רב הכותל: לזכור ולא לשכוח

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

צווינו בפרשה זו למחות את זכר עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". והשאלה הנשאלת מהו כפל הלשון "זכור", "אל תשכח". אם נזכור הרי שלא נשכח, ואם לא נשכח הרי שנזכור?

חוויות גדולות יכולות להעניק כוח לעבודת ה'. כמו: שמחה, שברון לב ח"ו, ראייה של צדיק, תפילה וכדו', אשר יכולות להיחרט בלב ולהעניק חיות מחודשת לכל עבודת ה'. יש לחוויות כוח מיוחד מחד אבל גם נטיה להתפוגג מאידך. אנו יכולים להתרגש מאד אבל גם לשכוח מאד. אירועים חזקים יכולים להיוותר מאחור ולהפוך ללא רלוונטיים. בשביל שנצליח להשתמש באירועים מרוממים ובחוויות מיוחדות לעבודת ה' לאורך זמן, אנחנו צריכים לטכס עצה איך לשמר את הרגע, איך לא לשכוח.

כדי להמחיש את הדברים, אספר לכם סיפור ששמעתי מהרה"ח שבתי סלבטיצקי שליט"א שסיפר בשם אחד משליחי חב"ד בארצות הברית, שיש לו בית כנסת גדול ופעיל מאד. רוב היהודים בבית הכנסת שלו מוגדרים כמודרניים – אורתודוקסים לייט.

כידוע, ברכת כהנים בחוץ לארץ היא אירוע מיוחד. הכהנים עולים שם לדוכן לברך את ישראל רק בימים טובים ולכן אף אחד לא מפספס את ההזדמנות לשמוע את הכוהנים ולקבל את הברכות. על הרקע הזה, התנהגותו של אחד היהודים בבית הכנסת הייתה תמוהה. הרב שם לב שאחד המתפללים, בכל פעם לפני ברכת כהנים, יוצא החוצה. באחד החגים הוא ניגש אליו לפני התפילה, והזמין אותו אליו לסעודת חג אצלו בבית אחרי התפילה, כך הוא חשב שהאיש יישאר עד סוף התפילה. האיש הסכים, אבל קצת לפני ברכת כהנים, היהודי קיפל את הטלית ויצא החוצה. הרב חשב שהוא הלך הביתה, אבל כשהסתיימה התפילה הוא גילה לתדהמתו את אותו יהודי עומד וממתין לו שם בחוץ.

הבין הרב שזה לא סתם. משהו מסתתר פה. הם צעדו לביתו, ומשהגיעו התיישבו לסעודת חג. בין הניגונים ודברי התורה, כשנפתחו הלבבות, שאל אותו הרב: "למה אתה מקפיד תמיד לצאת מבית הכנסת לפני ברכת הכהנים?". האורח החוויר. ראו עליו שהוא בסערת רגשות, ואז הוא אמר: "אספר לך משהו שלא אמרתי לאף אחד", והתחיל לספר את הסיפור האישי והנורא שלו.

בזמן השואה הייתי באושוויץ. חיינו בצריף אחד שמונה מאות אנשים, כולנו ישנו על דרגת עץ משופע. אם אחד מאתנו היה מתעורר וזז, כולם היו נופלים. כל מאות האנשים היו דחוסים בצפיפות מחניקה בתוך הצריף, בלי שירותים ומקלחות. קצבת האוכל הייתה שלוש מאות גרם לחם ליום, ולפעמים גם מרק מקליפות של תפוחי אדמה. הנאצים יימח שמם רצו לאבד את 'צלם האלוקים' שלנו.

אחד מהאסירים היה יהודי זקן שאיכשהו הצליח לגדל זקן ולשמור עליו גם בתנאים האיומים והבלתי אנושיים ההם. הוא היה מכסה אותו בצעיף כל הזמן. היהודי הזה החזיק את כולנו. הוא עודד אותנו לשמור שבת וחגים, וחיזק את כל מי שנשבר. לא פעם הוא ישב והקשיב במשך שעות לצרות של יהודים אחרים, וחיבק אותם בכל הלב.

פעם הוא נכנס לצריף ואמר: "בעוד שבועיים חג הפסח, אנחנו חייבים לערוך כאן ליל הסדר. צריך להשיג מצה שמורה. שכל אחד יפתח את העיניים ויחפש דרך להשיג מצה כשרה לקיים בה את המצווה". חיפשנו וחקרנו עד שגילינו שלמפקד המחנה יש משרת יהודי, שמנקה ומסדר לו את הבית. ניגשנו וביקשנו ממנה שיאפה לנו מצות במטבח של מפקד המחנה. בהתחלה הוא פחד מהרעיון המסוכן, אבל בסוף הוא הסכים. הוא אפה לנו שתי מצות כשרות.

ערב פסח. אחרי מסדר הערב התיישבנו כולנו על הרצפה. היהודי הזקן התחיל לקרוא את ההגדה בעל פה, ואנחנו הצטרפנו אליו. אחר כך הוא חילק לכל אחד חתיכת מצה קטנה – 'שטיקל מצה'. שתי המצות היו אמורות להספיק לשמונה מאות יהודים… הייתה התעוררות בלתי נתפסת. מרור היה באותה עת בשפע… ובמקום ארבע כוסות שתינו דמעות שזלגו בשטף.

לפתע נפתחה הדלת. אחד הקלגסים הנאצים יימח שמם עמד בפתח. הוא ראה שמונה מאות איש יושבים על הרצפה ביחד. תוך רגע כולם קפצו בפחד ובהלה למיטות. הנאצי שלף את האקדח, תפס את היהודי הראשון שנקרה בדרכו, הצמיד לו את האקדח לראש, וצעק: "מי ארגן את כל הסיפור הזה? אם לא תגיד לי מיד  – אני הורג אותך!" היהודי סירב להסגיר את היהודי הזקן, והנאצי המשיך לאיים: "אהרוג את כולכם, אחד-אחד, עד שאדע מי אחראי לזה!".

ואז נעמד אותו יהודי זקן, קרע את חולצת האסיר שלו, ואמר: "הנה, זה הלב שלי. אני ארגנתי את הכל. אם אתה רוצה להרוג אותי  – תהרוג. בהם אל תיגע". הנאצי כיוון את האקדח לליבו של היהודי הזקן… אבל ברגע האחרון, הוא עצר והתחיל לחייך חיוך שטני.

אנחנו כבר ידענו. כשאחד מהם מחייך, זה סימן ברור שמשהו ארור ואכזרי עומד לקרות. הנאצי אמר: "לא אהרוג אותך סתם כך. מחר נאסוף את כולכם, נעמיד אותך על בימה גדולה, אספר לכולם מה עשית ואז אהרוג אותך". למחרת אספו את כולם. הרשע סיפר על ה'חטא' של היהודי הזקן, והצמיד את האקדח למצחו. ואז, בשניות האחרונות לחייו, הרים היהודי הזקן את ידו וביקש זכות לבקשה אחרונה לפני הוצאתו להורג.

"מה אתה רוצה?", שאל הנאצי בלעג ארסי.  ענה היהודי: "אינני רוצה לא מים, לא בשר ולא מרק. אני רוצה לתת משהו לאלפי האחים שלי כאן. אני אוהב אותם, אני רוצה לתת להם משהו שיעזור להם להמשיך. אין לי כסף, אין לי אוכל, וגם לא בגדים, אבל אני כהן. ורוצה לתת להם ברכת כהנים". הוא הרים את שתי הידיים שלו, העמיד אותם בצורה של ברכת כוהנים, והתחיל לברך, מילה במילה: 'יברכך…. ה'…. וישמרך….'.

את השקט אפשר היה לחתוך בסכין. אלפי יהודים עמדו מורכני ראש, הורידו את העיניים לרצפה, וים של דמעות נשפך. היה זה בכי בלי קול. האדמה הספוגה מדם הייתה ספוגה בדמעות רותחות.

כזו אמונה בקדוש ברוך הוא! כזו אהבת ישראל! אחרי שנים של גיהינום, אחרי שנים של רעב מתמשך, עבודה אינסופית ומתישה בשלג ובכפור, התעללויות והשפלות, צרות ויסורים. הנאצים הארורים עשו הכל כדי שהוא יאבד את צלם אנוש, שיהפוך לחיית אדם, אבל הוא לא נשבר. הוא ניצח אותם! הוא נשאר יהודי, עם "צלם אלוקים" , והם נותרו חיות פרא.

"אחרי אושוויץ הגעתי לאמריקה", סיים היהודי את הסיפור המצמרר. "עזבתי לגמרי את היהדות, חיפשתי לברוח מהכל. רציתי להתחתן עם גויה, אבל המחזה של אותה ברכת כהנים עמד לי מול העיניים, ופשוט לא יכולתי לעשות את זה. התחתנתי עם יהודייה. נולדו לי ילדים. רציתי לשלוח אותם לבית ספר של גויים, אבל הדמות של היהודי הזקן עמדה לי מול העיניים ופשוט לא יכולתי לעשות את זה. עד ששלחתי אותם לבית ספר יהודי".

"אתה יודע למה בברכת כהנים אני יוצא החוצה?", אומר אותו יהודי לשליח, "אני לא רוצה לאבד את הזכרון של אותה ברכת כהנים של אושוויץ. אני רוצה שתישאר בי לעולמי עד. אני לא רוצה להחליף אותה בשום ברכת כהנים אחרת".

היהודי לקח את החוויה החזקה ביותר בחיים שלו, ושמר עליה מכל משמר – וגם היא שמרה עליו מכל משמר והשאירה אותו יהודי.

מצוות מחיית עמלק אינה "נקמה". כבר צווינו "לא תיקום ולא תיטור". בנקמה יש השחתת המידות. מטרתה היא שהחוויה השלילית של "אשר קרך בדרך" תטביע בנו חותם להתרחק ממנה כמטווחי קשת, על מנת שח"ו לא נחטא ונגרור אחרים עמנו.

גם אנחנו צריכים להפנים דברים שראינו והתרגשנו מהם לטובה. כל אחד מאתנו צריך לחשוב על אותם זמנים או רגעים שהשאירו עליו רושם חזק, שהרי לכל אחד יש רגעים שבהם הוא הרגיש אור גדול שנדלק אצלו בפנים ושנגע בו בנשמה….ולשמור אותם. לנסות להיזכר ולהתבונן בזה. כל אחד צריך לזכור את ה"ברכת כהנים" שלו. וכך בכל פעם שהיצר הרע יבוא אלינו וישדל אותו ליפול – ה"ברכת כהנים" שלנו תצוף ותעלה מול עינינו. שנזכה לזכור!

השארת תגובה