חשיבות העידוד

שיטת העידוד | התאמת העידוד לגיל הילד | דימוי חיובי והבעת אמון | תקיפות שקטה וקשר עמוק | פרסים ומתנות לילד – מתי ועל מה?

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

על חשיבות שיטת העידוד כתחליף להענשה, יש ללמוד מהמסופר בתלמוד (תענית כד ע"א) על מלמד ילדים שדווקא תפילתו היא שנענתה בעת עצירת גשמים, יותר מכל תפילותיהם של אחרים. ותלו חז"ל את סיבת הדבר בהנהגתו המיוחדת עם הילדים. וכעדות עצמו:

"…ואית לי פירא דכוורא [ויש לי חפירה (-בריכה קטנה) של דגים] וכל מאן דפשע [כל ילד שמאבד את חשקו ואינו רוצה ללמוד. (רש"י)] משחידנא ליה מינייהו [אני מפתה ומשחד אותו בהם] ומסדרינן ליה [ומסדרם לפניו] ומפייסינן לה [ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר התועלת שתהיה לו מהלימוד] עד דאתי וקרי [עד שבא מרצונו ולומד]".

התאמת העידוד לגיל הילד

כדי ליצור עידוד אמיתי בלב הילד, יש להשקיע מחשבה רבה בבחירת מה שימריץ אותו לפעול בדרך טובה ונכונה, עד שיתרגל לטוב ולנכון והוא יהיה חלק ממנו ממש.

לכן, את דרך העידוד וסוגי פרסי העידוד יש להתאים לכל גיל כראוי לו, ולשנות ולהעלות את רמת הפרסים שלב אחר שלב בהתאם, עד הגיל בו מבשיל הבוגר ומגיע להבנה אמיתית שיש להשקיע בלימוד ובעיצוב אישיותו כמטרה בפני עצמה, ללא צורך בפרסים. וכלשון רבותינו ז"ל בתלמוד (פסחים נ ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה".

והנה לשון הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת סנהדרין פרק י משנה א) בענין זה:

"נער קטן הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזה הטוב הגדול לו [הכי גדול עבורו] לענין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למיעוט שניו [גילו הצעיר] וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיענו בשבילו [ולא את מה שיגיע אליו] מן השלמות.

לפיכך, בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, לקטנות שניו. ויאמר לו: 'קרא, ואתן לך אגוזים או תאנים', 'למד, ואתן לך מעט דבש'.

וכשיגדיל ויחזק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו [דברים אחרים], יזרז אותו ויעורר את תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: 'קרא, ואתן לך מנעלים יפים, או בגדים חמודים'. ובזה ישתדל לקרוא.

וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: 'למוד פרשה זו או שער זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים'.

וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: 'למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון [כמו שמכבדים וקמים לפני] פלוני ופלוני'." עד כאן לשונו.

הרי לנו הדרכה להורה ולמורה, שגם כאשר מדובר בדרישות שנועדו אך ורק לטובת עתידו של הילד, אין להושיבו ללמוד ולהטיל עליו מטלות מתוך לחץ וכפיה. אלא עלינו להתחדש תמיד במציאת דרכים כיצד לחבב ולהאהיב עליו את הלימוד ואת ביצוע המטלות, עד אשר יבצע את הנדרש ממנו מתוך שמחה ושלימות פנימית.

כך גדל ילד: בריא בנפשו, מפותח בשכלו, ומוצלח בלימודיו.

דימוי חיובי והבעת אמון

בתלמוד (ברכות מה ע"ב) מובאת ההלכה:

"שלשה שאכלו כאחת (והתחייבו בזימון), אחד מפסיק (את אכילתו) לשנים (המבקשים לזמן ולברך ולצאת לדרכם), ואין שנים מפסיקין לאחד". שואלת הגמרא: "ולא? והא רב פפא אפסיק ליה לאבא מרי בריה, איהו וחד? (והרי רב פפא הפסיק עבור בנו, אע"פ שהיה איתו עוד אחד שהיה אוכל עמו?) ומשיבה: "שאני רב פפא דלפנים משורת הדין הוא דעבד (שעשה)". ופירש רש"י: "לפנים משורת הדין – לאחשוביה". כלומר, ביקש רב פפא להחשיב את בנו, ולכן הפסיק את אכילתו לכבודו.

לא כתוב כאן בן כמה היה בנו. אבל הרי לנו אחד מגדולי חכמי הדור שמצא הזדמנות לרומם ולהחשיב את בנו, ולא אמר לעצמו: "עלי לחנכו שיידע מי כאן האבא החשוב". אלא ביקש להראות לבנו כמה הוא יקר ונכבד בעיניו. שהרי בדרך כלל, טבעו של האדם להתאים את עצמו לדימויו האישי בעיני אחרים. אם נכבד וחשוב הוא בעיני אביו ואמו, הוא יעשה הכל כדי להצדיק את מעמדו הרם בעיניהם. ואם שומע מכולם עד כמה הוא אדיב ובעל מידות טובות, הוא יתאמץ להוכיח בפועל את מבטם הטוב עליו, ואם ישמע עד כמה הוא חסר לב ובעל מידות רעות, עלול הוא מאוד לרדת לשפל זה.

ומכאן חובת הזהירות הגדולה הנדרשת בביקורת כלפי ילדים, בפרט בגיל ההתבגרות. נערה השומעת עד כמה היא אינה צנועה בלבושה ונראית כמו "גויה", מאבדת טעם ורצון להשקיע בהופעה בלבוש צנוע. בעוד הורים חכמים נזהרים שלא להטיח בה מילים היוצרות דימוי עצמי נמוך בצניעות, אלא אפילו בעת צורך להעיר על חריגה מכללי הצניעות, הם משתמשים במילים המעבירות את המסר: "את כל כך מכובדת ואצילית, ומתאימה לך תסרוקת עדינה יותר או לבוש פלוני". כך גם מילים שהמסר שבהן הוא "אני נותן אמון בך, ילדי, שבוודאי תבחר במה שנכון יותר", מסייעות לילד לבחור בטוב, גם אם בתחילה חשב לבחור אחרת. שכן, בכוחן של מילים מרוממות לרומם את האדם לגבהים שמעולם לא חשב להיות בהם.

מסופר על החפץ חיים זצ"ל שכאשר נכנס אליו יהודי שגדל בין הגויים והיה מחלל שבת, שיבחו הרב ופיארו בדברי התפעלות נפלאים על שנזהר שלא להתבולל בין הגויים, ועמד בכל הניסיונות והלחצים שהופעלו עליו להתנצר ונשאר יהודי, וכמה הוא אהוב ורצוי על כך בשמים, ומתוך כך נכנס לדבר איתו על שמירת שבת. והנה לתדהמת כל מכריו שהיו מיואשים ממנו לחלוטין, קיבל על עצמו שמירת שבת ונעשה יהודי שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה. לפי שכאשר שומע האדם כי המבט עליו הוא מבט של הערכה ורוממות על מעלתו הרוחנית הגבוהה, מיד חש צורך להתאים את עצמו בפועל למקום גבוה זה.

ומאידך, נתאר לעצמינו אדם שקם בבוקר של יום שמש שמח וטוב לב כשהכל פורח מסביב, ואינו יודע ששלושה מחבריו החליטו להתלוצץ על חשבונו. את הראשון הוא פוגש בחדר המדרגות מביט בו בדאגה ושואל: "מדוע אתה חיוור היום?" ברחוב הוא פוגש את השני שנבהל גם הוא למראהו, והשלישי נעצר מולו עם כניסתו לעבודה ומיד שואל: "קרה לך משהו? מדוע אתה נראה מדוכא כל כך?" הרי אדם זה יתחיל לחוש לפתע חולה ועצוב באמת…

זהו כוחן של מילים מחלישות מול מילים מעצימות. ואם כך במבוגר שיש לו דעה מגובשת אודות מצבו, והוא בעל היכרות מלאה עם עצמו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנער צעיר, שכל מילה מאדם מבוגר נתפסת אצלו כבעלת משקל גדול.

נמצא הכלל העולה מהדברים: הבעת אי אמון ודימוי שלילי, יוצרים הצדקה לירידה ואפילו להידרדרות, ואילו מתן אמון ודימוי חיובי יוצרים מוטיבציה ורצון עז לעלות ולהתרומם.

תקיפות שקטה וקשר עמוק

והרי ציטוט מדבריו הנפלאים של הגר"ש וולבה זצ"ל, בספרו "עלי שור" (חלק א עמ' רס): "…דווקא הקשר העמוק בין אבות וילדים הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך השם. אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל ינתק לעולם. הא כיצד? אסור לאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא (גיטין ו ע"ב). אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית – יבעטו בהוריהם וילכו לדרכם! הכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא: 'אמר רבא בר הונא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה [צריך לאומרם בנחת כדי שיקבלו ממנו]' (שבת לד ע"א).

דברים שלא נאמרו בשקט וסבלנות אינם מתקבלים. אף אם לשמע צעקת האב נחפזים לעשות כדבריו, בל ישלה האב את עצמו לחשוב כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית מתמדת. אך ורק ב'ניחותא' יכולים לחנך, בשקט ובסבלנות, ואל תבוא הבהילות והרוגזה במלאכת ה' – חכמת החינוך!

הגע בעצמך: מה שאצלך מושכל ראשון, הכרח החיים והרגל מעשיריות שנים, זהו בשביל ילדך תורה חדשה, שבירת מדות, ובעיקר: גזרה בלתי מובנת לו!

גם אם הילד אינו עושה תיכף ומיד מה שנדרש לעשות, אין להענישו תיכף, אלא להעמידו על חובתו בתקיפות שקטה.

אין להשתמש בכח, כגון: 'אל תצא החוצה' – וסוגרים בפניו את הדלת. ילד צריך להתרגל להבין, שגם אם הדלת נשארת פתוחה, שלא יצא בגלל הציווי, ולא בגלל שנעלו את הדלת לפניו. היינו 'לא תוכל – לית לך רשו!' [בפסוק נאמר (דברים יב, לז): 'לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ', ותירגם אונקלוס: 'לית לך רשו'. כלומר, אין לך רשות]".

עד כאן דבריו הנפלאים של הרב זצ"ל.

השארת תגובה