רק מכה 'מעירה' לילד

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

אין מענישים אלא רק כאשר ברור שהילד ידע בשעת מעשה שהוא עושה מעשה אסור, הבין את משמעותו, והזיד בזה. אבל אם לא ידע שהמעשה אסור, או אפילו לא הבין את חומרת המעשה, אין להענישו בשום פנים ואופן.

הענשת ילד שאינו מודע לחומרת המעשה שעשה, גורמת לו לחשוב שמרוב שנאה ששונאים אותו הוריו, הענישוהו ללא שום סיבה. וככל שהדבר חוזר על עצמו כן מתחזקת הרגשתו, ואף הוא מתחיל לשונאם. וממילא, כל דבר טוב שמלמדים אותו מתקבל אצלו ככפיה וכעצה רעה, עד שמצפה בלבו ליום שבו לא יזדקק להוריו, יוכל לברוח ולהתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו.

גיל הילד

בתלמוד (מועד קטן יז ע"א) מסופר: "אמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו הגדול [השפחה שבבית רבי יהודה הנשיא, ראתה את אותו אדם שהיה מכה את בנו שהיה גדול בשנים], אמרה: להוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום [אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי, משום שהוא עובר על איסור] 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד) – במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר".

ופירש רש"י (שם): "דקא עבר משום 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' – דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (שלחן ערוך, יורה דעה סימן רב סעיף כ): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו. שהרי עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

והריטב"א ז"ל בחידושיו (שם ד"ה במכה) כתב על דברי התלמוד הנ"ל: "ונראים הדברים, דלא [שלא] גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהא בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מַכֵּה או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי האי [ומשום שבדרך כלל הדבר מצוי בגדול, לכן] נקט גדול".

מעורר ומזהיר

בתלמוד נאמר (בבא בתרא כא ע"ב): "כי מחית לינוקי, לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא [כאשר אתה מכה ילד, לא תכהו אלא ברצועת/בשרוך הנעל]".

כלומר, אם הגעת למסקנה שאין מנוס מלהכות את בנך לשם חינוכו, לעולם לא תהיה המכה קשה ואכזרית, אלא רק מעירה מן המצב הנוכחי של התנהגות שלילית מוגזמת, ומזהירה על הטוב.

לפיכך, מכה זו תהיה עדינה וקלה שאיננה כואבת, כהכאת שרוך הנעל. ילד שאינו רגיל לקבל מכות, די במכה קטנה כזו לעוררו בהתבוננות במעשיו. המכה עצמה אמנם אינה כואבת, אך הוא חש זעזוע, הוא לפתע קולט שהוא נסחף והגזים יתר על המידה.

ובמילים אחרות: הכאה אינה שיטה בחינוך, והמטרה אינה הכאב שבמכה. אלא התנועה של המכה היא זו שמעבירה את המסר לילד: "אתה מגזים! דיברנו על כך כבר פעמים רבות ועדיין הנך חוזר על מעשיך, לכן הבאת אותנו למצב הזה".

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

יש השואלים, הרי שלמה המלך מלמדנו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יד, כד). המילה 'שבט' ביאורה 'מקל', ומשמע שעל מנת לחנך את הילד יש להכותו במקל!

אולם סוף הפסוק מגלה על תחילתו: "וְאֹהֲבוֹ – שִׁחֲרוֹ מוּסָר". והרי היה צריך לומר: "ואוהבו – מכהו", כדבר והיפוכו?

מבאר הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א, עמ' רס):

"אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר' – הרבה דברים הנם בגדר 'שבט': גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט, וסיפיה דקרא יוכיח: 'וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'.

'מוסר', הוא מה שנוגע ללבו של הבן. ולבו הרך של תינוק מתפעל מאד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו! ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם זהו כבר עונש מורגש מאוד. ויותר מכך שלילת כל המנה!

זאת ועוד, מצאנו בנביא שאמר (זכריה יא, ז): 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים', הרי שיש גם מקל נועם, וגם לזה מכוון שלמה המלך באמרו, 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ', שגם במקל נועם יכול אדם לייסר בנו ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו 'מקל נועם' בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים או עונשים".

פתיחות עם ההורים

עוד מובא בשם הרב שלמה וולבה זצ"ל בספר "זריעה ובניין בחינוך" (עמ' טז ועמ' כד), שלא פעם באו אליו הורים לילד בגיל ההתבגרות ושאלוהו: "מדוע הילד אינו פתוח איתי? למה הוא לא מספר לי שום דבר?" והוא משיב להורה בשאלה: "האם כשהילד היה קטן הוא חטף ממך מכות?", והתשובה תמיד: "כן".

ומסביר הרב זצ"ל: ילד שקיבל מכות בקטנותו, כאשר הוא גדל ומתבגר הוא מתמרד. בגיל הרך אין לו להיכן לברוח, והוא חייב להיות אצל ההורים. אבל בתת-ההכרה הוא מפתח רגשות של טינה כלפי ההורים, הוא מרגיש שההורים הם שונאים ואויבים לי, וברגע שיגיע לזמן שבידו לא להתייחס אליהם, הוא מסתגר ואינו משתף את הוריו בענייניו.

בספר "אוצרות של חינוך" (ח"ב עמ' שפו), הובא עוד משיחותיו של הרב זצ"ל: "אני אמרתי שלהרביץ כבר אינו אמצעי חינוכי. ועד היום אני מקבל טענות, שהרי כתוב חושך שבטו שונא בנו. החזון איש אמר שלפני כמה דורות: 'במלחמות ירו חצים, והיום יש אמצעים אחרים'. כמו כן פעם השתמשו בנידויים וחרמים, והיום אי אפשר להשתמש בהם. כמו כן העניין הוא בלהרביץ לילדים, אפילו שהילד יעשה אחר כך מה שרוצים ממנו, אבל זה מכניס מרירות בילד. וכל מה שמרביצים יותר, מכניסים יותר מרירות, וכשהילד גדל ונהיה בישיבה קטנה הוא מתמרד ומפסיק לרצות ללמוד, וההורים הם במצב קשה, שאז קשה להם כבר לעשות משהו. ר' אליהו לופיאן חינך הרבה ילדים. היו לו אחד עשר ילדים, וחינך בנועם. ואמר בסוף ימיו שהוא מתחרט על כל סטירה שנתן. ועיקר החינוך: רק בטוב. ועוד שמעתי בשם הגרא"מ שך זצ"ל, שאם נותן סטירה לילד, הילד יוצא בטריקת דלת. הוא רמז על כח המרידה שיש באדם".

שילוב נכון בין הימנעות מוחלטת מהטלת אימה יתירה, לבין מקרים מסויימים בהם אין להימנע מענישה עדינה הבאה מתוך אהבה ורגישות מרבית, יוצר את שביל הזהב.

נמצא בסיכום:

  • הכאה אינה ואסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך, אך על הילד לדעת שכאמצעי אחרון קיימת אפשרות כזו שאולי ישתמשו בה.
  • כאשר אין מנוס, ורק לעיתים נדירות, תהיה זו מכה קלה מעבירת מסר הבאה מתוך הכרה שכלית ושקולה בצורך שבה, ולא מכה אכזרית שנועדה לפרוק כעס ותסכול.

רק כך לא יינזק הילד בנפשו, ישתמר ואפילו יתחזק הקשר הבריא שלו עם הוריו האוהבים, ויחד עם זאת יצליח להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים בלבו מפעם לפעם, ומושכים אותו להתנהגות שלילית.

ואחרי הכל, כל עוד הדבר אפשרי, יש לתת העדפה ברורה לשימוש בשיטת העידוד לפני שמגיעים להענשה.

על כך, בפרק הבא.

השארת תגובה