המרוץ לכיבוש הקוטב הדרומי

נורבגיה VS בריטניה: מי ניצח במרוץ האכזרי לקוטב הדרומי? כל ההכנות, השיבושים, הכפור ולבסוף מי שרד כדי לספר לעולם? הסיפור של מגלי הארצות הנועזים שיצאו למסע לגיהינום הקר ביותר בעולם

דגלי המדינות שחתמו על ההסכם האנטארקטי מסודרים סביבו
דגלי המדינות שחתמו על ההסכם האנטארקטי מסודרים סביבו
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בעיתונות הבריטית של שנת  1914 התנוססה מודעה יוצאת דופן:

"מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנת מתמדת, חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה מובטחים כבוד והכרה… ארנסט שקלטון".

זאת הייתה אחת המודעות לגיוס אנשים לצאת לחקור את מסתורי היבשת השישית – אנטרקטיקה ובמרכזה הקוטב הדרומי. את המודעה פרסם אחד מכמה חוקרי היבשת – בריטי בשם שקלטון שהנהיג את צוות מסעו בתנאים קשים של הישרדות ודווקא כשהיה קרוב מאד לנקודה של הקוטב הדרומי, כאשר 90% מהדרך הייתה מאחוריו, המזון כמעט נגמר, הסוסים מתו וכול אנשי המסע היו מותשים וחולים –  החליט שקלטון לעשות צעד אמיץ ולוותר על החלום. שקלטון וצוותו החלו לסגת אחורנית על מנת  שכולם יחזרו בריאים ושלמים לביתם בסוף המסע. שקלטון לא הצליח לכבוש את הקוטב הדרומי אך סלל את הדרך לבאים אחריו ונחשב לסמל ומופת של מנהיגות.  (לימים, אחד מאנשי צוותו רוברט פלקון סקוט – ינסה שוב לכבוש את הקוטב הדרומי.) אנשי הצוות חזרו לביתם באנגליה התגייסו למלחמת העולם הראשונה שהייתה בעיצומה, אך לרוע המזל דווקא בקרבות המלחמה מצאו כמחצית האנשים את מותם.

אנטרקטיקה –  שם של יבשת, לא קסומה, בקצה העולם שאף אחד מן הקוראים כנראה מעולם לא ביקר בה. בחורף הטמפרטורות עלולות לרדת למינוס 65  מעלות, הרוח בעלת עוצמה כה עזה שיכולה להגיע ל300 קמ"ש ויותר. הפינגווינים, כלבי הים ודובי הים הם דרי הקבע ומתגוררים רק בקרבת החופים, ובני האדם שהעזו לבקר בה חשו היטיב שהם רק אורחים.  בקוטב הדרומי, במרכז היבשת אין אף ייצור חי מסוגל לשרוד, למעט אולי בקטריה אקראית. והמעלות בקוטב הדרומי נמוכות בכ25 – 30 מעלות מאשר בקוטב הצפוני.

מה היו המניעים של הרפתקנים בתחילת המאה ועשרים לצאת למסע האכזרי לכיבוש הקוטב הדרומי? והאם העקשנות שלהם השתלמה?

מסתבר כי היו כאלה שחלמו להגיע ולהניף את דגל מולדתם על אדמת הקרח ולו במחיר סיכון חייהם וזאת בשל סקרנות, והרצון לזכות בתהילת עולם. האם מסעם המפרך ביבשת הקפואה והצחיחה הניב את התוצאות להן ייחלו?

נקודת ההתחלה: שנת 1910

בשנת 1910 שני אנשים, האחד – רואלד אמונדסן הנורבגי בן ה-38 והשני – רוברט פלקון סקוט הבריטי בן ה-42 החליטו במקביל לצאת למסע הארוך והקשה להיות הראשונים שיגיעו אל הקוטב הדרומי, ולזכות בתהילת עולם.

אמונדסן הנורבגי תכנן בתחילת מסעו, לכבוש את הקוטב הצפוני. אל המשלחת צורפו 19 אנשי צוות ביניהם: שלושה קציני צי, כשאחד מהם נשלח לקורס מהיר ברפואת שיניים וכירורגיה, וטרינר חובב, אלוף סקי שהיה גם נגר מיומן ויצרן מגלשי סקי, מומחה לכלבים וטבח מוכשר. אך בעקבות הודעתה של אמריקה כי החוקרים ומגלי הארצות רוברט פירי ופרדריק קוק הצליחו לקטוף את ההישג לעצמם. (טענה שאינה מקובלת היום בשל מפות לא מדויקות וממצאים מעורפלים) אמונדסן ירד מתוכניתו והחל לתכנן אופציה חלופית וחשאית לצאת למסע אל הקוטב הרחוק יותר – הקוטב הדרומי. אמונדסן לא העז לגלות לאף אחד כי התוכנית המקורית שונתה מלבד לשני בני בריתו, אחיו וסגנו למשלחת. וכמובן שמתחרהו הראשי – סקוט הבריטי – נעלמה עובדה זאת. בנוסף דאג אמונדסן להזמין בזריזות  50 כלבי מזחלת מגרינלד ובכך מנע אפשרות ממתחרהו להזמין כלבי מזחלת זהים. לימים טען אמונדסן כי בשלב זה לא ידע כי גם סקוט הבריטי מתכנן מסע זהה – אך הפרסומים בעיתונות הזימו עובדה זאת. אמונדסן  הקדיש זמן ללמוד באופן מעמיק את כושר הישרדותם של האסקימוסים ולתכנון קפדני של המסע כולל דגש על בגדים: חליפות של עור כלבי ים, ובגדים בסגנון אסקמואי מעורות איילי הצפון ועור זאב. מבחינה פיננסית, ההתעניינות במשלחת התמעטה והיוותה קושי ממשי להשגת מימון. לאמונדסן לא נותרה בררה והוא מישכן את ביתו להצלת המסע – תוך ידיעה כי כישלון של המסע יגרור בעקבותיו אובדן של כל רכושו. לבסוף הגיע הרגע הנכסף, צוות המסע עלה אחר כבוד אל האונייה שנבחרה, שכונתה "פארם" – קדימה. אט אט חלחלה בקרב הצוות הידיעה כי יש שינוי ביעד ובמקום להגיע אל הקוטב הצפוני הנסיעה רחוקה יותר אל הקוטב הדרומי .  לבסוף נשאל כל אחד מחברי הצוות האם הוא מוכן להמשיך במסע, כולם נתנו את הסכמתם ואף אחד לא ביקש לחזור בו. בחודש ינואר 2011 הגיעו הצוות למפרץ הליוויתנים בשעריה של יבשת אנטרקטיקה. ינואר שיא החורף אצלנו – הוא שיא הקיץ (עד כמה שאפשר לכנות זאת בשם קיץ) באנטרקטיקה אז המעלות בשערי היבשת יורדות לרמה של 0 מעלות.

במקביל עמיתו רוברט פלקון סקוט הבריטי, גייס במשך תקופה ארוכה כספים עבור מסע לכיבוש הקוטב הדרומי. העלות של המשלחת לא הייתה זולה וסקוט העריך את העלות הכוללת ב40,000 ליש"ט (בערך כ-3 מיליון לירות של ימינו) את מחצית מן הכסף קבלו לבסוף כמענק ממשלתי. חברות מסחריות שרצו לתמוך במסע נרתמו אף הם למאמץ ותרמו מוצרי מזון וציוד חיוני לאספקה.

לבסוף כשהכול היה מוכן ב-15 ביוני נעמד סקוט בראש הצוות הנבחר באוניה "טרה נובה". צוות המסע כלל ששים וחמשה אנשים שנבחרו מתוך 8,000 מועמדים, מתוכם היו 12 אנשים במסעות קודמים לחקר היבשת. סגן אדוארד אוונס שהיה קצין ניווט במסע אחר לאנטרקטיקה, ויתר על תכנון מסע משלו לגילוי הקוטב, מונה כמשנה לסקוט ואף העביר לו תמיכה כספית. בנוסף צורפו: מלחים, שני רופאים, מדענים, טבח, כלבן, סייס, מטורולוג, גאולוג, ביולוג, זאולוג, פיזקאי, צלם ומומחה סקי. סקוט תכנן להשתמש במזחלות ממונעות לסוסי פוני, בעיקר להובלת הציוד, ופקפק ביכולתם של כלבי המזחלת בגלל ניסיון שלילי שהיה לו במשלחת אחרת בעבר. אך לבסוף נאלץ להודות כי טעה וכי הכלבים היו יעילים יותר בתנאי שהופעלו על ידי האנשים הנכונים. כך צורפו למשלחת עשרים סוסי פוני שנרכשו בסיביר ו34 כלבי מגררות. למשלחת היו עוד מטרות מדעיות וגאוגרפיות נוספות חשובות שהביאו לעולם תגליות חשובות.

הספינה הפליגה לעבר ניו זילנד. שם חיכה לסקוט מברק מפתיע – מעמיתו הנורבגי – מר אמונדנסון שהוא מתקדם דרומה. היה זה האות הראשון שהתקבל וכך נאלץ סקוט להבין שהוא למעשה נמצא בעיצומה של תחרות קשה. מי יגיע הראשון אל הקוטב הדרומי במרכזה של יבשת הקרח המשלחת הנורבגית או משלחת "טרה נובה" הבריטית?

משלחת טרה נובה הגיעה אל "כף אוונס" – באי רוס. סקוט הכיר את המקום מניסיונו במשלחת הקודמת ובחר לכנות את מקום העוגן על שמו של סגנו. סקוט קיווה שהמקום יהיה נקי מקרח כך שהספינה תוכל לצאת ולבוא. עד מהרה הורדו אל החוף סוסי הפוני, כלבי המזחלת שלוש מזחלות הממונעות, וחלק מן הציוד. במקום הוקם צריף בגודל של   15 מטר על 7.7 מטר. לאחר העגינה – חלק מן הקבוצה שעסקה בחקר מדעי של האזור יצאה בספינה ובדרכה מערבה הגיעה למפרץ הליוויתנים שם פגשה את המשלחת הנורבגית. המשלחת הנורבגית נהגה בנימוס והציעה לאנשי הצוות של סקוט עזרה וסיוע – אך אנשי הצוות טרה נובה סרבו בנימוס. ב22 בפברואר חזרה המשלחת לצריף בכף אוונס והחדשות הגיעו אל סקוט – כולל העובדה כי הקבוצה הנורבגית החליטה לקחת סיכון ולהקים את בסיסה במקום פחות בטוח אך  ביתרון של 108 ק"מ על פני המתחרים הבריטים.

בדחף ראשוני עלה בדעתו של סקוט, לצאת לפגוש את המשלחת הנורבגית וללבן עם אמונדסן את הדברים, אך בסופו של דבר החליט סקוט המבוגר והמנוסה להמשיך עם המשלחת כרגיל, כאילו לא אירע דבר וללא מורא.

סוסי פוני מסיביר לעומת כלבי המזחלת

המסע עצמו  של חברי המשלחת  הבריטית "טרה נובה" החל ב27 בינואר. השלב הראשון היה הקמת ציוד מצברים – שורה של מצבורי מזון במרחק קבוע לאורך נתיב קבוע, שיקטינו את הצורך בנשיאת מזון ודלק. עד לנקודה של 80 מעלות דרומה, לשימוש באביב הבא כאשר המסע אל הקוטב יתחיל. לשלב זה נבחרו 12 אנשים כאשר ברור לכולם שלמסע הסופי ייבחרו אנשים שצלחו את השלב הראשון. בנוסף נבחרו שמונה סוסי הפוני החסונים ביותר ושני צוותי כלבים. במזחלות הממונעות לא ניתן היה לעשות שימוש בשל תנאי הקרח. כבר בהתחלה נערמו קשיים: הפשרת קרח לא צפויה, רוחות וגאות מים. לכל משתתף הותר לקחת מסע של 5.5 ק"ג של ציוד והמשתתפים מצאו עצמם מתלבטים קשות בין זוג גרביים ובין טבק. בעיצומו של השלב הראשון נתקעה הקבוצה בסופת שלגים עזה שעכבה אותם במשך שלושה ימים אז שילח סקוט שלושה סוסים עייפים חזרה – אך שניים מתו בדרך.

הקבוצה המשיכה והתקדמה אך כשכמעט הגיעה אל היעד הסופי לנקודה של 80 מעלות דרומה חשש סקוט כי הסוסים לא יעמדו בתנאי הדרך אם הקבוצה לא תבצע "אחורה פנה". בניגוד לדעתו של סקוט סבר "אוטס" אחד מהעמיתים למסע כי עדיף להמשיך בדרך ולהמית את הסוסים החלשים ולהשתמש בבשרם. אך דעתו של סקוט ניצחה, ובסופו של דבר הוקם  המצבור בנקודה של 79 מעלות – מרחק של 48 ק"מ צפונה מן המקום המיועד. עובדה שיתחרט עליה רבות לאחר מכן. סקוט חזר עם הכלבים ל"מחנה הבטחון" – מקום שהיה בטוח ממקרה חלילה של שבירת קרח… לבסוף  מתוך שמונת סוסי הפוני שיצאו למסע רק שניים שרדו.

ב-23 באפריל החל החורף הקר לתת את אותותיו – השמש שקעה ולא חזרה לזרוח. אנשי המסע עסקו בעבודתם המדעית, דאגה לכלבים, ולסוסים, טיפול בציוד ושמירה על כושר גופני. בין השאר ניתנו הרצאות מגוונות בנושאים שונים. באופן די תמוה מומחה הסקי הנורבגי עסק בעיקר במשחק כדורגל ולא בהדרכת סקי ואף המומחה לניווט – אוונס – לא הדריך את חברי המסע כיצד לנווט את דרכם. אפשר לסכם כי החברים למסע לא היו מודאגים מהמסע המפרך שעוד ממתין להם בהמשך. הצוות אף דאג לחגוג יום הולדת לסקוט של גיל 43 וכן נחגג כהלכה ה21 ביוני – אמצע החורף – יום המציין את נקודת האמצע של ליל הקוטב המתמשך.

ובינתיים חברי המשלחת הנורבגית, עבדו קשה אף הם,  בשלב הראשוני הוקמו שלושה מחסני אספקה בדומה למשלחת של סקוט, כאשר המחסן המרוחק ביותר היה בנקודה של 82 מעלות. אמונדסון הקפיד כי המחסנים שאכסנו שלושה טון של אספקה יהיו מסומנים היטיב ויבלטו גם במקרה של סופת שלגים. בחורף הארוך שיפרו חברי הצוות את המזחלות, המגפיים, ציוד לבישול, משקפי מגן, מגלשי סקי ואהלים. עם תום החורף הארוך, אמונדסן חשש מהאפשרות שהבריטים באמצעות המזחלות הממונעות יקדימו אותם והחליט להקדים ולצאת לדרך בתחילת ספטמבר, אך סופת שלגים עזה השתוללה, הבגדים העשויים עורות זאבים ואילים הגנו עליהם כל עוד היו בתנועה אך בלילות סבלו מקושי רב וכפות הכלבים נפגעו מכוויות קור. אמונדסן החליט שאין טעם להמשיך והוא נסוג אחורנית. כעבור חודש וחצי יצא שוב עם ארבעה אנשים ו52 כלבי מזחלת למסע שארך 1,3880 ק"מ. מזג האוויר לא היה קל וערפל כבד אפף את הכול. לרוע המזל, הקבוצה טעתה ופנתה לתוך שדה בתרונים והמזחלת של אמונדסן כמעט נעלמה בתוך בתרון כאשר גשר השלג שמעליו נשבר תחת משקלה של המזחלת.  עם זאת אין ספק שהשימוש בכלבי המזחלת היה יעיל וקצר יותר לעומת שימוש בסוסי פוני שלא שרדו את הקור או שימוש במזחלות ממונעות שהתפרקו. עד מהרה הגיעה הקבוצה לשרשרת הרים טראנס – אנטרקטיים כאן היו צריכים חברי הקבוצה הבלתי מנוסים ביבשת האנטרקטית,  לפלס דרך משלהם. אחרי גישושים מצאה הקבוצה קרחון תלול באורך 54 ק"מ, העולה אל רמת הקוטב. העלייה הייתה קשה ובאמצע הדרך נתקל הצוות בצורך בביצוע מעקפים, השלג היה רך ועמוק. רק כעבור שלושה ימים של טיפוס הגיע הצוות אל פסגת הקרחון. כעת הכין אמונדסן את הצוות לשלב האחרון של המסע. מתוך 45 כלבים הצוות נאלץ להרוג 27 כלבים, לפשוט את עורם ולחלק את בשרם לכלבים ולחברי הצוות. הקבוצה התכוננה לצעידה של 60 יום במרחבים הלבנים. חלק מגופות הכלבים הושארו במצבור והצוות המתין למזג אוויר מתאים. אז החלו בצעידה זהירה על פני הקרח – "קרחון השטן" כך הוחלט לקרוא לאזור. והאזור הבא כונה בשם עוד פחות אופטימי "אולם הנשפים של השטן" בו היו בתרונים חבויים תחת שכבות שלג וקרח – וכל דריכה בין בתרון לבתרון השמיע קול צליל חלול.  כך המשיך הצוות בדרכו במתח רב – תוך בדיקה מתמדת האם יש סימן להגעה של הצוות הבריטי?  עם התקרבם לקצה הקוטב בשעת החניה הבחין הצוות בצל שחור באופק, ומתח עמד באוויר, כל ההשקעה עמדה לרדת לטמיון במידה וחברי המשלחת הבריטית ישיגו אותם בדרכם.

ובמקביל חברי צוות "טרה נובה", ב1 לחודש נובמבר, יצאו לדרך מרחק של 300 קילומטר מכף אוונס מסע של 79 יום.  16 אנשים החלו את המסע בליווי סוסים וכלבים, בהגיעם אל עבר ההרים הטרנס אנטרקטיים – איתרו את הנתיב אותו גילה בזמנו החוקר שקלטון, בשלב זה ארבעה אנשי צוות חזרו אחורנית ואילו 12 חברים צלחו את כברת הדרך הזו בהצלחה. החודש הראשון היה מוצלח אך ההמשך לא בישר טובות. סופת שלגים חמורה ובלתי צפויה מנעה מהם להמשיך בדרכם, וכך כותב סקוט שהיה בעל כשרון כתיבה, ביומנו:

"צהריים. התעוררנו הבוקר לקולה הזועם והמיילל של סופת שלגים. הרוחות העזות מטיחות בנו שלג דק כמו פודרה. דקה או שתיים באוויר הפתוח מספיקות כדי לכסות אותך מהראש ועד הרגליים. הטמפרטורה גבוהה יחסית, ופתיתי השלג נדבקים אליך. כל איבר חשוף של סוסי הפוני – ראש, זנב, רגליים – מכוסה בקרח. החיות עומדות בשלג עמוק והמזחלות והאוהלים מכוסים כמעט לחלוטין. אכלנו ארוחת בוקר, בנינו מחדש את החומות המאולתרות נגד הרוח וכעת אנחנו שוב בתוך שקי השינה שלנו. אי אפשר לראות אפילו את האוהל הצמוד אלינו, שלא לדבר על מעבר לכך."

כך נאלצו חברי הצוות  להישאר במחנה ולהשתמש במנות קצובות שנועדו לשימוש בהמשך המסע. לאחר חמשה ימים שכחה הסופה ומתוך כל הקבוצה שצלחה את הנתיב ההררי בחר סקוט רק ארבעה אנשים שיצליחו לדעתו לעמדו באתגר אל עבר היעד הסופי. ואחרי צעידה מאומצת של שבעה ימים הם כבר הגיעו כמעט אל עבר היעד הנכסף בראשותו של סקוט המנוסה.

היעד הנכסף – הקוטב הדרומי נכבש

בקרב המשלחת הנורבגית – המצב רוח השתפר. הצל השחור שעמד באופק התגלה כגללי כלבים שעקב תעתועי ראייה נראו גדולים פי כמה וכמה.  וכך כשהם לקראת הסוף הבין אמונדסן שהנה הם סוף סוף עומדים לפני כיבוש היעד, וחלומו מתגשם. וכך כעבור חודשיים מצאתם לדרך, ב14 בדצמבר הצוות הנורבגי הצליח לעמוד במסע הרגלי ביבשת השוממה ולעשות את הבלתי יאומן – לכבוש את היעד – הקוטב הדרומי. דגל נורבגיה נתקע אחר כבוד בקרח –  בקודקוד היבשת והצוות הנציח את הרגע ההיסטורי בתמונה. הצוות הקים אהל במקום ולא שכח לרגע את המתחרים הבריטים – להם הושאר ציוד, וכן מכתב למלך הוקון – מלך נורבגיה מתוך ידיעה כי כנראה האדם הבא שיגיע לאזור יהיה סקוט ובמידה ומשהו ישתבש בדרך חזרה יהיה מי שיעדכן את מלך נורבגיה.  את הדרך חזרה עשה הצוות ב38 ימים בלבד והצליחו לחזור עם 12 כלבים ועם מספיק מזון. סך הכול ארך המסע 99 ימים – 10 ימים פחות מן המתכונן. במסעם גמעו אנשי הצוות 3,440 ק"מ.

עם הגיעם לצריף לא השתהה הצוות יתר על המידה אחרי סעודת פרידה הועמס הציוד כולל הכלבים על הספינה "פארם"  אל עבר היעד: טסמניה בדרום מזרח אוסטרליה. בדרך חזרה הכין אמונדסן המאושר מברקים אל אחיו, אל מלך נורבגיה ואל ננסן חוקר החוג הארקטי. רק כאשר הגיעו אל טסמניה נודע לאמונדסן כי מסקוט עמיתו ויריבו לא התקבלה אף לא ידיעה אחת.

מזחלת, מגלשיים ועקבות של כלבים

המשלחת הבריטית לעומת זאת – היו עייפים מותשים ורעבים לאחר חודשיים וחצי של צעידה במרחבי הקרח האינסופי וכאשר הם היו כל כך קרובים אל היעד מצב רוחם היה מרומם עד שלפתע הבחין אחד מחברי הצוות שהיה חד עין בנקודה שחורה. בבת אחת מצב הרוח של הצוות צנח. הם התקרבו בחשש אל עבר היעד הנכסף בפחי נפש, אך ורק כדי לגלות דגל שחור קשור למזחלת שלג. לידו ניצבו שרידים של מחנה, עקבות של מזחלת ומגלשיים ועקבות של כלבים. על פי הפתק שהושאר במקום הבינו הבריטים כי הצוות המתחרה השיגם ב 34 ימים.

מאוכזבים פנו סקוט וצוותו אל הדרך חזרה כעת הם קיוו לפחות להיות הראשונים על מנת לשדר את החדשות לעולם. במשך שלושה שבועות הם התקדמו בקצב טוב אך אט אט התדרדר מצבם הגופני של חברי הצוות. כנראה עוגמת הנפש באי כיבוש היעד תרם למצבם הבריאותי. אחד מחברי הצוות מצא את מותו כאשר נפל על הקרח כמה פעמים, כנראה מפגיעה מוחית. בלית בררה המשיכו סקוט ושלושת חברי הצוות  לבדם. מזג האוויר הוסיף להיות גרוע בהשוואה לתנאי העונה והטמפרטורות הוסיפו לרדת עם בוא החורף. הקבוצה סבלה ממחסור חמור במזון ובדלק. במצבורים שהוכנו מראש – היה אמור להיות די דלק בכמות מספקת אך כנראה מסיבה כלשהיא הוא התנדף. אווטס אחד מהצוות סבל מנמק חריף ברגליו  הוא הודיע לשאר החברים כי הוא יוצא החוצה מן המחסה ואולי יתעכב קצת. גופתו לא נמצאה מעולם. לא היה לו שום סיכוי לשרוד בחוץ והוא ידע זאת. השלושה שנותרו עשו מאמץ עילאי להתקרב אל מצבור המזון והדלק הנוסף שהמתין להם בנקודה של 79 מעלות, אך לבסוף סופת שלגים מנעה מהם להמשיך בדרכם. כך ניסו מידי יום לפרוץ דרך ללא הועיל. מזונם והדלק אזלו. והחברים ידעו כי הזמן פועל לרעתם.

שאר חברי "טרה נובה" המתינו לסקוט ולאנשים שאיתו וכאשר הזמן עבר והחורף הגיע הבינו כי כנראה לעולם לא יחזרו עוד. הם נשארו בבסיס, ועם הגיע הקיץ הוחלט לנסות לברר מה עלה בגורלם של סקוט ואנשיו. כך נמצא האהל קבור למחצה בתוך השלג, ובתוכו הגופות הקפואות. לצידו של סקוט נמצא יומן בו תיעד את הימים האחרונים של המסע. האהל הופל וכיסה את הגופות של חברי המסע האמיצים לעד, גלעד שלג הוקם במקום.

אין ספק כי התמצאותו ובקיאותו של אמונדסן הנורבגי בנושאי סקי וכלבים והישרדות בתנאי קרח העניקה לו יתרון כמו גם התמקדותו במסע שאינו כולל חקר מדעי. ואילו סקוט למרות כל הישגיה המדעיים של המשלחת בראשותו: דגימות של בעלי חיים וצמחים לא מוכרים,  הפך לקרבן הטראגי של האומה הבריטית. לזכר המסע אל עבר הקוטב, ולמען הנצחת שמותיהם, תחנת מחקר אמריקנית שהוקמה לפני שבעים שנה בקוטב הדרומי, קרויה על שם שני האישים הנועזים: "אמונדסן – סקוט".

השארת תגובה