תהה, אך משהובהר לו שעליו לזנוח את המקרה, עזב את העניין. הוא לא ידע שהשלטון כבר טווה את תוכניתו השטנית.

אגב, הממשל החלש, לא חשב על התוכנית הזו לבד. החוגים הקיצוניים שזכו לשם "המאות השחורות", הם הראשונים שיצאו עם מציאת הגופה, עוד לפני שבכלל התבררו פרטי המקרה, הם החלו בהאשמות פומביות נגד יהודים, בהסתה לפוגרומים, ובטענות שהרצח אירע סמוך לפסח של היהודים – ומהווה "הוכחה ברורה", שהיהודים רצחו את הנער כדי להשתמש בדמו למצות של פסח.

הלווית הנער, נהפכה להפגנת ענק וללחץ ציבורי להציב על סדר יומה של הדומה, בית המחוקקים הרוסי (שרובו היה מורכב מנציגי הצאר, ולא מנציגי העם, נ"ק), הצעות חוק שונות להנצחת חוקים שהיפלו את היהודים לרעה, ועמדו בפני ביטול, ערב עלילת הדם. גם חקירת השלטונות לא מצאה חן בעיניהם, והצעה נוספת שהוגשה לדומה בחתימת 37 מחוקקים, לפחות מחציתם אנשי נצרות, דרשה לפתוח בחקירה מעמיקה אודות נסיבות מותו של הנער. מנהיגי הקיצוניים אף איימו כי אם הממשל לא יחל לפעול בנושא, תחל שורה של פוגרומים שתביא לחיסול היהודים על אדמת רוסיה, לא פחות.

מדינה שלמה נגד יהודי אחד

מעדויות חדשות שמתגלות בשנים האחרונות, עולה כי הממשל בראשות הצאר, לא היה זקוק כלל ללחץ הציבורי, שכן עוד לפני הדיונים בבית המחוקקים, הבהיר שר המשפטים בשיחות עם פקידים, שהוזכרו אחר כך בפרוטוקולים רשמיים, כי אין לו ספר ש"מדובר ברצח פולחני של יהודים". גם התובע המחוזי של קייב צוטט אומר דברים דומים, עוד לפני שהחקירה הגיעה לשלבים רציניים. כך, מתברר שללא בדיקה מעמיקה, קבעו הרופאים שבדקו את הגופה, כי מרבית הדם הוקז ממנה, בדיוק כפי שטענו שהיהודים נוהגים בפולחנם. חוות דעת נוספת, שסיפורה מובא כאן לראשונה, היא של פרופסור בשם קוסורוטוב, מאוניברסיטת פטרסבורג שמעולם לא ראה את גופת הנער אבל כתב מסמך ארוך ומפורט בו הוא מסיק כי "הרצח בוצע מתוך כוונה להפיק כמות מכסימאלית של דם למטרה מסוימת". הפרופסור המלומד, כך התברר, קיבל לא מעט כסף משר המשפטים עצמו, טבין ותקילין, כדי לכתוב את חוות הדעת, ופעל בדיוק כמצופה. עוד פרט חדש שטרם סופר הוא שבכספת הפרטית של שר המשפטים, התגלה צרור קבלות שתויקו תחת הכותרת "למטרות סודיות", ושם היתה גם קבלה בחתימת פרופסור קוסורוטוב, על הסכום שקיבל.

ועם זאת, התביעה לא היתה בטוחה שתצליח לגבש את עלילת הדם לכדי כתב אישום ממשי, ולכן פנתה למומחה נוסף, פרופסור סיקורסקי מאוניברסיטת קייב. זה, שקיבל גם הוא לא מעט רובלים, קבע כי "היסוד הפסיכולוגי לרצח מסוג הרצח של יושצ'ינסקי הוא שנאה גזעית, או מסע הנקם של בני יעקב נגד בני גזע אחר". במהלך המשפט היה סיקורסקי להוט כל כך לשרת את שונאי היהודים ששילמו את שכרו, עד כדי כך שהשופטים נאלצו שוב ושוב לקטוע את דבריו הקשים נגד בייליס בפרט והיהודים בכלל.

הליך קשירתו של מנדל בייליס לפרשה, היה מוזר עוד יותר. סטודנט פשוט, שהיה פעיל זוטר בארגוני הימין הקיצוני, אמר באקראי באחת הישיבות שקיימו מנהיגי הארגון והפעילים, כי הרוצח היה מן הסתם היהודי "מנדל", פקיד בבית-החרושת ללבנים של היהודי זייצב, ששכן בסמוך למערה בו נמצא הנער המת. גוי זקן אחר, אמר, אחרי שפשטה השמועה כי אכן ראה את מנדל רודף אחרי הנער. על יסוד עדות זו נעצר בייליס והואשם ברצח. הוא ישב בכלא במשך לא פחות משנתיים וחצי, עד למשפטו.

בכל הזמן הזה עשו השלטונות מאמצים נואשים למצוא "הוכחות" נוספות נגדו, כאלו שנקראות בימינו "אקדח מעשן". אבל ההוכחה הנוספת לא נמצאה מעולם. לכן דחו השלטונות שוב ושוב את תחילת המשפט מחשש שכל בית דין שפוי, יזכה באופן מיידי את בייליס, שלא ממש ידע איך נפלה עליו עלילה זו. בארכיונים נמצא מכתב של שר הפנים הרוסי לשר המשפטים ובו הוא מאיץ בו למצוא פיתרון לסוגיה המשפטית. "אין ספק שבבית המשפט יהיה זיכוי, והדבר צפוי להשפיע לרעה על האוכלוסייה הרוסית, וכנגד זה יעורר הרגשת ניצחון בין הנוכרים, ובייחוד בין היהודים, אשר יתעוררו מן הסיום החיובי של הפרשה המהווה מזה זמן, איום כה גדול לאוכלוסייה היהודית".

אין עדים, יש הסתה

שנה אחרי מעצרו של בייליס סערה רוסיה עם פרסום תחקיר של העיתונאי בראזול ברושקובסקי, שניהל חקירה משל עצמו באשר לרצח הנער. הגילויים גרמו לעוד דחייה במשפט, אבל הנאשמים עליהם הצביע העיתונאי, שבסופו של דבר התברר שהיו אחראים לרצח, נמצאו חפים מפשע.

שנתיים אחרי מעצרו, פורסם כתב-האישום בו נאמר כי "מנחם מנדל בן טוביה בייליס, בן 39, תושב העיירה ואסילקוב במחוז קייב, נאשם כי אגב פעולה מוסכמת עם אנשים אחרים שלא נתגלו על-ידי החקירה, בכוונה-תחילה ובהשפעת אמונות דתיות ולשם מטרות פולחן, רצח את הנער אנדריי יושצ'ינסקי".

המשפט נפתח אחרי חגי תשרי בשנת תרע"ג. קייב כולה, יהודים וגויים, צבאו על שערי בית המשפט שברחוב ז'יטומירסקאיה. הכרכרה השחורה של בית-הסוהר פילסה לה בקושי דרך בין ההמונים עד לכניסה לבניין, ומתוכה יצא בייליס – ממושקף, בעל זקן שחור, חיוור ורועד קצת, בלוויית שלושה שומרים חמושים.

על ספסל הסנגוריה ישבו חמישה עורכי-דין, ובראשם אשר יוסיפוביץ' גרוזנברג, ששמו נודע כפרקליט צמרת. כבר בהליך בחירת המושבעים היה ברור שקיימת בעייה. מרביתם היו איכרים פשוטים, ועוד כמה תושבים מובטלים של העיר. מאוחר יותר התברר כי התובע קבע מראש את זהות המושבעים, אנשים נטולי השכלה, כדי שיושפעו מההסתה. מעבר לכך, וזאת אנחנו חושפים לראשונה, נמצאו עדויות כי התובע הראשי נפגש בעניין המשפט פעמים אחדות עם אחד השופטים במשפט, בולדירייב, שבסופו של דבר אף מונה ליושב ראש צוות השופטים בפרשה.

במשך רוב ימי הבירור המשפטי כמעט שלא הוזכר שמו של בייליס לגמרי, והאיש ישב מאחורי סורג תאו של הנאשם והסתכל במבט קפוא למתרחש סביבו כאילו לא בו נוגעת כל המהומה באולם בית-המשפט. נגד בייליס לא היתה, כאמור שום עדות, לא במישרין ולא בעקיפין, ולכן ניסתה הקטגוריה לנפח סיפורים של עדים שראו, למשל, ימים אחדים לפני הרצח, בקרבת מקום הרצח, יהודי בעל זקן שחור מסתודד עם שני יהודים צעירים.

קריאה חוזרת של מהלך המשפט, מעוררת חלחלה. כיצד אנשים בעלי שכל, הצליחו לפני קצת יותר ממאה שנים, לדבוק בטענות כל כך מופרכות. עם זאת, התביעה חיפשה בנרות איש נוצרי, שיופיע בפני בית הדין ויאמר כי היהודים ידועים במעשי הפולחן שלהם לקראת הפסח. אבל גם על זאת התגברה התביעה. היא מצאה כומר בשם פראנייטיס, תושב טשקנט, שהיה ידוע בשנאתו העזה ליהודים, ואף כתב ספרי הסתה נגדם, שהיו שימושיים בקרב שונאי ישראל. מדהים לחזור לטענה המגוחכת של פראנייטיס במשפט בייליס, לפיה "משבטלו הקרבנות עם חורבן בית-המקדש נוהגים יהודים להרוג נוצרים כקורבן לאלוהיהם ולהשתמש בדם הנרצחים לאפיית מצות או ליין של ארבע כוסות לסדר-של-פסח".

הרב יעקב מזא"ה, רבה של רוסיה, שעמד מנגד, הצליח אחת לאחת להפריך את הטענות ההזויות, והוכיח שוב ושוב את בורותו של ה"מומחה" מטעם התביעה. כדי להבין עד כמה הזויות הטענות, אפשר להצביע על דיון שנמשך שבועות אחדים סביב השאלה, אם המספר שלוש עשרה, או המספר שבע, הוא מספר קדוש לדת היהודית או לא. ומדוע שלושה-עשר? כי התביעה מצאה, שבשלוש-עשרה, הדקירות שנמצאו על גופו של יושצ'ינסקי יש, כמובן, רמז לכך שהרצח נעשה אמנם מטעמים דתיים. הכומר אכן נתן את גרסתו, אך ההגנה העלתה לדוכן העדים את אחד הרופאים הראשונים שבדק את הגופה והעיד כי היו בה לא פחות מחמישים פצעי דקירה.

המושבעים, פשוטי העם הרוסי שלא הבינו בכלל את המתרחש, הודיעו חגיגית כי אין שום הוכחה לכך שבייליס אשם ברצח, ולאחר שלושים-ושניים חדשי עינויים וסבל יצא מנדל בייליס לחופשי.

הקדיש והזיכרון

ועם זאת היהודי העני והמטופל במשפחה גדולה, שפחות מכל היה גיבור בעיני עצמו, הפך להיות סמל של ממש עבור כל שבעת מיליון היהודים שישבו אז, בגבולותיה של האימפריה הרוסית. אבל לא רק, כל יהדות העולם, עקבה בדאגה אחרי משפט ודיווחה באופן יומיומי על המתרחש בו. דווקא היציאה מאפילה לאורה, מסוקרת בעיתונים יהודיים מאותה תקופה בשמחה עצומה. התחושה של הקורא היא כי ממש קרה נס כמו זה שהיה בשושן הבהירה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ורק לבייליס לא באה הגאולה. הוא אסף פרוטה לפרוטה ועלה לארץ ישראל. גם שם לא מצא את מקומו וגלה לארה"ב. הוא היה בטוח שיצליח להסתדר שם ולשוב מאוחר יותר לארץ הקודש. בייליס נפטר לפני שמונים שנה ונטמן בבית העלמין "סייפרס הילס" שבקווינס, ניו יורק. 'קו עיתונות' חושף מידע שלא היה ידוע מעולם: אחת הבקשות האחרונות של בייליס היה כי לא ישכחו אותו. שיגידו קדיש אחריו ביום היארצייט שלו, שיפקדו את קברו זכר לתקופה הנוראית ההיא, שילמדו משניות לזכרו, שידליקו נר נשמה.

על מצבתו נחקק: "בן אדם, שים לב לזה הקבר! בו יגוע איש קדוש בהיר גבר. רשעי קייב העיר שמוהו למטרה, ועל כל ישראל פרשו הצרה, העלילו שבילד נוצרו דרשת אמונתנו, לימי חג הפסח הוא לעדתו. אסרוהו בכבלים ויורידוהו אל הבור, ושנים עשרות לא ראה אור. ובעד כל ישראל עינוהו עד דכה, תנו כבוד לנפש טהורה וזכה, יתלונן בצל שקי במקומו שמיים, עד יקיצו הנרדמים לחיים".

לפני מותו ציווה למשפחתו לזכור ולא לשכוח. לדעת "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". "אני מנחם מנדל בן ר' טוביה", כתב ביילי, "הייתי קרבנכם. זאת מלשון קירוב. קרבוני גם אתם". כמה מגדולי ישראל אף היפנו בעבר קריאה ללמוד ביום היארצייט שלו לזכרו ולומר קדיש, ולמי שנמצא בקרבת מקום אף לעלות לקברו במניין. עם זאת האיש ששילם מחיר אישי כה יקר, ומעולם לא התאושש כנראה מהאירועים (למרות שכתב ספרים על הפרשה, נ"ק), כמעט ונשכח מלב. ובקשתו עדיין מהדהדת אי שם בבית העלמין בקווינס: זכרוני לדורות.

השיחה בין הרבי לעד

לאחר שריצה מנדל בייליס למעלה משנתיים וחצי בכלא, נענה בית המשפט להביא עד מומחה מן הצד היהודי. היה מדובר ברבה הראשי של מוסקבה הרב יעקב מזא"ה, שסומן על ידי השופטים  כעד מומחה לענייני דת.

הרב מזא"ה, הזדמן באורח מקרי, למקום בו שהה גם הרבי מצ'ורטקוב ופמלייתו. את השיחה בין השניים הובאה בזיכרונותיו של הרב מזא"ה.

הרבי מצ'ורטקוב, פותח ומנסה להבין על מה הולך לדבר הרב מזא"ה בבית המשפט, משום שהוא אינו מכיר. "שמענו כי יודע הוא את התורה ובקי בדיניה, אבל יסלח לי אין לנו ידיעה ברורה מידיעותיו ויחסו אל החסידות וחפצתי לשמוע מפיו בעצמו על אודות הדבר הגדול הזה ולהעיר את אוזניו, כי אם חס ושלום לא יגן כדבעי על החסידות אזי יטילו האשמה על החסידים, וזה יהיה רק בבית המשפט, אבל מחוץ לבית המשפט יכריזו כי היהודים חסידים, ובכן ההגנה על החסידים היא ההגנה על כלל ישראל, ואל יהיה הדבר קל בעיני כבודו, כי סוף סוף הרוב הגדול של עמנו הם באמת חסידים, ובנוגע "להם" – נהפך כולנו לחסידים."

הרב מאז"ה עונה: "בגופא דעובדא מוצא אני את עצמי מחויב להודיע לכת"ר, כי אם גם אבוא לידי מסקנה, כי החסידות איננה לרוח הזמן, ואולי גם לא לפי רוח התנ"ך והתלמוד, גם אז אגן עליה בכל נימי נפשי, כי רואה אני את עצמי כיוצא למלחמה על אויבינו, ובשעת מלחמה כל המוסר בידי האויב אפילו פכים קטנים, בן מות הוא, ואולי זהו הסוד, שגילו לנו חכמינו ז"ל, כי יעקב אבינו בהיאבקו עם עשו, הפקיר את נפשו אפילו על פכים קטנים".

ואז, כותב הרב, זלגו דמעות מעיניו של הרבי, והוא אמר: "אוי מה נאה מדברותיך, דברים יקרים, דברים מחוכמים, הפרוש נאה מאוד, ומתקבל על לבנו מאוד… אי"ה תצליח בדרכך".

הרב מזא"ה גם מספר גם העלה בפני הרבי את דברי אותו הכומר ששימש כעד התביעה וטען כי לדעת היהודים "הגויים המה בהמות, והקב"ה נתן להם צורת אדם, מפני כבודם של ישראל, כי יותר נאה לבני מלכים שישמשו אותם חמורים לפחות בצורת אדם, משישמשו אותם חמורים בצורת חמורים".

הרבי העיר על כך ואמר לרב מזא"ה: "לא כבודו בעצמו רואה, עד כמה צדק מאמר זה, הייתכן כי עם איננו דומה לחמור, יבוא בעלילות דם על אומה שלמה, הידועה לכל העולם, בזהירותה מטיפת דם. אבותינו ידעו אותם היטב וצדקו מאד במשפטם עליהם. ומה שנוגע לסניגוריה של כבודו כבר יש לנו חוש ב"ה להרגיש מראש כי לא קשה יהיה לפניו ליישב את המימרא הזאת".

"הוספת שמחה בהחלטתך לעלות אל הקודש"

אחרי שלוש שנות מאסר, כשהוא שבור ורצוץ בגופו, אך רוחו איתנה, שוחרר, כאמור, בייליס מכלאו. מכל העולם הגיעו אליו ברכות ואיחולים, ובעצם הוא הפך לאחד היהודים המפורסמים ביותר של התקופה.

בין המכתבים שהגיעו לביתו הקטן בקייב, היה גם מכתב מרבה הראשי של העיר יפו, שיתמנה מאוחר יותר, לרב הראשי של ארץ ישראל, הראי"ה קוק זצוק"ל, שהפציר בו להגיע לארץ הקודש: "אדם יקר, איש אמונים, וחביב עם ד' הגוי כולו, מר מנחם מנדל בייליס נ"י וכל אשר לו, שלום וברכה מקודש", פותח הראי"ה את מכתבו.

"הנני מושיט לו ממרחק, מאדמת הקודש, את ברכתי ברכת מזל טוב, והבעת שמחתי. בתוך שמחת כלל ישראל על חופשתך ממאסרך בייחוד על משפטך אשר יצא לאור למרות אנשי דמים ומרמה אשר רצו לבלעך, ולבלוע עמך את כללות עדת ישראל יושבת רוסיה. ב"ה אשר לא השבית לך ולנו כולנו גואל, וצדקתך ובור כפיך נודעו לקהל רב, גם לכל ישרי לבב אשר מחוץ למחנה ישראל. ואתה, חביבי, – כן אני מרשה עצמי לקרוא אותך, מתוך מעמקי לבבי, בתור אחד מבני ישראל, שכולם חשים בעומק נפשם את חיבתך ומוקירים את יקרת רוחך אשר הראית אומץ וטוהר לבב בהיצרפך בכור של ניסיון עצום, בסבלך ייסורים רבים ובסבלנות גדולה לא נואשת ולא נמוטו פעמיך מדרך-אמונה ותקוותך ואמונתך בד' אלוקי ישראל הבלטת באורח נעלה בדברי אמת הנותנים לך כבוד ויקר", כותב הראי"ה.

במכתב צויינה גם השמחה על קבלת הידיעה שבייליס יעלה לארץ. "הוספת עוד על שמחת לבבי ולבב כל בית ישראל, בייחוד יושבי ארצנו הקדושה, בהחלטתך לעלות אל הקודש ולקבוע את דירתך עם בני ביתך היקרים בארץ אבות. לאדמת הקודש, – הנני, יקירי, לברכך באהבה על דרכך הטובה, עלה והצלח, יואל ד' ונזכה לחזות בשמחה את פניך, בבואך אלינו, ופה על הררי הקודש, בארץ חמדה, הננו מצפים לכבודך באהבה פנימית בבואך לשלום ולברכה בעזרת ד'. אקווה יקירי שלא תמנע ממני את טובך ותכבדני במכתבך, כתב ידך, בלשון שאתה רגיל בה, ותודיעני בדיוק את הזמן אשר הנך חושב להוציא מן הכוח אל הפועל את חפצך הנעלה לבוא לארץ ישראל. והנני מושיט לך את ברכתי, בשמי ויחד עם רגשי הכבוד והברכה של כל אחינו יושבי ארץ הצבי, ובייחוד בוני ארצנו הקדושה , אחינו יושבי המושבות וכל העובדים בבניין האומה על אדמת הקודש, שכולם הוגים לך רוב שלום וכבוד, ומחכים לבואך בלב מלא רצון שמחה".

בייליס, אגב, לקח את הדברים ברצינות רבה מאוד. המכתב זירז מאוד את הליכי עלייתו, והוא הגיע באונייה, חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. את ביתו קבע בסביבתו של הראי"ה, אך ייסורי קליטה קשים מהם סבל בארץ הקודש, הניעו אותו, לאחר תקופה לא ארוכה, לעקור לארה"ב. הוא חלם ששם יוכל להרוויח מעט, כדי לשוב מאוחר יותר לארץ הקודש ולחיות בה ברווחה. לצערו, החלום הזה מעולם לא התגשם.

השארת תגובה