אלול = איש לרעהו ומתנות לאביונים

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג

הרב סטיוון אמון הוא רב קהילה ברובע דיל בניו ג'רזי. מדי שנה, בערב ראש השנה, אשתו נוהגת לפקוד את קבר אמה בסטטן איילנד בניו יורק. פעם נסעו באמצע חודש אלול לבקר את נכדיהם בברוקלין, וכיון שאשתו ידעה שלא תספיק להיות שוב בניו יורק בערב ראש השנה, הציעה לשנות מעט את הדרך ולעבור דרך בית העלמין בסטטן איילנד. המקום היה ריק והם עמדו והתפללו בשקט.

לפתע החלה התכנסות קטנה סמוך אליהם. משפחה בת כמה אנשים ליוותה אדם לקבורה והם ניגשו לרב אמון לשאול אם יהיה מוכן להשלים מניין לקדיש. הוא כמובן הצטרף אליהם על יד מקום הקבורה ואז אירע דבר מוזר. אחרי הקדיש הם עזבו את המקום מבלי להישאר עבור הקבורה עצמה. הוא שאל לאן הולכים? והם הפטירו באדישות: "אה, לא צריך אותנו בשביל זה, הטרקטור מוריד את הארון פנימה…". הרב אמון נדהם. הוא נזכר מימי לימודיו בישיבת "נר ישראל" בבולטימור, שישנו מונח הלכתי שנקרא "מת מצווה", לפיו אדם שאין אף קרוב שיקבור אותו, מצווה גדולה להתעסק בקבורתו. נרגש הוא ביקש מהאנשים הזרים שטיפלו בקבורה לתת לו את אתי החפירה ולקבור בעצמו את הנפטר. במשך שעה וחצי הוא הוציא והכניס את העפר כדי להעניק לאותו אלמוני כבוד אחרון.

לפני שעזב את המקום הוא הביט בשלט שהשאירו על הקבר ורשם לעצמו את שמו של הנפטר. הוא הרגיש שאינו מסוגל להתנתק ממה שקרה ועשה טלפונים למנהיגים מקהילות שונות לשאול אם הכירו את שמו. בין האנשים שיצא לו לשוחח אתם היה מנהל הישיבה שלו מלפני ארבעים שנה בישיבת נר ישראל, הרב הרמן נויברגר. הרב שמע את הסיפור ושפופרת הטלפון כמעט נפלה לו מהיד. "תאמר שוב את שמו של הנפטר", הוא ביקש ולא היו כל ספקות.

התברר שלרב אמון היה קשר עמוק וישיר אל הנפטר הזה. הרב אמון גדל כילד בסיאטל, ואביו רצה מאוד לשלוח אותו לישיבה הוותיקה והמפורסמת. הוא רשם אותו לישיבה, אבל תקופה קצרה לפני תחילת הלימודים הוא פוטר מעבודתו ולא היה יכול לעמוד בשכר הלימוד. הרב נויברגר ראה את הכאב של האבא על המצב החדש שנוצר, והחליט למצוא אדם טוב לב שיהיה מוכן לקחת על עצמו בתרומה את דמי שכר הלימוד. זה היה בדיוק אותו יהודי שהרב אמון השיב לו טובה אחרי ארבעים שנה והיה זה שהתעסק בקבורתו…

הסיפור המדהים הזה מוביל אותנו לאחת הסוגיות המרכזיות ביותר בחיי היהודי הנמצאת בפרשתינו- מצוות הצדקה.

מסופר על עשיר העיירה שנפל לבור עמוק ובני משפחתו התאספו סביבו בבהלה. הם אמרו: "תן את היד שלך ונמשוך אותך החוצה", אך הוא סירב לתת את היד. הם הפצירו בו: "זה מסוכן, אתה מאבד חמצן בתוך הבור, תן את היד שלך ונציל את חייך", אבל הוא סירב לשתף פעולה.

אשתו רצה בהיסטריה לבית הרב והתחננה שיושיע אותם בחוכמתו. הרב ניגש אל הבור, לחש כמה מילים פנימה והעשיר הגיש את ידו לתוך כף ידו של הרב והועלה החוצה. משפחת העשיר החלו לצעוק נס! נס! הרגיע אותם הרב ואמר "זה פשוט", הקשיבו, פנה הרב לילדי העשיר: "אתם ביקשתם ממנו לתת את היד, אבל הקמצן הזה לא מסוגל לתת כלום. הוא ימות ולא ייתן. אני ביקשתי ממנו לקחת את היד שלי, ידעתי שאם מדובר בלקחת הוא כבר יושיט ידו לקחת. ומשכתי אותו החוצה…"

השבוע, כאמור לא צריך לחפש את הקשר בין פרשת "ראה" ובין המאורע שיחול בשבת זו: ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. די להקשיב לפסוקי הפרשה ולראות את הקשר בולט על פני השטח.

פרשת ראה מצווה את הפסוקים העיקריים בנוגע למצוות הצדקה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך … לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך … פתוח תפתח את ידך … נתון תתן לו". וגם המילה "אלול" מזכירה את הצורך להוסיף בצדקה בחודש זה. שכן מובא בפוסקים (אליהו רבה ר"ס תקסא) ש"אלול" הוא ראשי תיבות של הפסוק במגילת אסתר "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ומכאן שבחודש זה ראוי להדר במצוות הצדקה ולתת יותר מהנתינה הרגילה במשך השנה.

כאן מעניין לשים לב ללשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ג,ד): "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות … ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יותר מכל השנה". וזה כמובן פלא: מדוע מוציא הרמב"ם את הצדקה מכלל המצוות וקובע שנהגו דווקא "להרבות בצדקה"? הרי הרמב"ם עצמו ממשיך שנהגו "להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות [בכלל]" ולכן יהודים יראי שמים משתדלים להרבות בכל מעשה טוב בימים אלו: טוב ללמוד תורה יותר בימי התשובה, טוב להתפלל בכוונה בימי התשובה, וגם טוב להדר במצוות שבת לקראת ימי הדין?

יתירה מכך: הרי המילה "אלול" עצמה היא ראשי תיבות של כל שלוש היסודות עליהם עומד העולם: ראשי התיבות המפורסם ביותר של "אלול" הוא (אינו הפסוק "איש לרעהו", אלא) דווקא פסוק אחר, ממגילת שיר השירים: "אני לדודי ודודי לי", שקשור עם מצוות התפילה והדבקות בה'. המילה "אלול" היא גם ראשי תיבות של הפסוק שנקרא בשבת הבאה "אנה לידו ושמתי לך", שנאמר לגבי ערי מקלט ורומז לחובת לימוד התורה בימים אלו, כיון שדברי תורה קולטים.

למה, אם כן, בוחר הרמב"ם להעצים דווקא את הקשר בין ריבוי הצדקה להכנה לימים הנוראים? הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות לד/89) מעלה רעיון עמוק אודות הסגולה בתוך מתן הצדקה כהכנה לימי הדין.

מתן צדקה הוא דרך עוקפת חקיקה, זה ניסיון לייצר כללים חדשים בקבלת השפע מלמעלה ולעורר סיבה חדשה בגללה – למרות הכול – מגיע לנו לזכות בשנה טובה ומבורכת.

ימי הדין הם ימי ההכרעה, הם הימים בהם מוכרע עתידנו בשנה הבאה לטובה ולברכה, וכאן עולה שאלה פשוטה שכל אדם אמור להרהר בה: באיזו זכות עומדים לפני ה' ומבקשים כל טוב סלה, חיים, בריאות ועושר? שוב ושוב מפצירים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים" – אבל מהי ההצדקה לדרוש עתיד מופלא כזה? האם הצדקנו את כל השפע שקיבלנו בשנה שעברה כדי לבקש שנה נוספת?!

הרי: א. איש מאתנו אינו יכול לקבוע שמעשיו מושלמים והוא ראוי להיכתב ולהיחתם לחיים? ב. גם המעשים הטובים שעשינו הם לא ממש שלנו? גם העובדה שהשנה עשינו כמה דברים טובים, כמו העובדה שבאנו לבית הכנסת להתפלל, נתנו צדקה וכו', היא גם לא ממש בזכותנו, אלא בזכות מה שהקב"ה נתן לנו כדי שנעשה בזה שימוש טוב. אם נתנו צדקה, זה לאחר שהוא נתן לנו ברכה בכסף, אם קמנו להתפלל, זה בגלל שהוא ברא אותנו עם אופי יותר רוחני מאחרים שבגללו אנו מרגישים משיכה להתפלל. אם למדנו תורה, זה בגלל שהוא נתן לנו כישרון שיכול להבין דברי תורה, וכן הלאה.

למה הדבר דומה: מספרים על אדם שעבד קשה לפרנסתו והתעשר. הבן שלו גדל אצל אבא עשיר ולא ראה צורך ללכלך את הידיים. הוא היה ישן עד הצהריים, אחר כך הולך לבלות עם חברים כל הלילה, וחוזר חלילה. האבא שהיה טיפוס של עבודה קשה, לא היה יכול לסבול את הבזבזנות של בנו והיה משפיל אותו ויורד עליו.

פעם מילאו הצעקות את הבית והבן הרגיש שאינו מסוגל עוד. הוא החליט לברוח מהבית ולהוכיח לאבא שהוא לא צריך אותו. הוא ברח מהבית בלי אגורה בכיס ומצא ספסל ברחוב לישון עליו. כך שכב שבועיים ברחוב, עד שעבר שם במקרה ידיד של המשפחה. הלה נחרד לראותו על ספסל והציע לו לגור אצלו בקומת הקרקע ובתמורה יעשה עבורו מעט עבודות בגינה.

אחרי שבועיים שעבד בגינה הוא החליט לחפש עבודה רצינית. היה לו כישרון מולד באפיית עוגות והוא נכנס אל אחת הקונדיטוריות בשכונה והציע את עזרתו. הוא מצא חן בעיני הקונדיטור וזה שילם לו שכר כפול מהמקובל. אחרי חצי שנה הוא הרגיש בשל לפתוח מאפייה בעצמו. הוא שכר מקום והחל לעבוד, אך למזלו הרע בחר מיקום גרוע ואנשים לא עברו שם. הוא סבל מהפסדים קשים, עד שיום אחד נכנס במקרה איש עסקים לקונדיטוריה שלו והתלהב מהטעם של המאפים. הוא הציע להיכנס עמו כשותף ולפתוח חנות בקניון מרכזי. ההצלחה הייתה מדהימה ולאחר חצי שנה הם פתחו בשותפות 5 סניפים של המאפיה.

אחרי שלוש שנים טובות הוא הרגיש מספיק טוב כדי לחדש את הקשר עם האבא. הוא כתב לאביו מכתב: "הוכחתי לעצמי בשלוש השנים הללו שאני לא זקוק לך. אני יכול להגיע רחוק גם בלי התמיכה של אבא עשיר כמוך והנה עובדה: הרכוש שלי נאמד כיום במיליון שקל".

אחרי שבוע הוא קיבל מכתב חוזר מאביו: "בני היקר, אני מאושר מההצלחה שלך, אבל למען החינוך שלך אני מוכרח לצרף את ההבהרה הבאה: אתה בטח זוכר את אותם ימים נוראים ששכבת כמו כלב על ספסל ברחוב ובמקרה עבר אדם והציע לך לעבור לגור בביתו. ובכן, האם שאלת את עצמך מדוע התנדב אותו אדם להכניס נער מוזנח לתוך ביתו? לאחר כמה שבועות אותו קונדיטור קיבל אותך לעבודה ושילם לך שכר כפול – האם שאלת את עצמך מדוע הוא עשה את זה? והאם עצרת לחשוב כיצד איש עסקים שטעם פעם אחת מהמאפים שלך, השתכנע להיכנס אתך לשותפות?

ובכן, בני היקר, אין מקריות בעולם. אני הייתי זה ששלח את הידיד להרים אותך מהספסל, אני הייתי זה ששילם את המשכורת שלך בקונדיטוריה, ואני משלם עד היום הזה את דמי השותפות בחמש הסניפים שפתחת. בשביל הספורט, עשיתי חשבון וגיליתי שעד היום השקעתי בך מיליון שקל…"

ובכן, אם "ממך הכל ומידך נתנו לך" באיזו זכות יהודי מבקש "זכרנו לחיים"?

בשביל זה מקדימים ונותנים צדקה לעני. מתן הצדקה הוא יצירת עילה חדשה לקבל שפע. אנו אומרים לקב"ה: "רבש"ע, אני נותן לעני בתור חסד טהור, ואנא גם אתה תיתן לי בתור חסד טהור. אני נותן בלי לבדוק יותר מדי את העני ואנא תיתן לי בלי לבדוק אחריי יותר מדי. הרי כל פעם שעובר עני ברחוב, היצר הרע ממלא את הראש בשאלות: האם מגיע לו לקבל? שיילך לעבוד! אולי העני הזה יותר עשיר מהעשיר שנותן לו… וכן הלאה". ובכל זאת יהודי דוחה את הספקות ונותן צדקה, וכך הוא מבקש מהקב"ה שייתן לו בלי לבדוק אחריו יותר מדי.

חסידים מספרים: הצדיק רבי זושא מאניפולי היה עני מרוד. עד שעות הצהריים היה יושב בבית הכנסת עם התפילין על הראש ומאריך בתפילה, ואחר כך לא נשאר כבר זמן לעסוק בפרנסה. היה שם יהודי עשיר שידע דבר או שניים בענייני העולם והבין שלרבי זושא לא נשאר מתי להתפרנס. בכל יום שישי היה ניגש אל שקית הטלית והתפילין של רבי זושא ומכניס פנימה מטבע הגון לקנות את צורכי השבת. ואכן מיום ליום הוא ראה ברכה בעמלו.

יום שישי אחד נכנס העשיר לבית הכנסת וראה שרבי זושא איננו. השכנים אמרו כי רבי זושא נסע לרבי שלו: אחיו הגדול, רבי אלימלך. העשיר נדהם לשמוע שרבי זושא זקוק לרבי מעליו ואמר לעצמו כי אם התמיכה בתלמיד העניקה לו כזו ברכה, כל שכן שאם יעביר את התמיכה לרבי של זושא –בוודאי הברכה שלו תוכפל. הוא נסע לליז'ענסק והפקיד תרומה הגונה בידיו של רבי אלימלך ובמקביל הפסיק את התמיכה השבועית ברבי זושא.

באורח פלא, נעלמה הברכה ממעשה ידיו והוא עשה כמה טעויות עסקיות שפגעו קשות ברווחים. הוא הבין את הסיבה לכך וניגש למקומו של רבי זושא בבית הכנסת. הוא התנצל על הטעות שעשה וביקש להבין למה זה קרה לו? הרי הוא נתן ליהודי גדול, לרבי של זושא?

ענה הצדיק כך: "קודם לא בדקת אם מגיע לי או לא מגיע, ראית יהודי מתפלל עד מאוחר והבנת שלא נשאר לו זמן להתפרנס ולכן נתת בלב טהור. לכן גם הקב"ה לא בדק אחריך יותר מדי ונתן לך בלב טהור. אבל יום אחד החלטת שאתה לא רוצה לתת לסתם יהודי, אתה רוצה לתת לרבי חשוב, לאדם שבאמת מגיע לו לקבל צדקה, אז גם הקב"ה החליט שהוא לא רוצה לתת ברכה לסתם יהודי, אלא רוצה לבדוק שאתה באמת ראוי לקבל…"

כעת נבין דבר גדול: לפני שבועיים קראנו את הפצרותיו הנרגשות של משה רבנו לביטול הגזירה שנגזרה עליו ולזכות להיכנס לארץ ישראל. הביטוי בו בחר משה רבנו היה "ואתחנן אל ה'", ומסבירים המפרשים כי המילה "ואחתנן" היא כמו "ואתחנם", שכן משה התחנן לקבל מתנם חינם. חסד וצדקה שאינם ראויים לו ולא עשה דבר כדי לקבל אותם.

וזה כמובן פלא: האם משה ראוי רק למתנת חינם?! וכי יש עוד יהודי בהיסטוריה שראוי לשכר וגמול יותר ממשה רבנו? הרי לא היה אדם שמסר נפשו למען עם ישראל כמו משה? במשך ארבעים שנה הוא החזיק מעמד מול כל ההתקפות והקיטורים שלהם והמשיך וקידם אותם להגיע ארצה? (מה גם שהוא וויתר על משפחתו, כפשוטו ממש, והפך את כל עם ישראל לילדיו)?

עונה הרבי כך (ליקוטי שיחות כד/31): משה לא ראה בעצמו מישהו שיכול לדרוש משהו, שכן הוא ידע שכל מה שהשיג בחייו – היה מתנה מלמעלה. משה היה מודע היטב לדרגתו הרוחנית העצומה וידע ששום אדם אינו יכול להגיע אליה בכוחות עצמו. זאת רק הבחירה של הקב"ה שהעמידה אותו בתפקיד כזה, ואם הקב"ה היה רוצה, היה יכול לבחור באהרן או בקורח ואז הם היו משה רבנו.

ולכן הבקשה היחידה שלו הייתה: "מתנת חנם", עשה עמי טובה בחסדך הגדול. ואם זאת הייתה הגישה של משה רבינו, מה אנשים קטנים כמונו יכולים לבקש? רק לתת צדקה לאחרים – כדי להיות ראויים לזכות בחסד מלמעלה שיכתוב את כולנו לשנה טובה ומבורכת, שנה גאולה וישועה נאו ממש.

השארת תגובה