עוד שלושה ימים ראש השנה!…

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (כ, ג-ד)

נמצאים אנו בעיצומו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שבו מכינים אנו את עצמנו לקראת יום הדין הגדול והנורא בראש השנה.

זכורני שכשלמדתי בישיבת בית יוסף נובהרדוק, מורי ורבי ראש הישיבה רבי בן ציון ברוק זצ"ל היה מוסר שיחה מוסרית בשבת האחרונה של חודש אלול בסעודה שלישית. לאחר שהגיע זמן רבינו תם היו מכבים את האורות בחדר האוכל, וכל הרמי"ם, האברכים והבחורים התאספו לשמוע את דבריו.

ראש הישיבה היה יושב ומתנדנד עם הסטנדר בחושך, ובשקט ששרר שם נשמע היטב קולו כשהוא אומר בניגון חרישי מילים ספורות ביידיש "נאך דריי טעג ראש השנה" – עוד שלושה ימים ראש השנה… הקהל כולו היה פורץ בבכי איום ונורא – הוי הוי, ראש השנה קרב ובא!!…

בדורות הקודמים ידעו להרגיש מהו חודש אלול והימים הנוראים. אווירת הפחד מיום הדין הגדול והנורא השפיעה אפילו על הילדים הקטנים. כשהיו עושים מעשי שובבות, הייתה יוצאת אמם לחצר, קוראת לילד בשמו, ומזכירה לו את התאריך. "מוישל'ה, אלול!!", ומיד היה הילד מתנער, נכנס הביתה וחדל מכל מעשה שובבות.

משפט על כל פרט ופרט

ה"אור יחזקאל" שואל: הרי כל אדם יודע שראש השנה הוא יום הדין. כל מה שיקרה לו במהלך השנה הבאה – מוכרע במשפט שמתקיים ביום הזה. כיצד, אם כן, הוא מתהלך בשלווה ולא ירא מאימת הדין?

והוא משיב שזאת משום שאדם לא מבין בצורה הנכונה את מהותו של המשפט. אדם סבור שהמשפט הוא כללי. מסתכלים עליו על כלל מעשיו, ובסך הכל מצבו סביר. ואינו מבין שהמשפט הוא על כל פרט ופרט מכל מעשה שעשה: איך קיים את המצוה הזאת והזאת? איך התפלל כל תפילה ותפילה? איך ניצל כל רגע ורגע ללימוד תורה? "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה – על כל פרט ופרט בדקדוק – יְבִיאֲךָ הָאֱלֹקִים בַּמִּשְׁפָּט".

והדרך להתעורר ולהשתפר, היא רק על ידי שיַרְבֶּה בלימוד התורה הקדושה. חז"ל (אבות א, יג) אמרו: "ודלא יליף קטלא חייב". התורה היא המצוה הגדולה ביותר – "ותלמוד תורה כנגד כולם" – והיא המפתח לשינוי והדרך להשיג את הנעימות והאושר בחיים, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

חז"ל אומרים (סנהדרין צב ע"א): "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו". אין הכוונה רק לשריפה של אש, אלא לשריפה גדולה יותר! אם אדם מגיע הביתה, ויש לו מחלוקות עם אשתו, מריבות, מתח ועצבים – יש אש בבית! אבל אם בהגיעו הביתה הוא פותח גמרא ומתחיל ללמוד – אי אפשר לתאר עד כמה זה מוסיף לשלום הבית ולאווירה הרגועה שתשרור בו.

וכמו כן מצינו בתיקוני הזוהר הקדוש (תקונא תמניא וארבעין פה ע"א) שדרש את הפסוק (שמות לה, ג) "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" על אש הכעס והמחלוקת, שאותה יש להקפיד שלא להבעיר בשבת.

כל בית שאין קול התורה נשמע בו – אש אוכלתו. וכל בית שקול התורה נשמע בו – שלווה בו. ולא מבעי אם אדם פותח ספר וקורא בו לפני אשתו, אלא אפילו אם הוא יושב ולומד לבד – הנעימות והאושר יתפשטו בבית.

זוהי ההכנה הראויה ליום ראש השנה, יום המשפט: להרבות בלימוד התורה הקדושה ולהשתדל להכניסה לתוך הבית בכל יום!

העצה שהועילה

רבי יוסף משאש זצ"ל, שהיה אב"ד במקנס, ובעלותו ארצה כיהן כרבה הראשי של חיפה, סיפר על אביו, רבי חיים זצ"ל, שהיה דרשן מופלג, פה מפיק מרגליות, וכשהיה דורש היו אנשים יוצאים בהתפעלות, לומדים את תורתו ומתייעצים עמו, וכך סיפר:

יום אחד הגיע אליו עשיר מופלג ואמר לו: "כבוד הרב, יש לי כסף רב אבל אין לי חיים! יש לי בבית את כל הטוב שבעולם, אבל בכל פעם שאני נכנס הביתה אשתי מתקוטטת אתי. אין פעם אחת שאני נכנס הביתה ואין לה טענות ומענות עלי. והמחלוקת הזאת גולשת אל הילדים, וגם להם יש מה להעיר. מה עלי לעשות כדי להסיר את האש הזאת מן הבית?"

נענה הרב ואמר לו: "יש לי עצה בעבורך, אבל היא קשה מאד. אני מסופק אם תוכל לקיימה".

"כבוד הרב", אמר העשיר, "יעלה כמה שיעלה. אני מוכן להשקיע כל הון שבעולם, ובלבד שתשרור שלווה בביתי".

"העצה אינה קשורה לכסף, אלא לדבר אחר לחלוטין", הסביר לו הרב. "בכל יום – חוק ולא יעבור – אתה סוגר את בית המסחר שלך, ומגיע לשיעור התורה שמתקיים בשעה שבע בערב. גם אם תפסיד מכך הרבה כסף – לא מעניין אותך, ואתה מגיע לשיעור. אחרי שבועיים נשוב ונדבר".

ואכן כל יום בשעה שש וחצי היה סוגר את חנותו, ויהי מה. גם אם היו קליינטים בחנות היה מבקש מהם לבוא למחרת או ללכת לקנות ממישהו אחר…

כעבור יומיים, בהגיעו הביתה, שאלה אותו אשתו: "היכן היית?" והוא השיב: "הייתי בשיעור תורה אצל הרב". שאלה: "אכלת היום משהו? איך נשארת יום שלם בלי לאכול?" ומיהרה להכין לו ארוחת ערב… עוד יום עובר, ועוד יום – ואין וויכוחים, אין קטטות. פלא פלאים.

כעבור שבועיים הוא שב לרב ואמר לו: "העצה עבדה מצוין. אבל, ילמדנו רבינו, מהיכן ידע הרב את הפטנט הנפלא הזה?"

נענה הרב והשיב: "הכתוב אומר (ישעיהו נד, יג): 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ'. על ידי שאדם עסוק בלימודי ה' – הוא מרבה את השלום בביתו".

התורה הקדושה מעדנת את האדם, מזככת את מידותיו ומגביהה אותו אל על. אחרי שיעור תורה אדם כבר לא מדבר באותו סגנון כפי שדיבר לפני כן. כל התנהגותו משתנה והופכת למעודנת יותר.

אם תלית בי בטחונך – אגן עליך!

מלבד החובה להתחזק בלימוד התורה וקיום המצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, עלינו להתחזק באמונה וביטחון ולתלות בה' מבטחנו, כפי שמורה לנו התורה בפסוקים שלפנינו: "אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" – הקב"ה מוליך אותנו גם בימים הנוראים הללו, ואנו סמוכים ובטוחים שיוליך אותנו לחיים טובים ולשלום.

על הפסוק בתהלים (כה, ב) "אֱלֹקַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה" מובא במדרש משל למלך שגזר על עוצר בממלכה. מן השעה שבע בערב נאסר על כל איש להסתובב ברחוב. והנה עבר איש ברחוב, והשוטרים שהוצבו הבחינו בו מיד ועצרוהו. "עזבו אותי" – טען האיש להגנתו – "הרי בן אחותו של המלך אני".

שמעו השוטרים כך, הכניסוהו לניידת המשטרה והביאוהו לפני המלך, לברר את העניין.

"שקר דובר האיש", אמר המלך, "אין הוא בן אחותי כלל".

הבין האיש שכלתה אליו הרעה מעם המלך והחל להתחנן לפניו "אדוני המלך, טעיתי, אך לא הייתה לי ברירה אלא לתלות את תקוותי בך שאני קרובך וכך יצילוני".

אמר לו המלך: "אם תלית את בטחונך בי, הריני משחררך לחיים טובים ולשלום".

זהו שאמר דוד המלך לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אנו תולים את קרבתנו בך. הן אמת שלא מגיע לנו, אך אנו קרובים שלך, ולכן חוס ורחם עלינו. "אלוקי בך בטחתי" – אנחנו בוטחים בך יתברך, ולכן "אל אבושה אל יעלצו אויבי לי" – תשמור ותגן עלינו ותוציא לאור משפטנו לחיים טובים ולשלום.

ה"חפץ חיים" זצ"ל חיבר ספר מיוחד המיועד ליהודים הנלחמים בצבא – 'מחנה ישראל', ובו חיזק את אותם יהודים באמונה בה' יתברך. הוא כותב להם כי אפילו אדם שעבר עבירות, אם הוא בוטח בה' ואומר לו "אלוקי בך בטחתי" – אין בי מעשים אך אני בוטח בך – מובטח לו שלא יבוש.

זהו הביטחון שיש לנו בימים הללו. אנו עומדים לפני בורא עולם דלי מעש, ואומרים לו: אין בנו מעשים, אך אנו זורקים את עצמנו אליך – ואז נזכה.

(מתוך הספר החדש "משכני אחריך" דברים ח"א).

השארת תגובה