התמודדות עם חוצפה

גיל הילד | השינון הנדרש | דוגמא שלילית | הדרך להפנמה בנפש הילד על מיקומם הנכון של ההורים | שיטת שכר ועונש

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אחת ההתמודדויות הקשות שהורים ומחנכים רבים מתקשים להתמודד עמהן, ובעיקר נבוכים בשאלה כיצד להגיב להן, זוהי חוצפה של ילד כלפי ההורה או המחנך.

הקושי הגדול להתמודד עם דיבור חצוף של ילד, או עם התנהגותו החצופה, נעוץ בתחושת העלבון האישי של המבוגר מהתנהלות הילד, ומהחשש באשר לעתיד – עד היכן הדברים יגיעו אם לא יגיב כעת כראוי? שהרי ילד חצוף עלול להתייחס בחוצפה לכל תוכחת מוסר, ואפילו לעונש, ומכאן קצרה הדרך להידרדרות חמורה במשמעת, עד איבוד כל רסן.

אולם מבט פנימה לנפש הילד, בשילוב התבוננות בגורמים שהובילו אותו למצב של חוצפה, יובילו לאיתור דרכים להפסקת תופעה קשה זו, ואף למניעתה מראש אצל אחיו ואחיותיו.

יש לזכור שהילד מטבעו אינו חצוף. כדי להתחצף בזדון כלפי המבוגר, עליו בשלב הראשון להתעלות מעל עצמו, ולהתנהג נגד טבעו. ורק לאחר שראה דוגמא אישית שלילית של חוצפה והעתיק אותה, או שגילה שדרך תוקפנית זו מסייעת לו כמגננה לשמירת כבודו האישי, או אפילו להשגת מה שרצה, הוא עשוי לאמץ אותה כדרך חיים כלפי הוריו וכלפי כל אדם, עד שיבוא המבוגר הנבון וידריך אותו באופן מושכל, ישיב לו את כבודו האבוד, וישיב את עצמו אל מצבו הטבעי, להתייחס בכבוד ובדרך ארץ למבוגר.

לכן, כדי לעמוד על שורש הבעיה ולמגר אותה, עלינו לשאול את עצמינו את השאלות הבאות:

א. האם הילד מודע לעובדה שמדובר בחוצפה?

ב. האם הילד מקבל מאחד מהוריו דוגמא אישית שלילית?

ג. האם הילד סבור שמעמדו שווה למעמד הוריו?

ד. האם אנו שומרים על כבוד הילד?

ונבאר את הדברים.

א. האם הילד מודע לעובדה שמדובר בחוצפה?

לעיתים ההורה או המחנך נפגע מהתנהגותו "החצופה" של הילד ומגיב בהתאם, בעוד הילד עצמו התנהג בתום לב ובכבוד מלא כלפי המבוגר, ולא ידע כלל שבפרשנות של המבוגר מדובר בחוצפה.

משל לאורח המגיע לסין, ואינו יודע שעל פי התרבות הסינית תנועת יד מסוימת משדרת הזמנה לקרב. הוא הניע את ידו בתמימות ולא הבין כלל מדוע מארחיו החייכנים והמנומסים עברו לעמדת מלחמה והתנפלו עליו באגרופים קמוצים מלווים בקריאות קרב…

לפיכך, ראשית, יש לדעת שלא תמיד יודע הילד הצעיר "חוצפה" מהי. דיבורו בטון גבוה ובסגנון מתלהם, או סירובו לציית להוריו, אינם נובעים תמיד מחוצפה זדונית. ישנם גורמים רבים העלולים לגרום לו להגיב בצורה המתפרשת בעולם המבוגרים כחוצפה, בעוד הוא רק היה מתוסכל בינו לבין עצמו מהחפץ שנשבר או נעלם, או מאכזבתו מהתשובה השלילית של ההורה או המורה, והביע את כאבו ותסכולו מבלי שישים לב מי עומד לידו ועם מי הוא מדבר, משום שהיה שקוע בחוויות שחווה בעולמו הפנימי. וכיצד יידע שלא מדברים כך עם ההורה, גם לא בעת מרירות ותסכול, אם מעולם לא שוחחו אתו על כך ולא לימדוהו שכך לא מדברים?

לפיכך, עם גילוי ניצנים ראשונים של דיבור חסר דרך ארץ עם ההורים, יש לפנות לילד בסבר פנים שאינו משדר איום או לחץ, אלא רק פליאה קלה, ולומר לו בטון סמכותי: "לא מדברים כך עם אבא או עם אמא".

ואם ההורה השני נוכח באותו מעמד, לעיתים עדיף שהוא יהיה המגיב בגערה ואומר: "איך אתה מדבר עם אבא או עם אמא? עם ההורים יש לשוחח בדרך ארץ!".

ב. האם הילד עד לדוגמא אישית שלילית?

עם זיהוי סגנון דיבור חצוף אצל הילד, יש להיזכר בעובדה שהתנהלות ההורים משפיעה רבות על עיצוב אישיותו של הילד. ילד הרואה את אביו או את אמו מדברים בגסות רוח או במילים קשות עם ההורה השני, מלבד הפגיעה בנפשו הרכה, הוא גם לומד להתנהג בהתאם לדוגמא האישית אליה הוא נחשף בבית.

מה גם שבמקרים כאלו, נפגמים בעיניו המעמד הנכבד והדמות הערכית גם של ההורה הפוגע בזולתו וגם של הנפגע, ומעתה אינו חש צורך לכבדם. כנגד הפוגע חש הילד התקוממות, והנפגע נעשה מזולזל בעיניו, שהרי הנה אבא אינו מתייחס בכבוד ובהערכה לאמא, ומכאן שהיא בעצם אינה חשובה ונכבדה כל-כך… וכך בדיוק כאשר אמא מזלזלת באבא.

לפיכך, כאשר ילד מזלזל בהוריו ומדבר אליהם בחוצפה, יבדקו ההורים את עצמם לפני תחילת הטיפול בחינוך הילד. ואם אחד ההורים נוהג לדבר בזלזול עם זולתו, ישנה מיד את גישתו. או אז, כאשר יראה הילד דוגמא אישית של כבוד הדדי בין הוריו, יהיו שניהם מכובדים בעיניו, וגדלים הסיכויים שאף הוא יחוש צורך טבעי להתנהל מולם בכבוד.

א. האם הילד סבור שמעמדו מקביל למעמד הוריו?

כאמור לעיל, אחד הגורמים המרכזיים לכשל החינוכי המצוי בזמננו בבתים רבים, הוא עקרון השוויונות בין ילדים להוריהם ובין תלמידים למוריהם. ילד החי בתחושה שמעמדו במשפחה חופף להוריו, מדוע שישמע לדבריהם? לא לחינם ציוותה התורה על כיבוד הורים ומורים. מלבד הכרת הטוב כלפי מי שכה היטיב לילד מתוך מאמץ רב והשקעה גדולה, יש בכבוד זה תועלת רבה והכרחית להצלחת חינוכו של הילד.

לפיכך, על ההורים להפנים בנפש הילד את הסמכות ההורית, מבלי להשתמש במסרים של התנשאות שחצנית או קטנונית, וגם לא באיומים. אלא במכובדות אצילית, ושילוב בין "השמאל הדוחה" בעת הצורך, לבין "הימין המקרבת" כמעט בכל עת, כמבואר לעיל. גישה נכונה, מאוזנת ובריאה של הפעלת סמכות הורית משולבת בשמירה על כבוד הילד, תרומם אותם ממילא בעיני הילדים למעמדם הנכון בתא המשפחתי, והילדים יפנימו כי עליהם לכבדם כראוי.

יצויין כי כמפורט במקום אחר, ההזדמנות הטובה והנפלאה ביותר להעברת מסר חשוב זה לילד, היא בשולחן השבת. זמן בו כל המשפחה סביב השולחן והאווירה טובה ונעימה. כך למשל, כאשר מגיע הזמן לומר דברי תורה בסעודה, בין מנה למנה או בין מנה לשירה, אומר האב לילדים: כתוב בתורה (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת  אִמֶּךָ". הבה נתבונן עד כמה האמא יקרה וחשובה, שכה טרחה וטורחת בגידול הילדים ובבישולים ובסידור הבית וכו', ומתפללת על כולם ואוהבת ודואגת לכולם. ומוסיף לספר להם בהטעמה את המעשה המובא בתלמוד ירושלמי (קידושין כ ע"א) על רבי טרפון, שהיה מגדולי הדור בזמנו, וכאשר ראה באחת השבתות את אמו צועדת יחפה ברגל אחת על אדמת העפר והחצץ שבחצר משום שנקרעה לה רצועת הסנדל, רץ מיד לעברה, רכן אל עבר הקרקע, הניח את ידו על האדמה ואמר לה: "אמא, אל תדרכי על העפר, דרכי נא לי על היד וכך נתקדם צעד אחר צעד, עד שנגיע הביתה". והאמא מזדעזעת ואומרת לו: "חלילה! אתה רב גדול, וכי אני אדרוך על ידך?" והוא משיב לה: "אבל את אמא שלי. את הבאת אותי לעולם, כל מה שיש לי – הוא שלך!"

ילד השומע סיפור כזה מאביו, לא כנזיפה ולא כתוכחה, אלא כשיתוף הבא מלב אוהב בעת האווירה הנעימה שבשלחן השבת, מתרגש מהסיפור, מזדהה עם המסר, ומייקר את אמו בלבו. ומבלי לחוש בכך, מצטרף סיפור זה למסרים נכונים נוספים ששמע בגן ובבית הספר ושקרא בספרי הלכה ומוסר, ומכאן סלולה הדרך בפניו להגיע לכיבוד הורים מלא, כפי כל גדרי ההלכה.

ב. האם אנו שומרים על כבוד הילד?

גישה מעליבה ושיח פוגעני עם הילד, ואפילו רק מחסור במסרים של כבוד והערכה לילד, עשויים מאד לגרום למשוב שלילי חוזר מצד הילד, עד כדי  התחצפות להוריו ולמוריו.

לפיכך, גם ביקורת צודקת לא תיאמר באמצעות שימוש במשפטים פוגעניים ומזלזלים, ולא בהטחת עלבונות וכינוי גנאי, וגם לא בשפת גוף המשדרת סלידה ותיעוב, ולא במבט זועם המתפרש אצל הילד כמבט של שנאה. אלא באמצעות התייחסות עניינית לטעות שנעשתה, והפניית תשומת לב למחדל עצמו ולדרכי פתרון מעשיים.

ביקורת עניינית הנאמרת מתוך כבוד לילד כאדם בעל כבוד עצמי, מתייחסת לגופו של עניין, ואינה מציגה את האדם בכללותו כאדם שפל ופסול. בכוחה של ביקורת כזו להתקבל על לב הילד, מבלי לחוש כעס או שנאה כלפי ההורים המוכיחים. וממילא גם אין לו סיבה להתמרד ולהתחצף כלפיהם.

לכן גם סירוב לבקשתו בעת שיש לסרב, לא תהיה מלווה בזלזול לבקשה ה"כל כך טיפשית", אלא ייאמר בדרך כבוד.

יסוד נכבד זה בחינוך ילדים – לשמור על כבוד הילד גם בעת תוכחה או סירוב, נכון בכל גיל ונכון שבעתיים בגיל ההתבגרות. בגיל זה הילד המתבגר חש בשינויים המתחוללים בגופו ובנפשו, ומלבד הרגישות הגבוהה ששינויים אלה מביאים בעקבותיהם, הוא גם חש בוגר ולכן גם אדם חשוב יותר, עד כדי כך שכל עלבון ופגיעה מקבלים נפח רב יותר מבעבר.

שיטת שכר ועונש

ומה ביד ההורים לעשות אם הילד כבר גדול ויודע כיצד נכון לפנות להורים, והוא גם עד בביתו להורים המכבדים זה את זה, ומתייחסים בכבוד גם אליו, על פי כללי האיזון הנכונים, ובכל זאת הוא עדיין מתחצף להוריו?

במקרה כזה נכון להשתמש בשיטת "השכר והעונש". כלומר, כאשר הילד השתמש במילים בוטות והתחצף לאחד מהוריו, יודיע לו ההורה ברגיעות ובסמכותיות: "דיברת לא יפה עם אבא/אמא, ולכן אאלץ שלא לתת/לאפשר לך את….". ואכן לדאוג לכך שהילד ירגיש בסמיכות לחוצפתו, את ההפסד ממעשיו.

ההפסד אמור להיות מידתי, כלומר במידה סבירה, ולא מופרזת. באופן שהילד יחוש בהפסד, ועם זאת יהיה מסוגל לעמוד בו מבלי לחוש זעם פנימי העומד להתפרץ כהר געש. שכן הפסד מופרז עלול לגרום למרדנות קיצונית, והנזק יהיה גדול מהתועלת.

אמנם, יש ילדים שיאמרו: "אני בכלל לא צריך את זה…", כדי להראות שההפסד כתוצאה מהתנהגותו השלילית אינו מאיים עליו. על ההורים להיזהר בשעה זו שלא להיגרר אחר דבריו ולדרדר את המצב באמצעות החמרת העונש, או מעבר לצעקות שמלבד פריקת התסכול אין בהן שום תועלת. יש לזכור שהמטרה אינה להכאיב לילד או להשפילו כמענה לחוצפתו, אלא להעביר את המסר שכך לא מתנהגים.

ובמקביל, יחפשו הורים במהלך היום הזדמנויות להראות לילד שהוא ילדם האהוב, ויעניקו לו שפע מסרי אהבה. זאת כדי שלא יפרש את העונש כשנאת ההורים כלפיו וכרצון להרחיקו ולהתרחק ממנו, אלא יידע ויבין שרק שיקול ענייני עומד לנגד עיניהם בשכר ובעונש. ומתוך כך יתעורר בלבו לשנות את דרכיו לטובה.

ואכן, הורים שהתנסו בכך מעידים שאם ההורים עקביים בהעברת המסר הנדרש, באמצעות הפסד נסבל שהילד מפסיד כתוצאה מהתנהגותו, מבלי שההורים יגררו לרמה רדודה של הבעת זעם ותסכול או עמידה בחוסר אונים, כאשר התנהלותם באופן מושכל ומאוזן כאמור חוזרת על עצמה כמה פעמים, כבר ניכרים בילד סימני שינוי. הוא נעשה רגוע יותר, ובמקום מסרי חוצפה, הוא מתחיל להעביר מסרי חיפוש חום ואהבה ורצון בקרבת ההורים.

ככלל, יש לדעת, שעל כל חוצפה חייבת להיות תגובה כל שהיא, ואפילו אם היא תהיה באמצעות מבט מתפלא על הילד, מלווה במילים קצרות: "אני מתפלא/ת על צורת דיבורך", ומעבר ההורה לחדר אחר בשתיקה. אי תגובה מתפרש כהסכמה או לפחות כהשלמה עם חוצפת הילד. בעוד תגובה, אפילו במילים קצרות המביעות אכזבה או גערה, מעבירה את המסר הנדרש לחינוכו הנאות של הילד.

ולסיום, גם כאן חשוב לציין את המשקל הגדול שיש לייחס לשמירת הילד מחשיפה לתכנים המזיקים המצויים כיום באמצעי המדיה השונים. תכנים אלה, הרוויים בדיבורי חוצפה של ילדים כלפי הוריהם ושל צעירים כלפי מבוגרים, מהווים דוגמא שלילית והרסנית לנפש הילד.

השארת תגובה