הקול החרדי לא נשמע בסיפור הזה

מדוע הם חושבים שבנם בחיים, האם הם בעד פעולת חילוץ שעשויה להביא למותו, מה דעתם על שחרור אסירים תמורת בנם וממי הם מנעו מלעורר מהומה כדי להעלות את הנושא על סדר היום

מנגיסטו
מנגיסטו
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מובטלים יוצאי אתיופיה עם בקבוקי בירה ריקים למחצה בידיהם ועצב בעיניהם, שהיו יישובים על שאריות ספסלי מתכת וחומות אבנים נמוכות שהקיפו פעם גינות חמד, הבהירו לי כי אני מתקרב לבית משפחת מנגיסטו בשכונת עתיקות באשקלון. הבניינים הישנים והעלובים בני שלוש וארבע קומות, שידעו ימים יפים יותר, כמו התביישו להציג את חזיתם מול השכונה החדשה והיוקרתית שנבנית בקצב הולך וגובר מעבר לשטח האדמה הריק שבפאתי השכונה.

מדרגות חשוכות הובילו אותי אל בית המשפחה בקומה השנייה. מפה, מהבית הזה, יצא אַבֶּרַה (אברהם, מ.ר) מנגיסטו בטריקת דלת, רגע לפני שצעד לכיוון רצועת עזה שבה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

***

את הטלפון שבישר על המידע הנורא הזה לא יישכח אחיו הגדול אילן – לעולם. "עבדתי כמו מידי יום בקצא"א (קו צינור אשקלון-אילת, מ.ר) ופתאום הטלפון צלצל. זה היה מספר שלא הכרתי. הבחור מעבר לקו הזדהה ואמר שהוא מהשב"כ, וש'יש אירוע ביטחוני ואנחנו רוצים לדבר איתך'. אמרתי לו 'בואו, אני מחכה', ובדקות עד שהגיעו הלב שלי פעם בחוזקה. לא הבנתי איזה תיק תפרו לי ומה עשיתי. כשהם הגיעו אלי וראו שאני חושש, אנשי שירות הביטחון הכללי הרגיעו אותי ואמרו שזה לא קשור אלי, אבל 'יש לנו משהו מצער לומר לך: אחיך אַבֶּרַה חצה את הגבול לעזה'. חשבתי שהשמים נופלים, לא ידעתי מה לעשות".

# איך הם גילו שזה הוא?

"היה תיעוד מהתצפיתנים, ובעיקר בגלל שהם מצאו תיק שהוא השאיר ליד הגדר עם פריטים שלו, ותנ"ך עם שמו. זה היה סימן הזיהוי העיקרי".

אילן, כמבוגר האחראי במשפחה, היה צריך להודיע לאימו ולחמשת אחיו ואחיותיו את הבשורה הקשה.

"הם בהתחלה הגיעו לכאן, לבית של אמי, אבל היא לא יודעת עברית אז שלחה אותם אלי – ואני חזרתי אליה כדי לומר לה מה אירע. התלבטתי אם להתקשר אליה, אבל הבנתי שדבר כזה קריטי לא אמור לעבור דרך הטלפון אלא פנים מול פנים. כשסיפרתי לה על כך, היא כמעט התעלפה. התייפחה כמו תינוק".

"לא התייאשנו מהגאולה"

בני משפחת מנגיסטו, כמו רבים מבני העדה האתיופית, הם אנשים עדינים, תמימים ופשוטים. גם ביתם פשוט למדי. למרות החום הלוהט בדרום הארץ אין מזגן בחדר בו נועדנו, והדבר הורגש. באדיבות הם הציעו שתייה קרה שציננה את הלחות וחיממה את האווירה.

בחלל החדר, מלבד הספות הפשוטות ושולחן העץ הפשוט, עמד גם ארון ישן שראה אירועים משמחים יותר בבית שעצב גדול נפל עליו.

משפחת מנגיסטו עלתה ארצה ב-91 מהעיר גונדר שבאתיופיה, שבה היה לטענתם "הריכוז הגדול ביותר של יהודי אתיופיה". אברה היה אז בן שנתיים.

בעיר גונדר נמצא גם "בית הכנסת הגדול ביותר במדינה". לתושבי העיר ששייכו עצמם לדת היהודית היו "הרבה מנהגים שרובם מבוססים על המסורת של העם היהודי. אנחנו לא מכירים אתיופי אחד שעלה לארץ ולא היה מהול שלא ידע מה זה שבת או יום כיפור. אין אחד שלא הכיר את כל החומרות", סיפרו.

"היינו מגיעים הרבה לבית כנסת ומוכיחים לעצמנו ולסביבה שלא התייאשנו מהגאולה שבית הכנסת ייבנה. הבידול שלנו מהגויים היה בולט מאוד וגם סבלנו מכך. היו קוראים לנו קניבלים. פירושה של המילה 'פלשמורה' – השם שבו אנו מכונים –  הוא 'פולש זר'".

אם המשפחה, ביישנית ומיואשת, שקעה בתוך הספה החד-מושבית, ומבטה הבהיר כי היא כאן, איתנו.

היא דוברת עברית בסיסית, דלה מאוד, שלא מאפשרת קיום שיחה – וודאי שלא קולחת.

"הוא היה כאן באותו יום, עם מצב רוח-מדוכדך", סיפרה באמהרית. בנה אילן תרגם אותה. "כל הזמן היה ככה, חי בעולם משלו. מגיע, ישן, קם, הולך, חוזר. לא מדבר. לעיתים קרובות ישן בחוץ. גם באותם רגעים ספורים שבהם נכנס לבית לאחר ששהה כמה שעות בחוץ, הוא לא אמר דבר. שתה משהו ויצא. חשבתי שיחזור בערב, אבל הוא לא שב", אמרה – ונשברה. דמעות גדולות זלגו במורד פניה, שקמטים גדולים ועמוקים של יגון חרשו בהם.

למרות השנה שחלפה מאז, ועל-אף הפעמים הרבות שהיא שוחחה על כך, אימו של אברה, בוכה בכל פעם מחדש שבה היא מדברת על בנה שנמצא רק במרחק של 15 קילומטרים מביתה, בארץ אויב.

מסיבה שאיש לא יודע, הוא פשוט הגיע לגדר המערכת הסמוכה לחוף זיקים ומפרידה בין רצועת הטרור למדינת ישראל, ניתר במהירות – ובתוך רגע כבר היה בצד השני. תצפיתניות שהבחינו בו הזעיקו את הכוחות, אך עד שהחיילים הגיעו הוא כבר היה בעומק השטח. הם קראו לו לעצור, אך הוא המשיך. בסרטון ווידאו ממצלמות התצפיתניות, נראה מנגיסטו בן ה-28 כשהוא מתיישב לצידם של דייגים פלסטיניים בחוף ימה של רצועת עזה. מה קרה מכאן והלאה? הדעות חלוקות: בחמאס טוענים מחד כי הוא נעצר ושוחרר, ומשם המשיך רגלית לעבר סיני, אליה עבר באמצעות מנהרה; מאידך אומרים שלא ימסרו עליו פרטים עד שישוחררו משוחררי עסקת שליט שנעצרו שוב בידי ישראל במבצע 'שובו אחים'. בישראל בטוחים שהוא שבוי בידי חמאס, שלא מנדב עליו פרטים במטרה לסחוט פסיכולוגית את העם בישראל, וכמובן כדי להשיג את שחרורם של מחבלים הכלואים בישראל בתמורה לכל שביב מידע.

"אני נופלת וקמה"

היא נרגעה מעט, וניכר היה שבכוונתה לפרוק את אשר על ליבה.

מה הייתה השיחה האחרונה שלך איתו? שאלתי.

"בגלל המצב הנפשי שלו הוא לא היה משוחח עם אף אחד. ככה זה היה בשנים האחרונות".

אברה, הם מספרים, היה בחור נורמטיבי. היה, עד שאחיו הבכור מסרשאו פיתח חשש בלתי-מוסבר מפני רעלים שיעשו שמות גופו. הוא הפסיק לאכול, וגופו הצטמק מיום ליום. לאחר חודשים ללא מזון קרסו איבריו והוא הובהל לבית-החולים 'ברזילי' בעיר, שם נקבע מותו.

אברה, שנפשו קשורה הייתה בנפשו, החל להתנתק מהסביבה, ואת הנעשה לא ניתן היה להשיב. בשל הטרגדיה, התפרקה המשפחה ואביו הצטרף אליו בחיפושיו אחר קורת גג, ברחבי עיר החוף הגדולה.

עיניה של האם נעצמו לכמה שניות והיא מלמלה דבר מה. כשסיימה, פקחה אותן.

על מה את מתפללת? שאלתי.

"אלוקי ישראל, אברהם יצחק ויעקב – החזר את אברהם שלי הביתה", השיבה. "זה מה שאני מתחננת כל היום".

זה מה שמחזיק אותך?

"רק אלוקים. אני כל הזמן מבקשת: 'תן לי כוח'".

את מצליחה לתפקד?

"המצב הנפשי שלי קשה", ייבבה. "אני נופלת וקמה".

אפשר לסמוך על המדינה שתחזיר את בנך האבוד?

"הלוואי שיעשו הכול, אני סומכת על המדינה ומעריכה אותה. אנחנו חייבים לה הרבה. עד היום", הוסיפה כבדרך-אגב, "אני מעריכה ומוקירה את יצחק שמיר שהעלה אותנו לארץ. אני עדיין מכירה לו טובה על זה. הרבה אצלנו בוחרים 'ליכוד' כאות תודה. אני מקווה שהממשלה תלך בדרכו ותדאג גם לבני".

את חושבת שלא עושים הכול?

"אינני יודעת. הלוואי ויעשו כל מה שניתן; הלוואי ויחזירו לי את הבן. ב"ה אנחנו נמצאים בארץ. חיים, אוכלים, יש ילדים ונכדים. רק הצער שאברה לא נמצא גורם לי לכאב לב".

מה יש לך לומר לחמאס?

"אני מבקשת סליחה ומבקשת: תחזירו לי את הבן. הוא לא בא להילחם, הוא חולה שזקוק לטיפול רפואי. זה ילד של עניים, מה יש לכם לעשות איתו?". ושוב היא בכתה. הלב נקרע. מעניין אם הציבור הישראלי היה גועש ורועש יותר למען שחרורו של אברה, אם צבע עורו לא היה כהה – הרהרתי לעצמי.

מה אנשים יכולים לעשות? תהיתי בכאב.

"תפעלו שיחזירו לי את הבן כמו שיכולים. עד עכשיו הסתדרתי בחיים, גם ברגעים קשים; עם כסף ובלעדיו. עברתי הרבה, אבל זה הקש ששבר את גב הגמל. אני לא מסוגלת".

"רק אנחנו יפי נפש"

"אתה מבין את החוצפה שלהם? אמא שלי צריכה לבכות ולבקש מהם סליחה כדי שיתנו לה זכות הומניטארית בסיסית ויגידו מה מצבו? פראי אדם, חיות", זועם אילן. "הם לא מתביישים להחזיק בשבי אזרח שלא חטא, ועוד לוקה בנפשו? רק אנחנו יפי נפש: המחבלים שלהם שנמצאים אצלנו בגלל שרצחו או התכוונו לרצוח זקנים ותינוקות, לומדים באוניברסיטה הפתוחה ומוציאים תארים; הם נהנים מלוקסוס של שלוש ארוחות ביום, ביקורי משפחות ומה לא? צריכים להפסיק את זה מיד. מיד", שב ואמר.

"מדובר באזרח לוקה בנפשו. לא חייל. למה להם יש את הזכות לראות את המשפחות ולנו אין? זה עוול", הוסיפה אחותו שהצטרפה לשיחה. "הבת של איסמעיל הנייה, באמצע מלחמה, עברה את הגבול לטיפול רפואי. אנחנו פשוט מנסים להיות הכי הומאניים בעולם, בו בזמן שמהצד השני עומד ארגון אכזר וללא רגשות".

אילן, כיפה שחורה לראשו וזיפי זקן על פניו, הוא החרדי במשפחה שומרת המסורת. בעברו למד בישיבה, וכיום הוא מקפיד על קלה כבחמורה. במהלך שיחות הטלפון שקדמו לפגישה וגם בה עצמה הוא התנהג בעדינות ובבושת פנים, אך המראה של אימו המתייסרת מוציא אותו משלוותו.

אתם מאמינים שהוא חי? ביררתי – משתדל לא לפגוע בפצע הפתוח.

"קודם כל, אסור לשכוח שהסיפור הזה התפוצץ בכלי התקשורת הערביים מיד לאחר המעבר של אברה לעזה – בעוד  שבישראל היה על זה טאבו במשך שנה, כי רצו לפעול מאחורי הקלעים במקום לעשות רעש ולגרום למחירו להאמיר. בדיווחים שהופיעו בעולם הצהיר בכיר חמאס אבו מרזוק כי אחי מוחזק בידיהם ושמדובר ב'חייל ישראלי ממוצא אתיופי'. במשך שבועות אחדים הם טענו שהוא נורמלי, כדי ללחוץ על ישראל במשא-ומתן שהתקיים מאחורי הקלעים, אבל בשלב מסוים הם הבינו שלא ניתן להתכחש למצבו הנפשי. ולמרות שהודו כי הם מחזיקים בו, לצערנו הרב הם פתאום מצהירים שהוא לא אצלם. זה שקר. מה? בלעה אותו האדמה? האחריות מוטלת עליהם, ורק עליהם. בנוסף, יש לנו מקורות מגורמים שונים בעזה, כולל מעיתונאים שנמצאים בקשר עם חמאס, שאברה בחיים. הם לא יודעים לומר אם הוא בריא או לא, אבל מה שחשוב מבחינתנו הוא שחמאס מודה בשיחות סגורות בעזה שהוא בחיים ומוחזק בשבי ארגון הטרור. כל הסיפורים של 'חצה את הגבול למצרים' זה שטויות".

העברתם את המידע לכוחות הביטחון?

"בהחלט. כל בדיל מידע ששמענו הועבר הלאה".

במידה ולישראל יגיע מידע מדויק על מיקומו – אתם בעד שחרור בידי כוחות מיוחדים או שאתם חוששים שיפגע מכך, כפי שאירע עם נחשון וקסמן הי"ד?

"אנחנו לא מחלקים למדינה עצות מה לעשות, מתי ואיך. היא כבר יודעת את העבודה".

אתם בעד לשחרר מחבלים עבורו?

"מי שמחפש את התככים וינסה לערב את אחי בפוליטיקה– מעליב את כל משפחתי ואין לו מחילה. דעתו של אחי אינה שפויה וזכותנו לקבל אותו בחזרה. נקודה".

"נפנה לביה"ד בהאג"

בלית ברירה, החליטו במשפחה להתחיל בפעולות מחאה. הן נקודתיות, ומיועדות בעיקר לשיבוש חייהם של משפחות האסירים או של העזתים הנכנסים ארצה לטיפולים רפואיים. בתקופה האחרונה בוצעו מספר פעולות מחאה מול כלא הדרים ובמעבר ארז. הן נחלו כישלון מבחינה ציבורית. רק בודדים השתתפו בהם.

אתה סבור שאם לא הייתם אתיופים, ההתגייסות הייתה גדולה יותר?

"לדעתי אין הבדל", ענה אילן והשפיל מבט. "אני משתדל לא להיכנס לסוגיה הזו, ומעדיף להאמין שהטיפול בסאגה הזו אינה לוקה בחסר בגלל גזענות או חוסר שוויון בגלל צבע העור. אני מקווה שאיני טועה".

רק לפני חודשיים בני העדה שלכם הפגינו והשתיקו את מרכז תל-אביב. למה הם לא משתקים את המדינה עד שיחזירו את אברה?

גורם מקצועי שמלווה את המשפחה והיה נוכח בשיחה העדיף לענות לשאלה. לדבריו, "המשפחה לא רוצה לעשות רעש ובלאגן, כי זה יגרום לסיקור תקשורתי נרחב וממילא חמאס יעלה את המחיר של אברה. יש כמה ממנהיגי המחאה שרצו 'לרכב' עלינו ורצו לתקשורת כדי לזעוק שמדובר במחדל בשל העובדה שמנגיסטו אתיופי, אבל הבהרנו מיד שהם לא קשורים אלינו. לא נתיר לאף אחד לעשות עלינו הון פוליטי או להתפרסם", הבהיר חד-משמעית.

משפחת מנגיסטו מתכוונת לפנות לבית-הדין הבינלאומי בהאג, בדרישה שיפעל נגד חמאס המחזיק בידיו אזרח שלא עשה כל עוול.

אלירן ברקת, יועץ התקשורת של המשפחה, שהקשיב לכל מילה שנאמרה בבית מאז דרכה בו כף רגלי, הסכים להתייחס לפעילות מול גופים בינלאומיים: "נפגשנו עם 'הצלב האדום' והם מבררים; טוענים שחמאס מסרב לתת מידע. בינינו – אני לא סומך עליהם. זה גוף חסר שיניים. ברור שאם היה מצב הפוך וישראל הייתה מחזיקה באזרח ערבי, הם כבר היו מוציאים מידע. זה סיפור לא פשוט, אבל אנחנו מקווים שברגע שיהיה מספיק לחץ על העזתים, וכאשר חמאס יבין שהוא לא מקבל פריבילגיות כאלו ואחרות או רווח כלשהוא – הוא ישחרר את האזרח הישראלי שמוחזק ברשותו".

"פנינו גם לארגונים בינלאומיים של חולי נפש", הוסיף אילן, "בינתיים הם לא מצליחים, או אולי לא רוצים, לסייע. אעשה הכול שאחי יחזור הביתה בריא ושלם. הכול. בכל לילה איני מצליח להירדם, וכשאני כבר נרדם אני מתעורר עם סיוטים ועם מחשבות מה עוד ניתן לעשות כדי להחזיר את אברה. בימים האלה אני עסוק בהדפסת שלטים עם הדרישה לשחרורו. אם אתה מכיר מישהו שיכול לתרום לנו, אני אשמח. את הכסף המועט שלי אני מקדיש לזה. את הזמן שלי. את החיים שלי", אמר בקול בוכים. "תדבר עם חברי-הכנסת החרדיים, עם מי שאתה מכיר במגזר, כדי שיעשה משהו למענו. קולו של הציבור החרדי בכלל לא נשמע בסיפור הזה".

***

בחדרו המיותם של אברה המיטה מוצעת, מחכה לו. על הספרייה הקבועה לקיר במסמרים חלודים מסודרים זה לצד זה מספר ספרי קודש והתפילין שממתינים לרגע שיניחם שוב. "שיבוא כבר, שיבוא", לחשה אחותו וסרקה בעיניה את החדר שהרוח החיה שלו איננו. "אהבנו אותו", אמר אילן. "אנחנו עדיין אוהבים. הוא חי", תיקנה אותו במחאה.

על הדלת נשמעו נקישות. נציג של כלי תקשורת ערבי-ישראלי היה בפתח.

כמו בשידור חוזר, הוא התיישב מול בני המשפחה ופתח בסדרת שאלות, זהה לאלו שהצבתי לשארי-בשרו המיוסרים של אַבֶּרַה.

וכמו בשידור חוזר נפתח הסכר והאם פרצה שוב בבכי מעמקי נשמתה, מעורר רחמים. כל העיניים, גם המוסלמיות, לא נותרו יבשות.

השארת תגובה