ההיסטוריה של אומן

לאחר שנחרב על ידי הגרמנים, ציונו של רבי נחמן עמד ללא אוהל וללא מצבה עד שנת תש”ז, ר’ מיכל הגר, שהיה גר צדק מחסידי ברסלב שהתגורר באומן, הגיש בקשה לעיריית אומן לקנות את שטח הציון, להקמת בית פרטי למגורים

רבי אלתר טעפליקר זצ”ל בפתח אוהל הציון הקדוש באומן
רבי אלתר טעפליקר זצ”ל בפתח אוהל הציון הקדוש באומן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בשנת תקע”א (1810) י”ח תשרי, ביום שלישי של חול המועד סוכות, הסתלק רבי נחמן מברסלב זצ”ל לבית עולמו בעיירת אומן שבאוקראינה. לאחר פטירתו הקימה זוגתו אוהל על מקום קבורתו, על הציון עצמו לא הייתה מצבה אלא שכבת לוח בטון. האוהל עמד במקומו עד שנת תש”ד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נחרב האוהל בהפצצה גרמנית.

לאחר שנחרב על ידי הגרמנים, ציונו של רבי נחמן עמד ללא אוהל וללא מצבה עד שנת תש”ז, בתקופה זו ר’ מיכל הגר, שהיה גר צדק מחסידי ברסלב שהתגורר באומן, הגיש בקשה לעיריית אומן לקנות את שטח הציון, בבקשה שהוגשה, כתב ר’ מיכל כי מטרת הבנייה היא הקמת בית פרטי למגורים, בשנת תשי”ב התקבל האישור והרכישה התבצעה.

מיד לאחר מכן החל ר’ מיכל בבניית הבית מעל הציון הק’, בכדי למנוע את הפגיעה בציון הק’, הבית נבנה ותוכנן שהקיר החיצוני של המבנה יוקם ממש צמוד לציון הק’, אותו בית נשמר היטב עד לשנים האחרונות, עת חזרו חסידי ברסלב לאומן מיד לאחר נפילת מסך הברזל.

בשנת תשנ”א, הוקמה מצבה נמוכה על הציון הק’. שנה לאחר מכן הוקמה מצבה גדולה יותר והחצר הסמוך הורחבה, בכדי שתוכל לקלוט את המתפללים שבאו לאומן, בשנת תשנ”ז נרכש הבית מהגויה שהתגוררה במבנה, ובשנים שלאחר מכן בשנת תשנ”ח הוקם האוהל החדש הקיים כיום.

את העדות לחורבן האוהל במלחמת העולם השנייה שמעו ר’ גדליה פליער ור’ לייבל ברגר ז”ל בבית הכנסת של חסידי ברסלב בניו יורק – ארה”ב, העדות נשמעה מפיו של גנרל רוסי ששירת בעבר בצבא האדום, הוא החל לספר בפני אנשי שלומינו את סיפורו האישי וסיפר כי נולד למשפחה חרדית בפולין. בעת לידתו אביו נפטר, וכעבור זמן קצר גם אמו נפטרה. כשהוא יתום מאב ואם עבר לגור אצל דודו, שם הוא הועסק בעבודה פיזית קשה שהשכיחה ממנו את יהדותו. לאחר כמה שנים החליט להתגייס לצבא הרוסי. הוא התקדם במהירות, והתמנה לגנרל.

בתקופת המלחמה הגיע הגנרל עם חייליו לעיירה בפולין, היה זה בתקופת הימים הנוראים, הגנרל שהתרחק מיהדותו, נזכר שביום הכיפורים הוא יום הזיכרון לאביו, והחליט לומר קדיש לעילוי נשמתו. הוא לקח שניים מחייליו והם צעדו לבית הכנסת, כאשר נכנס הגנרל, נבהלו המתפללים מאוד מחששם שמא פורעים הם, הגנרל הרגיעם באידיש והסביר להם את מטרת בואו.

לאחר יום כיפור נפגש הגנרל עם רב בית הכנסת  שהיה מחסידי ברסלב, הרב שאלו: “הרי ברוסיה אתה גר, כיצד זה ייתכן שלא היית עדיין באומן, שם קבור צדיק גדול? טובה גדולה לנשמתך תהיה אם תאמר שם תיקון הכללי”.

באותה התקופה עת מלחמת העולם השנייה, המלחמה הלכה והתעצמה, הגנרל הוצב עם חייליו בקרבת העיר אומן. משנזכר בדבריו של הרב בפולין, ביקש להגיע לאומן לקברו של רבי נחמן מברסלב, מהר מאוד הוא מצא את מבוקשו, בציון הק’ הוא אמר את התיקון הכללי.

בהזמנות נוספת של הלחימה שוב נקלע הגנרל לעיר אומן ובמהלך הקרבות וההפצצות הגרמנים על העיר, ראה את האוהל מעל הציון הק’ נחרב מההפצצות. בסיום המלחמה ברח הגנרל, חזר בתשובה, התחתן ונסע להתגורר בארצות הברית, מדי שנה היה מגיע להשתתף בקיבוץ בראש השנה עם אנשי שלומינו דחסידי ברסלב.

שיקום הציון לאחר המלחמה

בשנת תש”ז כמה שנים לאחר המלחמה, ביקשה עיריית אומן להרוס את בית החיים בו נטמנו 30 אלף הקדושים באומן, בו בחר רבי נחמן מברסלב להיקבר, העיירה הוציאה תוכניות בניית מגורים על כל שטח בית החיים, ר’ זנוויל ליובארסקי ז”ל, מחשובי אנשי שלומינו, הגיש בקשה לעיריית אומן לרכוש את שטח בית החיים, שכל מצבותיו נהרסו במלחמה. הבקשה הוגשה על שם ר’ מיכל הגר, האישור התקבל והחלו בבנייה.

תחילה ביקש למצוא את יסודות עמודי העץ של האוהל הישן, בכדי לדעת את מיקומו המדויק של הציון, הוא חיפש שוב ושוב, אך לא מצא. משכך פרץ בבכי והתפלל שיעזרו לו משמים שיוכל למצוא  את שטח הציון המדויק. באותו הלילה חלם בחלומו את רבינו הקדוש שהתגלה אליו במלבושי שבת, ר’ זנוויל, פנה אליו והחל לזעוק: “רבי, אל תעזוב אותנו”. רבינו הק’ ענה לו ואמר: “אינני הולך, אני נשאר ביניכם!"

בבוקר שב ר’ זנוויל לחפש את יסודות האוהל, לאחר מאמץ ממושך מצא את עמודי העץ, שהיו היסודות של האוהל שנחרב בהפצצות, על מקום הציון. הוא יצק יציקת בטון ברוחב 80 ס”מ על אורך של 2 מטר והורה לבנות  את הקיר החיצון של הבית נושק ממש לציון, כדי שלא יהיה חשש לבנייה בעתיד.

ר’ זנוויל שהתגורר בלבוב חזר לביתו. כאשר הגיע שוב לאומן לאחר תקופה, סיפר לו ר’ מיכל הגר כי מכר את הבית לגויים, מחששו מהשלטונות הקומוניסטיים שאסרו על היהודים להתפלל ולבנות אוהל מעל הקבר. הדיירים הגויים העמידו בכניסה לבית שני כלבים שמנעו מהיהודים להשתטח על הציון.

בעל הבית חלה פתאום וסבר כי חלה בשל הקבר העומד בחצר, והחליט למכור את הבית, הבית נמכר לדיירים חדשים שהתגוררו שם עד שנת תשנ”ז.

בעלת הבית החדשה סירבה להניח לחסידי ברסלב להתפלל על ציון רבינו הקדוש. בראש השנה של שנת תש”כ ביקשו חסידי ברסלב ברוסיה להשתטח על ציון רבינו הקדוש בערב ראש השנה, כמדי שנה, אך הגויה לא איפשרה להם להיכנס לחצר. לא עבר זמן רב, ובתה של הגויה יצאה מדעתה, ואושפזה בבית חולים לחולי נפש, באומן יצאה השמועה בין הגויים, כי החסידים הבאים לאומן כישפו את הילדה.

בראש השנה שנה לאחר מכן, שוב ביקשו חסידי ברסלב להשתטח על ציון רבינו הקדוש, השכנים דיברו על היהודים כעל מכשפים. המצב היה חמור ולא היה מצב להתפלל בציון הק’, רבי מיכל דורפמן זצ”ל ניגש אל הגויה ואמר לה: “אם תרשי לנו הפעם להיכנס לחצר הציון, נתפלל עבור בתך ותתרפא”. הגויה הסכימה.

נכנסו החסידים אל הציון וערכו תפילה מיוחדת עבור הבת של הגויה שחלתה. בסיום התפילה, ר’ מיכל החל לדבר אל רבינו הקדוש ואמר: “רבי! אנו אנשיך ברוסיה, חיותנו האחת והיחידה היא ציונך הקדוש, מקום גניזתך הנשגב, אשר גם יהודים בארץ ישראל מקנאים בנו בשלו. והנה עתה העלילו עלינו עלילה שפלה, המונעת מאתנו גם את מקום חיינו זה. אנא! התחנן נא לפני אבינו שבשמים, שירפא את החולה ויסור הזעם מעלינו”. ובנימה של כאב הוסיף: “הרי לקב”ה כל כך הרבה גויים, ומה אם בעולמו תהיה עוד גויה אחת?!”

לא חלפה שנה, לקראת חג הפורים הגיעה בקשה מיוחדת מארצות הברית להתפלל על הציון הקדוש עבור רפואת כ”ק רבי יואל משה טייטלבאום האדמו”ר מסאטמר זצ”ל, שהיה בסכנת חיים. ר’ מיכל נסע לאומן בלב כבד ובחשש גדול, כאשר הגיע לציון הופתע לראות את הגויה כשהיא רצה לקראתו בשמחה גדולה, ואף הזמינה אותו לביתה להתכבד במשקה ובמזונות. הגויה סיפרה כי בתה שחלתה הבריאה ואף התחתנה. מאז התייחסה בכבוד גדול לחסידי ברסלב, ולא הפריעה להשתטח על הציון.

במשך השנים הגויה אפשרה לחסידי ברסלב להיכנס לציון הק’ אך ורק בזוגות, בכדי שלא ימשכו תשומת לב מחששה מהשלטונות, הגוייה הייתה נוהגת להכין ספסל לישיבה ומים באמבטיה לנטילת ידיים. המשפיע ר’ בנימין קנפלמכר סיפר על השנים המאוחרות יותר, באחת הפעמים ביקשו הוא וידידו ר’ נחום אנשין לשכור מיטות בביתה של הגויה. הגוייה הסכימה בעבור תשלום. בעוד החסידים מציעים את המיטות העומדות סמוך לחלון שמעל הציון, בעלת הבית נכנסה לחדר נזעקה וקראה: לא! לא! בסמנה בידיה סימני חנק. הגוייה סיפרה כי באחת הפעמים בנה ישן באותו מקום, והרגיש כי יד אלמונית מנסה לחנוק אותו בגרונו, ומאז, לא איפשרה לחסידים ששכרו מיטות בביתה לישון סמוך לחלון הציון הק’. בתקופה שלאחר מכן יחסה של הגויה לחסידים השתנה לרעה, בתקופה שלאחר נפילת מסך הברזל ברוסיה, כאשר ביקשו החסידים לרכוש את הבית ממנה, היא הצרה את התנהגותה כלפי החסידים.

הציון עד שנת תשנ”א הייתה מכוסה ברצפת בטון חלקה, שבשנים המאוחרות יותר כוסתה עם מרצפות על ידי בעלי הבית הגויים,  מעטים זכו להגיע באותה תקופה לאומן, כאשר הם מנצלים כל פרצה אפשרית, כאשר רבים מהם נעצרו, נחקרו וגורשו תוך אזהרה שאם הם ייתפסו שוב ברוסיה, גורלם יהיה מר, מהם היו שלא הצליחו כלל להגיע לאומן, ומהם, היו גם המאושרים שזכו לחטוף כמה דקות בציון הק’.

באחת הנסיעות האלה, בחורף שנת תשמ"ו, ר' בנימין זאב קנעפלמאכער, אמן ומעטר במקצועו, השתתף גם הוא במסע המסוכן, והגיע בכדי לסמן את גבולו של הציון, לשם כך הוא החל לעטר את חלקו של המשטח בכיתוב “מה נורא המקום הקדוש הזה” במטרה למנוע פסיעה או ריקודים על שטח הציון מחוסר ידע. הכיתוב על הציון נשאר עד שנת תשנ”א.

בשנת תש”ן קרס מסך הברזל ונפל, ובקול דממה דקה שהרעישה את העולם. נתלכדו חסידי ברסלב והחלו לפעול לשיקום הציון ולהכנת התשתית לקיבוץ הקדוש על הציון רבי נחמן מברסלב, פעולתם הראשונה הייתה להקים מצבה מכובדת על הציון, תוך כדי שהם מקיימים מגעים עם השלטונות ובעלי ההבתים הסמוכים על רכישת כל השטח, בשנת תשנ”א הוקמה על הציון מצבת שיש בגובה כ- 40 ס”מ. שנה לאחר מכן, הקימו מצבת שיש גבוהה שעמדה על הציון עד שנת תשנ”ח.

בעלי הדירות הגויים, שידעו להעריך את מחיר הבתים בבעלותם, ביקשו מחיר גבוה מאוד עבורן, מה שעיכב עוד את הרכישה. בסופו של דבר, בשנת תשנ”ח הצליחו החסידים להגיע להסכם הגיוני עם בעלי הבתים, ורכשו מהם את כל הבתים שהיו על בית החיים סמוך לציון רבינו הק’.

באותה העת החלו החסידים לבנות את האוהל ואת מצבת השיש הקיימים כיום. הבנייה הסתיימה באותה שנה לקראת ראש השנה של שנת תשנ”ט.

השארת תגובה