רַחֲמָנָא פְּתַח שְׁמַיָּא לִצְלותִין

הרב יוסף שעיו, רב בית הכנסת "עדס" בשכונת נחלאות בירושלים והפייטן ר' משה עבוד בנו של הפייטן חכם שאול עבוד ז"ל, שבים לרגעים הנשגבים של אמירת הסליחות בבית הכנסת עדס שנוסד לפני למעלה ממאה שנה והוכר כאתר שימור לאומי

בית הכנסת עדס צילום אירית לוי
בית הכנסת עדס צילום אירית לוי
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אם תצאו לברר מה הוא פיוט הסליחות המפורסם ביותר בקרב המוני בית ישראל, תגלו כי התשובה היא: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמקות, דובר צדקות חטאנו לפניך – רחם עלינו" פיוט שזכה לתופעה מעניינת, המוני בית ישראל מבוגרים וצעירים מתחברים אליו בעורגה. אך ישנם את אלה המתרגשים ומתרפקים עליו בדמעות  לפני בורא עולם וישנם  לחילופין את האחרונים – שברגע שהם שומעים את הלחן המתחיל להתנגן בפיות עמך, מתעוררים בגעגוע מהול בצהלה וחדווה. פיוט שמחד גיסא קליל, ומאידך גיסא מעורר כיסופין.

כעת כשאנו בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, שבים ומתחברים לבורא עולם דרך הפיוטים הנושנים שטרם נס ליחם, ביקשנו לשמוע מהרב יוסף שעיו, רב בית הכנסת "עדס" בשכונת נחלאות בירושלים על מעמד הסליחות בירושלים האוטנטית של פעם. בית הכנסת עדס הקיים יותר ממאה שנה, הוכרז רק בשנים האחרונות כאתר שימור לאומי, ובמאה שנים אלה ספגו קירותיו אלפי מעמדי סליחות מרגשים של תושבים ירושלמים פשוטים ובו ינקו את תורתם טובי הפייטנים. בנוסף, הצטרף לראיון ר' משה עבוד, שסיפר ותיאר את זיכרונותיו כבנו של חכם שאול עבוד, שהיה זה שייסד את שירת הפיוט והבקשות בירושלים וכל טובי הפייטנים של הדור הקודם היו מתלמידיו.

אמירת הסליחות – מנהג עתיק יומין

מנהג אמירת הסליחות הוא מנהג עתיק המקובל בחודש אלול ובעשרת ימי-תשובה, לפחות מימי רבי סעדיה גאון. לצד הצער והחרטה על חטאנו ובקשת המחילה אנו גם בוכים על צער ישראל וגלות השכינה. מאימתי מתחילים להתאסף בחצות הליל לאמירת הסליחות?

לפי מנהגי העדות: הספרדים והתימנים מראש חודש אלול, בני אשכנז ממוצאי שבת לפני ראש השנה, בתנאי שיהיו לפחות 4 ימים. המטרה שיהיה יום קבוע. הסיבה מדוע ארבעה ימים – דווקא, היא, בדומה למועד הנדרש בטרם הקרבת קרבן – ארבעה ימים על מנת לבדוק שאין בו מום.

יש עוד מנהגים פחות ידועים של קהילות נוספות: בברצלונה, ספרד (לא נהוג היום) מיום כ"ה אלול – יום בריאת העולם, בגירונ'ה, ספרד (מקובל היום אצל יהודי איטליה) – רק בעשרת ימי תשובה. ואילו לפי "מטה אפרים" נוהגים להגיד סליחות החל מט"ו באלול.

"עדס" – מוקד משיכה לפייטנים

בית הכנסת עדס נוסד בשנת 1901 בשכונת נחלאות על ידי משפחת עדס, שהייתה לא רק בעלת תורה ויראה אלא גם בעלת ממון, והפך במהרה לתל פיות. את כותל המזרח דאגו לפאר בני המשפחה,  בארון קודש רחב ממדים – עשוי עץ משובץ בצדפות. הארון הייחודי הובא חלקים, חלקים על גבי חמורים ופרדות הישר מהעיר דמשק. אך אין ספק שגולת הכותרת של יופיו של בית הכנסת הם עיטורי קיר – סמלי 12 שבטי ישראל – פרי מעשי  ידיו של האמן יעקב שטארק מבוגרי בית הספר בצלאל. מדובר באחת העבודות הבודדות שנשתמרו מאת האמן. את העיטורים המיוחדים צייר יעקב שטארק חינם אין כסף לכבודו של בית הכנסת, וכמובן שהוסיף את חתימת ידו. עד מהרה הפך בית הכנסת "עדס" לבית התפילה המרכזי של רבים מתושבי ירושלים של תחילת המאה.

הרב יוסף שעיו, כיום רב בית הכנסת, מתאר את הדמויות שנהגו להתפלל בו: "חברי כנסת, שרים, כולל הנשיא יצחק בן צבי זכו והתפללו בבית הכנסת הנודע. כך גם בצמרת הרבנים דמויות ההוד של הדור הקודם כדוגמת הרב משה עדס ועוד. אבי הרב עזרא שעיו היה משמש כחזן ראשי כשכולו מלא רגש ותחנון (יום האזכרה שלו חל בדיוק לפני שבועיים). בדור הקודם, כולם בלי יוצא מן הכלל היו קמים ב-3 בבוקר בקור הירושלמי לאמירת הסליחות. כיום נהיה טרנד חדש "סיורי סליחות" באים לראות ולבקר מידי יום. בית הכנסת מתמלא קבוצות קבוצות ולעיתים אין מקום לשבת. באו לדוגמא קבוצה של צליינים עם צלבים אך כמובן לא אישרתי להם להיכנס. בדיוק כמו שבאים ל"גנים הבהאים" בחיפה ומורידים נעליים כך גם בבית הכנסת יש לכבד. בעקבות כך והיות שמדובר בבית כנסת שמוגדר כאתר שימור לאומי, זומנתי למשרד ראש הממשלה – אך כמובן שהסכימו עימי שאני צודק. היות ולפי החוזה רשום בצורה מפורשת, כי אני האחראי על שמירת גדרי הקדושה במקום הקדוש".

לפני עשר שנים היה צורך לחזק את המבנה הישן של בית הכנסת. אמן צרפתי הוזמן במיוחד לשמר את הציורים האומנותיים המתנוססים על גבי הקיר, אך העבודה לא הייתה מקצועית  ולקתה בחסר, אגף העתיקות עצר את העבודות ובזכות הפיכת בית הכנסת לאתר שימור לאומי – הושג תקציב להבאת מומחים שיצילו ויחדשו את היצירה.

סמלו של שבט דן – הנחש היה מחוק כנראה כמה שנים טובות ובעקבות כך נדבקה בו מעשיה. האגדה מספרת כי הסמל נמחק בשל היותו מצויר בדיוק מול עזרת נשים – ואישה מעוברת שרואה נחש יכולה חלילה להפיל.

"הכול שטויות" טוען הרב יוסף שעיו על סיפור הנחש. "פשוט מאד הנחש היה מול התיבה והיו משתחווים כלפיו, לכן היו כמה רבנים שחשבו שעדיף למחוק את הנחש. נכנסתי לעומק ההלכה והתייעצתי עם הרשאל"צ רבי שלמה עמאר והראשל"צ רבי יצחק יוסף והגענו למסקנה כי היות ולא מדובר בנחש שלם – וכל הגב שלו קצוץ –  אין בעיה הלכתית. לכן כיום באיור המשוחזר ראש הנחש – סמלו של שבט דן – מתנוסס ועומד ואין שום בעיה הלכתית בנושא".

"אחד העיטורים גם משלב ציור של ביצה בת יענה. רבים מבאי בית הכנסת מתפלאים כיצד עוף של בעל חיים טמא התגלגל לקירות בית הכנסת? הרב יוסף שעיו מסביר: "יש כאלה שרצו לטעון כי מדובר בסגולה נגד עין הרע", אך הרב יוסף שעיו מוחה. "אנו לא מאמינים באמונות תפלות. לא הרבה אנשים יודעים זאת, אך מובא בשמו של הרב חיים מעלי הכהן, תלמידו של  רבי חיים ויטאל, כי יש גמרא שאומרת על הבת יענה, שמפאת היותה עוף כבד לא יכולה לדגור על הביצים. במקום זאת היא ממקדת את כוח ראייתה בביצה וכך  נבקעת הביצה. פלא פלאים.  להפתעתי גילתי גם בבית כנסת עתיק בקהילת איזמיר – כי על קירות בית הכנסת מתנוסס ציור של ביצת יען. וזהו למעשה משל על כוח התפילה. וזה מה שבא הסמל של ביצת היען ללמד את המתפלל,  שיאמץ וימקד את כל כוח מחשבותיו – בתפילה – ואז יפעל ישועות בעזרת ה'".

מה הוא סודם של פיוטי הסליחות בבית הכנסת "עדס"?

"הסליחות בבית הכנסת "עדס" מאופיינות בעיקר בנוסח האוטנטי של החלאבים ולא כמקובל בנוסח הירושלמי. אומנם הנוסח נשמע דומה, אך בקיאים יודעים להצביע על שינויים אחדים בכמה מן הקטעים, ואבוי למי שינסה לשנות כמלא הנימה מהמסורת המקובלת מדורי דורות. לדוגמא אנו לא נוהגים לתקוע בשופר בי"ג מידות כמו בקהילות הנוהגות לפי נוסח ירושלמי, בנוסף תרועת השופר שלנו שונה, ובפיוט "אדון הסליחות" יש שינוי לא גדול, דומה מאד לירושלמי".

הפיוטים השונים מקורם בעיקר במשוררי ספרד כדוגמת האבן עזרא ואילו שירת הבקשות מקורה בעיקר בספרו של רבי ישראל נאג'רה "זמירות ישראל" שהיה הראשון שסידר את שיריו לפי המקאמים השונים.

"כדאי להביא את הצעירים שיכירו את המנגינות, את החזנות השורשית. כמובן שבכל שבת יש מקאם ייחודי, ובתפילת מוסף נוהגים כבר להתחיל במקאם של שבוע הבא. כיום מתחילים לומר סליחות בבית הכנסת ב-07:30 בבוקר, ויותר מאוחר יתחילו ב-07:00. ואילו בערבי שבתות בתקופת החורף החל משעה 3 לפנות בוקר ממשיכים עם המסורת עתיקת יומין של  שירת הבקשות. בשבתות הקיץ הארוכות אנו נוהגים לעשות "עונג שבת" אחרי תפילת מינחה וסעודה שלישית – עד זמן רבנו תם של מוצ"ש. במסגרת "עונג שבת" – שרים פיוטים חדשים יותר".

אחד האתגרים של בית הכנסת הוותיק הינו הדור המבוגר שהולך ונעלם. היהודים החלאבים הזקנים שהיו גרים בנחלאות מדורי דורות הלכו זה מכבר לבית עולמם והצעירים כבר לא יכולים לרכוש דירות במרכז  העיר. לכן לעיתים  מארחים את בני הקהילה החלאבית שבאים לבקר מארצות הברית, ניו ג'רזי, ודרום אמריקה ונהנים להאזין ולהשתתף בפיוטים אותם הם מכירים היטיב.

אבל בסך הכללי הרב יוסף שעיו מבין כי זה הוא דור שהולך ונעלם במיוחד שגם צעירי הקהילה מושפעים ממסורות מוזיקליות שונות.

מי הם היוצרים בתחום?

"הפייטנים הצעירים שקמו ויוצרים בתחום, הם בעיקר בארצות הברית: דוד שירו ומחותנו החזן מנחם מוסטקי כאשר הם בעיקר לוקחים לחנים מגוירים ומחיים את שירת הבקשות העתיקה. כיום לא כל הצעירים יכולים לשמוע את המוזיקה הכבדה , גם במצרים ובלבנון המגמה השתנתה. הכינור, הקנון, והעוד – הכלים הפופולאריים שהיו בעבר לנכס צאן ברזל נחשבים כבדים לאוזן. היום גם אוהבים לשלב משתמשים בבזוקי – כלי יווני נעים לאוזן או כלי נגינה שבאו מפרס. והטעם הרווח הוא של צלילים קצביים ומהירים יותר".

בן אחר בן

אצל ר' משה עבוד, הזיכרונות מימי הסליחות מעוררות פרץ נוסטלגיה, מהול בזיכרונות משירת הבקשות של ימי החורף.

ר' משה עבוד הוא בנו של חכם שאול עבוד שהיה פייטן מוכר מהשורה הראשונה לפני 70 שנה. בירושלים הוא יסד את שירת הבקשות והנחיל אותה לאלפי תלמידים. הרב רפאל ענתבי טבוש שהיה פייטן גדול והרב משה אשכר הכהן היו מוריו. חכם שאול עבוד היה כשרוני בצורה בלתי רגילה, ושלט ב-12 שפות לפחות. בצעירותו נסע לארגנטינה ושם המשיך ללמד את תורת הפיוט ולאחר מכן כשחזר לישראל, למרות שלא היה לו גרוש, הקים פה תלמוד תורה  "נזר אהרן"  בבוכרים . הבניין קיים עד היום. ברשותו היה  כינור עליו היה מנגן ופורט את ניגוני הפיוטים, גם  בתורת התווים שלט היטיב. "מלכי צור ק-ל כביר" מתחיל ר' משה לפזם…

מה מסמל עבורך בית הכנסת "עדס"?

"בית הכנסת עדס היה אימפריה קודש קודשים. בשנים של אז היו מתפללים בו כל גדולי הפייטנים מהדור הקודם: משה ואהרן נר גאון, דוד צבי חמיו של משה חבושה, היה התלמיד הכי טוב של אבי, אהבנו אותו מאד. תמיד היה צנוע ומקפיד על הדיוק בשירה, כשאני שומע אותו כאילו אני שומע את אבי.  בנוסף היו גם יגאל בן חיים , שלמה סאלם, שלמה ברסקה – וכששלמה ברסקה שהיה לו קול אדיר, היה פותח את פיו ומפייט גם הקירות היו רועדים.

"וזאת לדעת בבית הכנסת עדס אין לזייף. מי שלא יודע פרק בזמרה שלא ינסה את כוחו בנתינת קטע, ב"עדס" הסדר נשמר בקפדנות. על התפקיד אחראי היה הגבאי שדאג שרק אנשים מאומנים בתורת המקאמים יוזמנו לתת קטע. לא ניתן גם לשכוח את הרב נעים בן אליהו – שהיה אחראי על כל הבקשות בשכונת הבוכרים, בבית כנסת מוסיוף.

"בשירת הבקשות של ימי החורף הקרים היה מתחוללת מעין תחרות ייחודית בין בית כנסת עדס ובין בית כנסת מוסיוף בבוכרים, בין נבחרות הפייטנים היה דרבי של ממש – כאשר הנבחרת של בית הכנסת האחד הייתה יושבת מול הנבחרת של בית הכנסת השני וכל אחד בתורו שורר את הקטע שלו, והמאווול שלו, מהפיוט הנבחר.  נכון, הסגנון כבד ולא קליל. אך זה מה שאהב הדור שלנו. עובדה שהיו באים גם הרבה לא דתיים להאזין לשירת הבקשות המיוחדת. היום לצערנו, אין מודעות לשירה ולמוזיקה. אני רואה זאת בדור הנוכחי – חובבנים באים ללמד. אין להם ידע".

מה הזיכרון הבולט שלך מימי הסליחות בילדותך?

"הרבה מאד שנים עברו מאז שהייתי גר בילדותי בשכונת "בית ישראל" שם היו גרים זה לצד זה בוכרים, פרסים כל אחד ומנהגיו. מגיל 4 או 5 התחלתי ללכת לסליחות ולבקשות  היינו אוהבים להתפלל בבית הכנסת "שושנים לדוד" שם הרב כדורי נהג להתפלל, ובחודש אלול בחצות ליל, היו נשמעים מכל עבר פיוטי הסליחות, הרחוב היה פשוט קם לתחייה, עד שאפילו  לאשכנזים לא נותרה בררה  והיו מצטרפים אלינו.

"גבאי בית הכנסת היה כמובן בתפקיד, ובכל לילה היה מקיש בחלונות, ומעיר את מתפללים הקבועים ודואג שכולם יגיעו בזמן לסליחות. אני זוכר אייך היינו חבורה של ילדים והחלטנו באופן עצמאי ללכת לסליחות, גרנו בבתים קומתיים, ועל מנת שלא נשכח להתעורר בזמן, היינו קושרים חבל ליד ומשלשלים אותו מבעד החלון, הילד שהיה מתעורר ראשון משנתו היה דואג למשוך בחוט שמשתלשל מחלון חברו ומעורר אותו משנתו.  זה היה השעון המעורר שלנו בתור ילדים .

"בחצות הליל כשהרחוב היה חשוך ולח מהטל וצינה קלה עוטפת הכול, בתוככי בית הכנסת שרתה אווירה חגיגית.  מתפלל קבוע היה מופקד על הגשת התה, ובמקביל היו מגשים של  בורקסים וביצים קשות לטובת המתפללים משכימי קום.  באותם ימים, הסליחות היו כמין טקס ממלכתי, הגבאים והמתפללים כולם היו מתכוננים ועורכים את מעמד הסליחות בניחותא כמה שעות טובות, היום לצערנו זה שונה. בזמנים של אז, כל האווירה הקהילתית הייתה שונה: כשאחד המתפללים לא חש בטוב, כל המתפללים הלך לבקרו בבית אחר התפילה – זאת הלכידות הירושלמית הטיפוסית של פעם".

איזה פיוט מן הסליחות אהוב עליך ביותר?

"כל הפיוטים אהובים עלי במידה שווה. אך כאשר כל אחד מהמתפללים בתורו מזמר קטע – זה אחד הרגעים החביבים עלי ביותר".

רבי משה מספר אנקדוטה קטנה לזכרו של אביו חכם שאול עבוד ז"ל. "לפני קצת יותר מחודש נערכה אזכרה לאבי שנפטר לפני 42 שנה. בין השאר הפייטן רבי מוטי אשכנזי הוזמן להגיע. בדיוק התפללתי אתו בבית הכנסת בערב שבת כשאני מבחין שהוא בוחר דווקא במנגינה של הפיוט "חי ונעלם" – שיר שאבי חיבר, לאמירת הקדיש. שיר שקשה לנגן אותו בקדיש.

"לאחר התפילה בעודי לוחץ לו יד, ו"חזק וברוך". אני מברר "מה פתאום נתת דווקא את הקטע הזה? דע לך כי ביום שני הבא זה הוא יום האזכרה של אבי".

"ממש מן השמיים", התרגש הפייטן רבי מוטי אשכנזי, ועוד הוספתי ואמרתי לו: "דע לך, כשאבי נפטר הוא ביקש שישירו דווקא את הפיוט הזה בלוויה".

"למחרת בתפילה בבית הכנסת, חשבתי שאני מקבל צמרמורת, לתדהמתי אני מבחין כי גם החזן הנוסף בחר דווקא את השיר הזה בתפילה, גם החזן הזה לא ידע כמובן, שהאזכרה של אבי בעוד יומיים. זה הוא צירוף מקרים מתוכנן מלמעלה".

השארת תגובה