במרתפי הק.ג.ב. בדרך לאומן

ארבעים שנה אחרי המסע המרגש והמטלטל לציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, מגולל הרה"ח ר' שלמה דייטש שליט"א חסיד ברסלב וכיום תושב העיר ביתר, את מסע התלאות בדרך אל היעד הנכסף

tmuna_Big3_03
tmuna_Big3_03
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

יום שלישי, כ"א אייר. תור התיירים העומדים בדרכם לדלפק בידוק הדרכונים בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר הלך והצטמצם. לפניו עמד גבר עטוף ג'אלביה לבנה, מאחוריו משפחה מוסלמית, אבא, אמא ושלשה ילדים, נותרו עוד שלשה אנשים עד שיגיע תורו. ידו האחת אחזה מזוודה קטנה, ידו השנייה אחזה בדרכון ישראלי, בלוי. תורו הגיע והוא הניח את הדרכון על הדלפק. הפקיד המצרי הגביה את עיניו, הביט בו לרגע, הביט שוב בדרכון, ושאל בערבית, "לאן מועדות פניך?", הנער הצעיר לבוש כובע ירושלמי וחליפה חסידית, לא הבין את השאלה, הפקיד קשוח הפנים שאל שוב, "מה אתה מחפש במצרים? למה הגעת לכאן?". הירושלמי הצעיר הביט בעיני הפקיד ועשה את הפרצוף התימהוני ביותר שיכול היה. הוא באמת לא הבין את השאלה, גם אם יבין, כיצד מסבירים לפקיד מצרי קשוח את כיסופי ליבו של נער צעיר בירושלים הרוצה להגיע לעיירה נידחת וקטנה אי שם בפאתי רוסיה הקומוניסטית, וכיצד כל זה רקום בתכנית אמיצה ומסתורית שחייבת להגיע עד לבניין רב קומות שבמרכז קהיר.

הוא אמנם צעיר, כל אחד אחר מחבריו הצעירים לספסל הלימודים בקהילתו בירושלים היו עלולים להגיע למצב רפואי קשה אם היו מוצאים עצמם עומדים באדמתה של מדינה עוינת מול פקיד סוני חמור סבר הנועץ בהם את עיניו הקשוחות, אבל לא הוא, צעיר אך אמיץ מאד. מבטו התמוה שחזר אל הפקיד פעם אחר פעם כל פעם שהגביה את קולו, גרם לבסוף לאותו פקיד לפתוח את הדרכון לחתום בו ולזרוק אותו בתנועה כועסת חזרה אל הנער החסידי. הוא הסתיר את חיוכו, דחף את הדרכון במהירות אל המזוודה. תם תפקיד הדרכון במבצע הזה, אסור שהוא ייראה יותר לרגע, הוא עלול להרוס הכל. הוא השיל מעצמו את דמות החסידי התימהוני, הקשיח את פרצופו, מעכשיו הוא תייר אמריקני בשם ירחמיאל קפולאר. ירחמיאל קפולאר צעד בבטחה לעבר המונית הראשונה שחנתה בחניון שדה התעופה, הגיש את המזוודה לנהג המוסלמי, והתיישב בספסל האחורי. הוא ביקש לנשום לרווחה, אך נזכר שהדרך לאומן עוד ארוכה. בפעם שעברה היא נכשלה. עכשיו? מי יודע.

נער חדור מטרה

הדבר הראשון שעשה הרה"ח רבי יצחק וייצהנדלר כששמע את סודו של הנער הצעיר שישב מולו, היה לנסות להניא אותו מהצעד המסוכן שחישב לעשות. כששמע את שאר הפרטים, גם הוא שהיה מלומד בנסיעות מעין אלו, פחד להיות שותף לדבר הזה. "אני טס לבלגיה לבד, אני אשהה שם עד שתגיע הוויזה המיוחלת, תשמור את זה בסוד, איש אינו יודע על כך, סיפרתי שאני טס לבלגיה בלבד, ממך אני רק צריך הדרכה, אין לי מושג מה אני אמור לעשות ברגע שאני נוחת ברוסיה". ר' יצחק וייצהנדלר הביט בעיניו של הנער היושב מולו, שלהטו ונצצו, הוא הרגיש את אותו הלהט שבע בו עצמו, עד לחודשים ספורים קודם, עד להפסקה הזו שנכפתה עליהם, כאשר היה יוצא למסעות אלו עם קבוצות שונות. הוא הבין מהר שלעצור אותו כבר אין סיכוי, הוא ינסה להציל את מה שאפשר.

ר' יצחק הדריך אותו לפרטי פרטים, מה עלול לקרות כאשר ינחת, מי יקבל את פניו, מי ילווה אותו בגלוי, מי בנסתר, מה ישאלו אותו, מה ירצו שיענה להם. הוא הסביר לו כיצד יידע עם ישנה אפשרות לנסוע במונית תחת עיניים של הבולשת ומתי זה אסור בכל תוקף, כיצד אם כן לברוח מעיני העוקבים ולעלות על מונית, כיצד להחליף מונית, היכן הרחוב של הציון והיכן הציון בעצמו. הוא שלט בחומר כמדריך בקי, הנער רשם, רשם הכל, כל מילה, כל פרט היה נחוץ יותר מקודמו. עם שחר הוא נשק בפעם האחרונה לאדמת ארץ ישראל בטרם נגעו רגליו בדרגשי העלייה למטוס, כשהשקיף על הארץ ממרום הוא נשא גם תפילה חרישית, "ריבונו של עולם בזכות האדמו"ר מביאלא, בזכות רבי נחמן מברסלב ובזכות כל הצדיקים, שמור עלי לאורך כך הדרך. היכן שלא אהיה".

האדמו"ר מביאלא זצ"ל אישר

לילה ירושלמי שקט ירד זה מכבר על שכונת מאה שערים. מדלת בית המדרש ברסלב יצא בחור צעיר, שלמה דייטש שמו, ראשו מושפל והוא צעד מהורהר וטעון מחשבות אל סמטאות מאה שערים. "הבנתי שאני הולך לעשות את זה אך לא ידעתי איך", הוא משחזר בראיון מרגש בפעם הראשונה אחרי ארבעים שנה. "הבנתי שאני חייב להגיע לציון של הרב'ה באומן". הנער הצעיר שלמה דייטש גדל בחסידות ביאלא בירושלים, התקרב על ידי ספרי ברסלב שמצא על מדפי ארונות הספרים בישיבה. "הכרתי חסידי ברסלב בגיל שלי התחלתי להסתובב בבית כנסת ברסלב במאה שערים, מידי פעם שמעתי על נסיעות של חסידי ברסלב לאומן, חלקם שהצליחו חלקם שנכשלו כספתי גם אני להגיע". הנסיעות המאורגנות בחשאי על ידי חסידי ברסלב, הפסיקו גם הם, "הבנתי שאם אני רוצה להגיע לאומן עלי לדאוג לעצמי בשקט, שאיש לא יידע. מוחי עבד בקדחתנות, רעיונות עלו ונפלו, וככל שהעמקתי הבנתי, שהמשימה הזו קשה יותר ממה שחשבתי". המניעות גברו מבית ומחוץ, אבל הרה"ח ר' שלמה דייטש שליט"א חסיד ברסלב וכיום תושב העיר ביתר, עשוי מחומר אחר, לא חומר שמפחד, לא חומר שנרתע, לא חומר שמוותר כל כך מהר. "ככל שהתקרבתי יותר ויותר לתורתה של ברסלב, הלב שלי התגעגע לציון, לפיסת האדמה הזו שכולם דברו עליה, החלטתי שאני חייב להגיע לשם ויהי מה".

היה זה בתקופה בה גם אלו שהיו נוסעים פסקו מלנסוע לאחר שכמה נסיעות שאורגנו לפרטי פרטים נחלו כשלון חרוץ. שוטרי הק.ג.ב. סימנו מראש כל קבוצת חסידים שהגיעה לשערי רוסיה כך שמלבד מלהסתבך עם המשטר, איש לא הצליח להגיע לציון. "לא התייעצתי עם איש, לא חשבתי הרבה, הבנתי שדבר ראשון עלי להשיג דרכון זר. שוחחתי פה ושם עם חסידים שגיליתי שיש להם דרך לארגן לי דרכון כזה". לאחר כמה חודשים נפרדתי מחמש מאות דולר וקבלתי בעבורם דרכון צרפתי, בתמונה היה נער צרפתי בשם 'אליק', הוא היה בלונדיני, וגם אני בלונדיני, קצת זקן, גם אני עם קצת זקן, במושגים של אז זה היה דרכון חלומי". חודש אדר הגיע, השלב הבא הוא לבקש אישור מהאדמו"ר מביאלא. "באחד הימים נכנסתי לחדרו, סיפרתי לו שאני רוצה לטוס לאומן, לרבי נחמן. האדמו"ר ידע שאני מקורב לברסלב, שוחחתי איתו פעמים רבות על זה, הוא לא התנגד, אפילו עודד, ידעתי שהוא גם עורך בכל שנה סעודת יארצייט בהילולא של מוהרנ"ת". האדמו"ר האזין לדבריו בקשב רב, שמע את בקשתו, בקשה שתדמה כיום לבקשה לטוס לצפון קוריאה, שתק, לבסוף הסכים, וברכו בנסיעה טובה. שלמה יצאה מחדרו מאושר, מאושר מכך שיש לו אישור לנסוע לבדו, בדרכון מזויף, אל מאחורי מסך הברזל. אם יחזור וכיצד? הוא לא נתן לליבו להגיע לשם. האדמו"ר אמר לנסוע לרב'ה, נוסעים. בית המדרש ברסלב מאה שערים. שעת חצות. טיסתו של שלמה הצעיר אמורה לצאת בעוד שעות ספורות, לפני צאתו לדרך הוא עושה את מה שכל חסיד ברסלב עושה באותם ימים בטרם הוא יוצא למסע שכזה, שיחת הכנה עם ר' יצחק            וויצהנדלר. את ר' יצחק הוא פוגש בבית המדרש בשעת לילה, הוא חושף בפניו בלבד, את סודו. "בעוד שעות ספורות אני יוצא מהארץ לבלגיה היעד הסופי, אומן". ר' יצחק חושב בקול שהנער הצעיר אתה? לאומן? עכשיו? עם מי בדיוק אתה טס? לבד.

הבאת אותנו עד לכאן

הימים בבלגיה חלפו בציפייה דרוכה. במשרדו אי שם באנטוורפן הנער הצעיר נפגש עם הסוכן הממולח המוסכם מראש, שלוקח ממנו את התשלום ומבקש ממנו שיהיה דרוך בכל עת, הוויזה כך מסתבר תהיה קצרה מאד, "לא כדאי לך לפספס אותה". חודש שלם חלף, "בוקר אחד אני מקבל טלפון לבית בו התארחתי, על הקו הסוכן, 'יש לך ויזה, תתארגן, היתר הכניסה הוא לעוד שבועיים, ליום וחצי בלבד לא דקה אחת נוספת. סע לשלום, תשתדל גם לחזור'". מאותו רגע ליבו של הנער הפך למכונת אנרגיה, ההתרגשות נראתה על פניו, והוא אצר אותה בתוכו כמו שידע היטב, הוא יצטרך עוד הוא הסתיר את חיוכו, דחף את הדרכון במהירות אל המזוודה. תם תפקיד הדרכון במבצע הזה, אסור שהוא ייראה יותר לרגע, הוא עלול להרוס הכל, הוא השיל מעצמו את דמות החסידי התימהוני, הקשיח את פרצופו, מעכשיו הוא תייר אמריקני, תייר אמריקני בשם ירחמיאל קפולאר.

גם השבועיים האלו חלפו. שוב בשעת לילה מאוחרת הוא מצא עצמו צופה מהמטוס הבלגי הפעם על ארצו של סטלין, טיסה בת שעות ספורות הסתיימה והוא ירד מהמטוס צועד יחדיו עם הערלים כולם לעבר עמדת הפקיד, הדרכון הצרפתי יצא זה בפעם הראשונה מן המזוודה, רגע האמת הגיע. הוא עמד מול הפקיד, הגיש את הדרכון והמתין לתגובה, תגובה שלא הגיעה, ראשו של הפקיד עלה וירד, עלה וירד, עלה וירד, שוב הביט בו ושוב בדרכון, 'אליק?' הוא שאל, אליק הנהן בראשו בביטחון גמור, הפקיד חתם. כעת עליו לעלות שוב למטוס, הפעם ממוסקבה לקייב. הטיסה הקצרה הסתיימה מהר, "נחתי בקייב, ומיד ביציאה ראיתי שתי חיילים לבושים בקפידה ממתינים למי שהוא, ה'מישהו' הזה היה אני. הייתי מוכן לכך, הבנתי שהם אלו שאמורים להשגיח עלי ביממה הקרובה, הם התייחסו אלי בכבוד, והסתירו את החשדנות, עד כמה שאפשר.

הוויזה הקצרה שהייתה ברשותו לא נתנה לו זמן למחשבות, הוא הבין מהר שאם הוא רוצה לבצע את המשימה בהצלחה עליו לעשות זאת עכשיו. לא הייתה שום אפשרות להתחמק או לברוח, שעת כושר אחרת לא נראתה באופק. הנער מביט כל רגע בשעונו, כל רגע שחולף מרחיק אותו עוד יותר מהיעד הנכסף, לבסוף ליבו לא עומד בלחץ והוא צועד היישר אל החיילים, ופשוט שואל? אני רוצה לנסוע לאומן עכשיו, אני יכול? השניים מביטים בו, מחייכים קלות, תמים שכמותו, "לא! אתה לא יכול, אבל מחר צעיר־שלנו אם תרצה ניקח אותך לסיור בקייב, היא עיר מאד יפה, הם מסבירים לו, בשפה מקרטעת חצי בגרמנית חצי ביידיש. הוא נכנס לחדרו במלון שהוקצה לו, צעד הלוך ושוב ואחרי כמה דקות הוא ירד שוב ללובי שוב ביקש רשות לנסוע לאומן, שוב סורב, שוב עלה לחדר ושוב ירד להתחנן, הוא ידע שאם הלילה יחלוף סיכוי נוסף כבר לא יהיה. ואכן כך, הלילה חלף. למחרת הוא נלקח לסיור ברחובות קייב. אחרי כמה דקות הוא התחנן לחזור לחדרו במלון. כשהגיע הלילה הוא נלקח לתחנת הרכבת כשהם ממתינים לצידו ומעלים אותו על רכבת הנוסעת לוורשה, "מקווים שנהנית בארצנו היפה, נשמח לראותך שוב", הם לחשו לו בחיוך מסתורי, בטרם החלה הרכבת לנסוע. תם הביקור. ימי הכנה של חודשים הלכו לריק. כעת הוא עם הפנים לכיוון אירופה גבו לכיוון הציון והוא הולך ומתרחק, דמעות חנקו את גרונו. הדבר היחיד שנצנץ בלבו זאת הידיעה שהנה הוא עוזב בשלום את הארץ הזו, המחרידה, החונקת, מחר יעלה על מטוס, יחזור הביתה, לאבא לאמא, לאחים לאדמו"ר. הוא לא ידע כי הדרך לשם עוד ארוכה, מהר מאד מסלול הנסיעה שלו עומד להשתנות, הוא הולך להכיר את הארץ הזו לעומק. עד כמה שמרתפי הק.ג.ב. נמצאים עמוק באדמתה.

שבוי במרתפי החקירות

העיר בריסק. מעבר גבול רוסיה־פולין. שקשוק גלגלי הרכבת נדמו לאיטם, עד לעצירתם הסופית בשערי היציאה מהגבול, שלמה התעורר, הביט סביבו, הוא נזכר מהר היכן הוא. בדרכו משום מקום לעבר ארץ הקודש, פקיד זוטר חלף בין הספסלים וביקש דרכונים. שלמה אחז בידו את הדרכון, מוכן לבידוק האחרון, מוכן להיפרד מהארץ הזו, מוכן לסיים את המסע הזה ולחזור לביתו, אך כשהוא הגיש את הדרכון לידיו של החייל הוא שמע שאלה פשוטה כל כך, מרוב פשטותה פיו נדם, הוא כמעט בלע את לשונו. מהיכן אתה אליק? ההא, ההא, ההא, מצרפת. ענה שלמה באידיש. ההא מצרפת יפה. מאיפה מצרפת? שאל החייל. בצרפתית קולחת. שלמה שתק, התשובות היו מוכנות בפיו אך הצרפתית הקולחת העמידה לו את המציאות מול הפנים, הוא ניסה לענות תשובה וחצי, ועוד חצי, מהר מאד הוא מצא את עצמו עומד מול חייל רוסי־צרפתי שהסתכל לו בפנים ואמר, מצרפת אתה לא, מאיפה אתה כן? שניות בודדות אחר כך, הוא התבקש אחר כבוד להתלוות לחייל, הוא אסף את מזוודתו ואת מטלטליו ויצא מהמסוף. החדרון בו הוא מצא את עצמו היה קטן, מצחין, בעל חלונות קטנים סגורים בסורגי ברזל.

"הדבר הראשון שעשיתי זה להתפלל שחרית. לא הבנתי בדיוק מה שקרה בדקות האחרונות ומה זה אומר, אבל הבנתי היטב שאם אני רוצה להתפלל היום אני חייב לעשות את זה עכשיו, ובאמת צדקתי, דקות ספורות אחרי שהורדתי את התפילין, נכנס חייל וסימן לי לצעוד אחריו". "צעדתי אחריו בתוך שכונת ענק, שטח גדול סגור ומלא בבניינים וחדרים. לבסוף הגענו לחדר חקירות. רק המחשבה כי הנה אני נמצא כעת בחדר החקירות של הק.ג.ב. אחד המושגים היותר מפחידים ששמעתי עליהם בחיי, גרם לי לרעוד מפחד, זה לא חלום אני בחקירה, ברוסיה, מה יכול להיות יותר גרוע מזה, מי אני נער קטנטן מול חוקרי המשטר הקומונסטי. רציתי לבכות אבל פחדתי, הבנתי שאני צריך להיות חזק, השם נסך בי את הכוחות והחלטתי שאני אתעקש". נחקרתי במשך שעות, היו שם שלשה חוקרים שהמטירו בשאלות, התעקשתי שאני צרפתי, במשך הרבה זמן, בסוף הבנתי שאין עוד מה להתעקש, החקירה הלכה והסתבכה, התשובות רק התעקמו מדקה לדקה. ידעתי שבסוף אני עוד עלול להיחשד כמרגל, יותר גרוע מזה לא יכול להיות, בפרט אם אני יודע שאני ישראלי. העיניים של החוקרים היו הדבר הכי מפחיד שפגשתי בחיי, כששמעתי את המשפט "אם תודה אולי נוריד לך מהעשרים וחמש שנים שאתה הולך לבלות בסיביר", נשברתי, לפני רגע כמעט יצאתי מרוסיה עכשיו אני בדרך לסיביר 25 שנה, איש ממשפחתי לא ידע שטסתי לרוסיה, הם היו בטוחים שאני בבלגיה, מי יחפש אותי בכלל. נשברתי".

כשמגיע הערב, הוא מניח את כל הקלפים על השולחן, 'אני מישראל, אני יהודי, הדרכון מזויף. באתי לכאן כי רציתי להגיע לאומן לקבר של רבי נחמן מברסלב'. פניהם של החוקרים השתנו באחת. "מהרגע שאמרתי שאני מישראל, יחסם השתנה, לטובה, כיבדו אותי, החזירו אותי לחדר, שאלו מה ארצה לאכול, ואפילו חיממו את החדר שהיה קפוא כקרח, לבסוף אמרו שלמחרת אני אילקח שוב לחקירה יחד עם מתורגמן ישראלי". הרב דייטש נזכר בפרטים הקטנים. "הורידו לי את הבגדים ונתנו לי ללבוש בגד צהוב, של אסירים, הסתכלתי על עצמי מזועזע, וכך נעמדתי להתפלל מעריב. אכלתי מה שהיה לי לאכול. למחרת בבוקר קבלתי את התפילין לתפילה ושוב נלקחתי לחקירה".

בחדר החקירות ישבו שורה של חוקרים אחד מהם דיבר עברית, הוא היה יהודי, "הוא אמר לי אני יהודי כמוך אל תפחד, אם אתה תגיד את האמת אין לך מה לפחד, הכל יהיה בסדר, הוא הרגיע אותי". החקירה נמשכה יום שלם מבוקר עד לילה. אלפי שאלות, בכל שלש שעות כל השאלות מחדש, בודקים אם אין סתירות. "מאיפה נסעת? מי אבא שלך? מי הסבא שלך? מי החברים שלך? יש לך טלפונים? סיפרתי להם שכולם שיודעים שנסעתי", מוחו של שלמה הצעיר מנסה להחזיק מעמד, והוא דוחף תשובות שאולי יגרמו להם לשחרר אותו, סיפרתי להם שעברתי בשוויץ וגם שם מחכים שאני אחזור, חשבתי אולי כך הם יפחדו מהשוויצרים, סיפרתי להם שאני מאושפז בבית חולים לחולי נפש בארץ. הם שאלו מי הרופא? אמרתי איזה שם. ומה הוא נותן לך? כדורים. איזה כדורים? צחקתי, אמרתי להם אם הייתי יודע היה עוד יותר טוב, אבל אני לא יודע רק כשאני יוצא משם נותנים לי כדורים אבל אני לא יודע איזה כדורים… רציתי להכין את המצב, אם אני אראה שזה לא טוב, אעשה את עצמי משוגע". "בצהרים נתנו לי מנוחה, ישנתי שעה וחצי. אחרי זה שאלו אותי אם אני רוצה קפה או תה. הם נתנו לי לחם ועוד דברים, לא אכלתי כלום מלבד הלחם, זה היה לחם שחור רוסי". הגיע הערב החקירה הסתיימה, שלמה חוזר לחדרו, נזרק על המיטה, הוא נרדם מהר מאד כשמחשבה אחת בראשו: מה עכשיו, מה מחר, מה הולכים לעשות איתי כאן, האם אי פעם אני אצא מכאן? ואם כן לאן?

הממשלה הסובייטית החליטה

קרני בוקר ראשונות שחדרו לתא הקטן הקפיצו את שלמה באחת. מיטת הברזל הקרה גם כך לא הייתה מקום נרמלי לשכב עליו והוא ניגש לחלון הקטן הקבוע בדלת וביקש את התפילין, כשסיים את התפילה שוב נפתחה הדלת, שוב נלקח לחדר החקירות. כמו ביום הקודם גם היום הזה חלף במרתון של שאלות צולבות, תיחקור חוזר ונשנה, הפסקה קצרה בצהריים והמשך חקירה עד הלילה. "כשהגיע הלילה והחזירו אותי לחדר, הייתי שבור ורצוץ, הבנתי שאני לא נחשב בעיניהם למישהו אלא למשהו, התפללתי מעריב בשברון לב, הפחד רק הלך וגבר כשהבנתי שהם לא ממהרים לשום מקום, ובישראל, כבר לא שמעו ממני כמה ימים…". חלפו שלשה ימי חקירה, היום הרביעי הגיע גם הוא, "היה זה יום שישי, ומצאתי אור קטן באפילה, בין החוקרים היה גם חוקר שדיבר איתי יידיש. שאלתי אותו מול כולם 'אתה יהודי?' הוא הסתכל עלי בעיניים מפוחדות וענה מיד 'לא'. כשהם יצאו הוא אמר לי ביידיש, 'כן, אני יהודי, אבא שלי היה יהודי, הוא היה מתפלל בצעקות, אל תדאג יהיה בסדר', ונעלם במסדרונות החשוכים". "דמעות עמדו לי בעיניים, רציתי להגיד לו שמגיעה שבת ושאני לא רוצה להיות פה בשבת, שקשה לי. הדלת נטרקה, נותרתי שם לבד הסתכלתי על רצפת הבטון הקפוא והתחלתי לחשוב איך עושים שבת במרתפים הסובייטיים. בלילה כשבקשו להחזיר אותי לחדר ברכב צבאי התעקשתי, שבת היום ואסור לנו, משום מה החייל הסכים בקלות, הוא צעד איתי את כל הדרך לתא המעצר ברגל משך דקות ארוכות". שלמה חוזר לחדרו, הוא נוטל שתי מצות מכסה אותן בחתיכת בד ונעמד לשיר 'שלום עליכם' כמו שאבא שר עכשיו, כמו ששרים עכשיו בטיש עם האדמו"ר, האם מישהו יודע כבר שהוא במצוקה, האם מישהו דואג לו עכשיו, או שעדיף שלא ידעו ולא ידאגו, לפחות להם תהיה שבת שמחה.

קידוש הוא עושה על שתי מצות, הוא אוכל אותן וממשיך בשירי שבת, 'ויהיו רחמיך מתגוללים'. לפני שהוא נרדם באפיסת כוחות תוך כדי שירת הזמירות הוא מחליט, אין ברירה מחר נשנה טקטיקה, אולי משם תגיע הישועה. למחרת כבר בדרכו לחדר החקירות הוא מתנהג מוזר, הוא שולף את הקלף ההוא שהניח ביום הראשון, אני מטופל בבית חולים לחולי נפש בישראל, "התחלתי להתנהג מוזר, לעשות קולות של כאב, תנוחות מוזרות, לא עניתי להם על כלום, הם לא היו רגילים לזה, אחרי שעה קלה הם שבו יחד עם שני פסיכולוגים, אחרי בדיקה קלה הם לחשו לי באוזן, 'אתה שקרן, אין לך שום בעיה, אבל בשבת נניח לך חכה ליום ראשון'". יום ראשון הגיע, הוא נלקח לחדר החקירות, הפעם לחתימות, "ביקשו ממני לחתום על ערימת ענק של דפים, מסמכים, ציטוטים מהחקירה, שאלו אותי עוד פעם את כל השאלות, מה זה אומן, מה זה רבנו, מילאו פתקים נוספים ואמרו לי עכשיו תחתום גם על זה, המתורגמן הסביר לי שהערימה הזו עוברת עכשיו היישר לממשלה הסובייטית, הם היחידים שמחליטים גורל של אנשים כמוך".

כמעט שבוע שלם חולף מאז הוא מצא עצמו אזוק בידיהם של השלטון האכזר, ככל שהזמן עובר הפחד גובר, וכעת הוא ממתין לתשובה הגורלית שתגיע מלשכת הממשלה, שתדון בגורלו של הישראלי שנתפס בגבול. יום שני חלף, הגיע יום שלישי. "השכמתי בבוקר, התפללתי ונזכרתי שאתמול ביום שני נלקחתי לחקירה מוקדם ולא הספקתי להגיד תחנון, נעמדתי להשלים את זה, תחנון של אדם הכלוא במרתפי הק.ג.ב. וגורלו נתון בידי הממשל הרודן, בכיתי כאילו כל מילה שם נכתבה במיוחד בשבילי "חוסה ה' עלינו ברחמיך ואל תתננו בידי אכזרים". "למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם". "למענך עשה עמנו חסד ואל תאחר" עמדתי משך שעה ארוכה מתחנן, לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "הסתובבתי לאחור עמד שם קצין בידו היו הבגדים שלי, הוא נתן לי אותם ואמר תוריד את התפילין הנך נמצא כעת בחדר החקירות של הק.ג.ב. אחד המושגים היותר מפחידים ששמעתי עליהם בחיי, גרם לי לרעוד מפחד, זה לא חלום אני בחקירה, ברוסיה, מה יכול להיות יותר גרוע מזה, מי אני נער קטנטן מול חוקרי המשטר הקומוניסטי. רציתי לבכות אבל פחדתי, הבנתי שאני צריך להיות חזק.

"נלקחתי אחר כבוד למשרד, החזירו לי את הכל אפילו את הרובלים שהם לקחו לי, זה היה שווה יותר מאלף דולר. נתנו לי שעה לספור שהחזירו לי הכל, החתימו אותי על כך שנתנו לי הכל, העלו אותי לרכב משטרתי ונסענו לתחנת הרכבת ממנה נלקחתי. מהחלון ראיתי צלמים רבים ממתינים, רק כשיצאתי הבנתי שהם ממתינים לי, כל התחנה התאספה כדי לראות מי הוא זה שצועד מלווה בחמישה קצינים וצלמים רודפים לצלם אותו… "הייתי מבולבל, לא כל כך הבנתי מה קורה איתי, אך מה שהחזיר אותי למציאות היה הקצין היהודי. הוא ניגש אלי שניה לפני שהם נפרדו ממני, דחף לידי את הדרכון הצרפתי המזויף ולחש לי באוזן, 'שלמה אתה עובר עכשיו לפולניה מעכשיו קוראים לך אליק, אל תפחד, תיסע רגוע'.

"שניה לפני שנעלם הוא נתן לי דף עם הכתובת הסתכל עלי ואמר, 'תשלח לי מכתב שהגעת בשלום, שאתה בבית, בבקשה'". אותה רכבת, אותו מסלול, שבוע שלם חלף מאותו בוקר, שלמה יושב על הספסל נזכר ברגע ההוא שהחייל נכנס לרכבת לבקש דרכונים, וזה בדיוק מה שקורה בתחנה הבאה. פתאום אני רואה את אותו חייל עולה שוב לבקש דרכונים, הייתה לי תחושה מוזרה, פשוט לא ידעתי אם אני אמור לפחד, כשהוא הגיע אלי הוא ביקש את הדרכון, אבל עוד לפני שהלב שלי הספיק לרעוד שמעתי אותו שואל, 'יש לך פה כסף? אתה רוצה לפרוט לדולרים?', הוא אפילו לא הסתכל בתמונה, הבנתי שזה מה שהיה יכול לקרות גם שבוע שעבר, הקדוש ברוך הוא רצה אחרת. "אולי הוא רצה להרגיע אותי שאני אדע שלמעשה רוסיה זה לא דבר כל כך מפחיד ואפשר לצאת אפילו אם אתה כבר בדרך לסיביר ל־ 25 שנה, כי מיד כשחזרתי כבר התחלתי להתארגן לנסיעה הבאה. "הפעם מתוחכמת עוד יותר".

התוכנית בקהיר מסתבכת

שנה שלמה חלפה מאז הוא שב לארץ, ליבו היה שבור, לא מהזיכרונות הקשים, אלא מהידיעה שהוא היה קרוב כל כך… בחודשיים הבאים הוא תכנן יחד עם חברו שכבר שמע על אומץ ליבו, כיצד ישיגו דרכונים זרים, הפעם עם תמונה שלהם, והפעם לא של צרפת אלא של ארצות הברית, דבר שיקל עליהם את המסע. את הרעיון הזה הוא הרכיב במשך תקופה ארוכה מאד, "חשבתי על הרבה דרכים כיצד אני משיג דרכון אמריקאי עם תמונה שלי, רציתי שהוא יהיה הכי אמתי שיש, לא רציתי להסתבך שוב, לבסוף הוא עולה על רעיון, מורכב, מסובך, מסוכן אבל לא משהו שמפחיד מי שניצח חוקרי ק.ג.ב. בדרך לא דרך הוא משיג תעודת זהות של תושב ארצות הברית, הוא לומד את הפרטים בעל פה, משנן אותם היטב, אסור שיהיו טעויות. השלב הבא זה נסיעה למצרים…

"הרעיון היה לטוס למצרים, ושם לגשת לקונסוליה האמריקאית עם תעודת הזהות האמריקאית ולומר שאבד לי הדרכון האמריקאי מה שיאלץ אותם להוציא לי דרכון חדש. "לא ידעתי ערבית וכבר מהרגע הראשון שיצאתי למצרים הבנתי שזה מורכב קצת, כולם הסתכלו עלי מוזר, מה לבחור יהודי צעיר להתהלך לבד במצרים, אבל הייתי נחוש להצליח, הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה. מהמונית שעצרתי בשדה התעופה יצא ערבי מדבר עברית שוטף, הוא נצמד אלי והחליט שהוא המדריך שלי, נכנסו לעיר הבירה קהיר שהיא עיר עמוסה וסואנת. מחשבות של חרטה עלו בי 'האם זה הגיוני מה שאני מתכנן לעשות בכלל', הנהג לא חיכה הרבה והוביל אותי ישר לקונסוליה, כמובן הוא גם נכנס איתי לתרגם לי הכל".

בקונסוליה האמריקאית של קהיר הוא התקבל בחשדנות רבה, ערבית הוא לא יודע ומאיפה שיידע, אבל למה אנגלית הוא לא יודע? נהג המונית הערבי היה צריך להסביר במשך שעה ארוכה לפקיד האמריקאי בערבית שתלמידי הישיבה באמריקה מדברים רק באידיש. זה לא כל כך עבד, אך הפקידים היו צריכים למעשה להחליט מה הם עושים עם הבחור היהודי הזה שהתנחל להם בקונסוליה, "אין לי לאן ללכת", הוא אמר להם שוב ושוב, "אבד לי הדרכון, אני לא יכול לצאת ממצרים לשום מקום, אני נשאר כאן". "באמת שהם לא ידעו מה לעשות איתי, ראיתי אותם משוחחים הרבה בינם לבין עצמם, אמרתי תהילים, התפללתי שיקרה הנס, והוא אכן קרה, אחר דקות ארוכות ניגש אלי אחד הפקידים וביקש שאתלווה אליו להצטלם לצורך הדרכון שמדפיסים לי כעת". אחרי שעה שלימה מוצא שלמה את עצמו עם דרכון חדש ביד, טרי, ירחמיאל קפולאר, והתמונה שם שלו, אלא שכשהוא בא לצאת הוא מבין שבכדי לצאת ממצרים הם יצטרכו לראות את הוויזה שאיתה הוא נכנס, הבעיה שירחמיאל קפולאר מעולם לא נכנס למצרים, מאיפה יהיה לו ויזה כדי לצאת איתה. הפקיד שהבין שמשהו הסתבך התחיל לשאול שאלות, ליבו של שלמה – ירחמיאל התחיל לדפוק והוא הבין שוב שהדבר החשוב ביותר עכשיו זה לשמור על קור רוח, בזה הוא היה טוב. הוא התחיל לחטט בכיסים בכדי שיבינו שגם הוויזה איתה הוא נכנס אבדה לו, זה עבד מהר מהצפוי, פקיד נשלח יחדיו איתו לשדה התעופה שם הוא דאג להסביר את הבעיה.

לא חלף יום אחד, והוא נפנף לחברו במאה שערים עם הדרכון בידו, הנסיעה החדשה החלה לרקום עור וגידים. אל הנסיעה הזו שלמה כבר לא רוצה לנסוע לבד, הוא מוצא עוד שניים. יהודי מבוגר בשם לוריא, וחברו הרב יצחק אנשין. במשך שלוש שנים רצופות הוא נוסע שוב ושוב לאירופה בכדי להשיג ויזה לרוסיה, אך הויזה לא הגיעה משום מקום, אפילו במצרים הזכורה לו לטוב הוא ניסה ולא הצליח. שלושת "האמריקאים" ממשיכים לנסות במדינות רבות, לבסוף שניים מקבלים ויזה, לוריא ודייטש, אנשין ירד מהפרק. "הצטערתי שהוא ירד, רציתי שיבואו כמה שיותר אנשים שלא אהיה לבד, החלטנו להמשיך בכל זאת אבל יום לפני הנסיעה הוא נקרא לביתו של לוריא ושומע ממנו, שהוא הבין שהוא מבוגר מידי בשביל נסיעה כזו וגם הוא יורד מהנסיעה. מביתו בירושלים הוא יוצא שבור לגמרי הוא צועד בסמטאות מהורהר. הידיעה כי מחר הוא אמור לעלות על המטוס הזכירו לו את כל  המאורעות מהנסיעה הקודמת והוא מחליט לוותר… אלא שתוך כדי מחשבה מגיע מולו הרב ישראל הירש מלונדון, שלמה מחליט לספר לו את מחשבותיו, ר' ישראל שומע את הדברים ואומר לו 'בא אחרי'. "הלכתי אחריו, הוא לקח אותי לביתו של רבי שמואל שפירא וסיפר לו שאני מפחד לנסוע, הייתי בטוח שהוא יגיד לי לוותר אחרי מה שקרה לי בפעם הקודמת אבל בדיוק להיפך, רבי שמואל שפירא. בירך אותי, 'תיסע, ה' יעזור שתצליח, אל תפחד הכל יהיה בסדר'". למחרת הוא ממריא לרומא, מרומא לוורשה ומוורשה לקייב, בפעם השניה הוא דורך בקייב, משתדל להישאר רגוע, אך הפקיד הראשון שפוגש אותו שואל אותו בגרמנית, 'באת לאומן אה?' שלמה, או ירחמיאל בשמו המקומי, שותק, הוא מבין שכולם יודעים בדיוק למה הוא הגיע.

תקוותו היתה שהדרכון המוצלח יעזור לו הפעם, אלא שהשאלה הגורלית מדוע אתה לא יודע לדבר אנגלית שוב גורמת לקצינים רוסים להתאסף סביבו, הוא נקרא לחדר צדדי ומולו מתיישבים שורת קצינים. "אותם מבטים אותם שאלות, למה הייתי צריך את כל זה".

תביא אותנו לאומן

כשהוא יושב מול הקצינים והשאלות החלו להישאל, הוא ידע שהפעם הוא לא הולך לוותר כל כך מהר, "הסברתי להם את כל התירוצים שהכנתי, לבסוף הם הוציאו מסמך 'שאלון', שצריך למלא ולחתום בסופו, הם הגישו לי את זה והמתינו לראות באיזו שפה אני כותב, כתבתי בעברית". הפעם הם כבר לא הסכימו איתו, "אתה אפילו לא יודע לכתוב באנגלית?" הם שאלו שוב ושוב. שלמה, החליט להתעקש, ובצרור תירוצים, הסברים ופלפולים, הוא הצליח לשכנע את הפקידים כי הוא אמריקאי אורגינל, אך הבעיה נותרה כשהיתה, "הייתי צריך למלא את הטופס, אך אפשר למלא אותו בשתי שפות בלבד או באנגלית או ברוסית, אמרתי להם 'אני אענה לכם ואתם תכתבו', הם הזדעזעו מכך, שאני רוצה לזייף מסמך רשמי של המדינה". השעות חולפות, כבר זמן רב מידי שהוא יושב מול הפקידים, המצב רק הולך ומסתבך, הטרמינל כולו התרוקן מאדם, הוא נותר שם לבד, מהוא והשוטרים, מוחו עבד במקביל להדחיק את הזיכרונות שצפו מפעם שעברה, ולמצוא פתרון למצב הקיים, לבסוף זה הגיע, "הצעתי להם שהם יכתבו לי על דף צדדי מה שאני אגיד להם, ואני אעתיק את זה למסמך הרשמי, מסתבר שהם היו כל כך מותשים שהם פשוט צהלו מאושר

מהפתרון שמצאתי". "חלפה חצי שעה והם זרקו אותי מהטרמינל, אפילו מלווה תיירות לא היה לי. עצרתי מונית ומיד כשהתיישבתי בקשתי להגיע לתחנת המוניות. כשהגענו המקום היה מוצף בשוטרים, פחדתי לצאת מהמונית אבל הייתי מוכרח". הרב דייטש מתרגש כשהוא נזכר באותו לילה.

"היה נס שאף אחד מהשוטרים לא ראה אותי. עמדתי שם בצד ולפתע אני רואה נהג מונית שמתקרב אלי, הוא לחש לי באוזן, 'תן לי ארבע מאות רובל ואני אקח אותך לאומן', נדהמתי מהמחיר המופקע, אבל המילים 'אני אקח אותך לאומן' גברו על הכל, הוצאתי את הסכום ונתתי לו. התיישבתי במונית ויצאנו לנסיעה, לא האמנתי שאני בדרך לאומן. בכל כמה זמן הנהג ביקש ממני להתכופף כל אימת שחלפנו על פני מחסום משטרתי, הוא היה מספיק חכם, ובכל מחסום הוא לא המתין שהשוטר יציץ לרכב, הוא פשוט יצא, ודחף לכל שוטר עשרה רובל לידו, והמשיך למחסום הבא. כשר' שלמה חוזר אל הרגעים האלו, קולו ממש נשנק, הצבעים, הקולות, המראות, הכל חוזר אליו, הוא ממש מתרגש. "הייתי מרוגש, מפוחד, מבולבל, כל התחושות הללו ביחד, ולאט לאט חדרה בי ההכרה שהנה אני עומד להגיע לציון הקדוש. "השעה היתה שלש לפנות בוקר כשהנהג הצביע לי על השלט שמראה על העיר אומן", נזכר דייטש בהתרגשות באותם רגעים, העיירה כולה היתה חשוכה, ולא אני ולא הנהג ידענו בדיוק לאן צריך לנסוע, לא היה את מי לשאול וזה גם היה מסוכן מאד". שלמה והנהג מסתובבים בעיר, עד שלבסוף הם מוצאים את רחוב פושקינא. הלילה היה אפל, דממה מעיקה שררה. שלמה יוצא מהאוטו אלא שאין לו מושג לאן עכשיו הולכים, הסתכלתי לצדדים, ההתרגשות היתה כל כך גדולה, וכל ההדרכה לא עזרה, צעדתי שם בצד וחיפשתי את מספר 52 , כשהנהג ראה שאני לא מוצא הוא יצא לעזור לי, לפתע עבר שם איש מבוגר, הנהג שאל אותו והוא הצביע לו אל המיקום המדויק, נגשתי לשם וראיתי את השאר, לא היה אפשר להתבלבל".

ר' שלמה מנסה לתאר לנו את מה שהתחולל שם והוא לא כל כך מצליח, דיבורו קטוע ונראה כי הוא שב ארבעים שנה לאחור, עיניו עצומות והוא מדבר כאילו קורא מתוך חזיון. "נכנסתי לחצר הציון הקדוש, וכמעט שהתעלפתי, כל גופי רעד ולא מפחד, הליכתי הייתה כושלת והשתטחתי כשזעקה אילמת יוצאת מגרוני 'הנה, הנה הרצפה הזו, האדמה הזו, הציון הקדוש, רבינו הקדוש אתה כאן, והנה אני הגעתי אליך, קח אותי, הרווה את נשמתי ותקן אותי בתיקון הראוי לי'". הדמעות זלגו מעיניו משך דקות ארוכות "לקח לי כמעט רבע שעה להאמין לעצמי שהנה אני נמצא על ציונו של רבינו הקדוש, חשבתי שאולי אני הוזה, אולי אני חולם, אבל עיני פקוחות ואני רואה שאני על הציון הקדוש. הוצאתי מכיסי את ה'תיקון הכללי' והתחלתי לקרוא מילה במילה, פעם אחר פעם כשאני אומר פעם אחת גם את התפילה של מוהרנ"ת. כשהגעתי למילים שבסוגריים 'ואם יהיה על קברו הקדוש יאמר'… פרצתי שוב בבכי של שמחה ואושר עילאי.

הזכרתי את שמות חבריי שלא זכו להצטרף לנסיעה, הזכרתי לברכה את בני משפחתי ואת האדמו"ר מביאלא. שעתיים בהן הייתי על הציון הקדוש חלפו ביעף, היה נראה לי כאילו הייתי שם רק דקות בודדות, אך קריאותיו של הנהג צלצלו באוזני ומשיכתו בכנף המעיל שלי לא הותירו לי ברירה, לא רציתי להיפרד אך לא הייתה לי ברירה. "ישבתי במונית מוצף בשמחה גדולה, אי אפשר לתאר במילים את התרגשות שאחזה בי, אין לזה שום דבר מקביל בעולם הזה. "כשחזרתי למלון, שאלו אותי מיד היכן הייתי. בקושי עניתי להם, בזתי להם ולשאלות שלהם, הכל נמוג לעומת ההתרגשות שלי, אפילו המחשבה שפעם שעברה נעצרתי בחזור לא הטרידה אותי.

"המשימה שלי הושלמה בהצלחה", הוא מסיים את סיפורו.

באדיבות מכון ניצוצות.

 

 

השארת תגובה