ימי מלחמה ושלום • עו"ד אבי בלום

לפחות את שרי הקבינט שיכנע נתניהו השבוע וגם הסביר מדוע • מתנת החינם שהעניק היועמ"ש מנדלבליט לדרעי • וארוחת הבוקר בספסופה שסיימה יריבות בת 30 שנה • הטור השבועי בפורמט ערב מוקדם

זכות הדיבור. נתניהו וכוכבי בגבול הצפון השבוע (צילום: חיים צח, לע״מ)
זכות הדיבור. נתניהו וכוכבי בגבול הצפון השבוע (צילום: חיים צח, לע״מ)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אפילו פוליטיקאי נטול מגבלות לשוניות ופזיז תגובה כבצלאל סמוטריץ' לא יכול היה שלא להתפעל השבוע מהדרך בה ניהל נתניהו את הדיון בן ארבע השעות בקבינט המדיני-בטחוני. החבר הטרי שזו לו ישיבת הקבינט המשמעותית הראשונה, כמו החברים הוותיקים שכבר חוו ישיבות מתוחות עם ראשי ממשלה אחרים – והיו פה כאלה לפני שנולדנו – התפעלו מקור הרוח והשקט, התבונה והחשיבה.

"אי אפשר לזהות על האיש שהוא בעיצומה של מערכת בחירות גורלית לחירותו האישית", תיאר לאחר הישיבה אחד מוותיקי השרים, "אגל זיעה קטנטן לא זלג ממצחו. חשבנו שנמצא אדם עייף ולאה וגילינו את אותו איש חיוני ונמרץ שבטוח בעצמו, צעיר כבן שבעים. חבל שכל המשמיצים לא יכלו לשבת ולראות איך הוא מנהל את המדינה ברגעים הכי קשים". עוד רגע ומשפט הסיום היה: אין עוד מלבדו. להבדיל, להבדיל. מה שבטוח: אפס זולתו.

נתניהו מבטל כלאחר יד את מי שמנסה לשוות למהלכיו ארומה של תעמולת בחירות. את הפרסום הפומבי והרשמי שניתן לתקיפה על אנשי משמרות המהפכה בסוריה הוא מסביר כצורך השעה. "זו לא רק מערכה צבאית, אלא גם קרב מדיני ותדמיתי", הסביר השבוע נתניהו לאחד השרים, "הרי גם כשחשפתי באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת את תוכניות הגרעין ששלפנו מאיראן בפעולה הרואית, אלה היו אותם אנשים שמתחו ביקורת. כיום כולם מבינים – שבלי מסיבת העיתונאים הזאת, הסכם הגרעין הרע עם איראן היה נותר בתוקפו עד עצם היום הזה". נתניהו ציין גם את העובדה שראשי זרועות הביטחון – מהרמטכ"ל ועד ראש המוסד – תומכים באופן נחרץ בעמדתו, "ותאמין לי, אם היה רמז לביקורת מצדם, הייתם רואים כבר כותרות ראשיות. אז שהפוליטיקאים והעיתונאים ימשיכו לבקר ואנחנו נמשיך לעשות". גם לדבר.

כשנתניהו נשאל בדאגה בתום הישיבה על ידי אחד השרים: "מה יהיה", והבין שהשואל מכוון לתחום הפוליטי-אישי ולא לצבאי-מדיני, הוא הגיב בקוצר רוח: "לא עכשיו, זה לא הזמן". האיש באלמנט שלו ומרגיש, לראשונה מאז נפחה הכנסת את נשמתה עם לידתה, שהוא חוזר לשלוט בסדר היום. אין פלא שאת השיח הפוליטי הוא מעדיף להותיר לאחרים. שפרץ יגלח את השפם וברק יוסיף למרוט באולפנים את שערות הזקן.

נתניהו חדור אמונה בכך שהמנדט ה-61 לגוש הוא בר השגה על אף שהסקרים לא נותנים לכך תקווה. הוא לא נותן לתסכול לנהל אותו ומקווה להוריד מהמרוץ עד ליום הבחירות לכל הפחות שתיים מתוך שלוש המפלגות שעלולות לבזבז לריק את קולות המחנה – זהות של פייגלין ונעם של החרד"לים. בזירה השלישית של עוצמה יהודית, גם ביבי מודע לכך שכמעט ואבדה תקווה לפרק את המטען שהטמין נפתלי בנט לגוש כולו, כשדחק את בן גביר וחבריו אל מחוץ למחנה בחוסר תבונה. "אנחנו לא סומכים על ממשלה שיישבו בה נציגי המפד"ל הישנה. נלך עד הסוף בלי קשר לתוצאות בסקרים", אמר לי השבוע ברוך מרזל – שאצלו בניגוד לאחרים, מילה זו מילה. אחרי שבנדיבות קולותיהם הם אפשרו לבית היהודי לעבור את אחוז החסימה – ונבעטו בתגובה בכפיות טובה אל מחוץ לרשימה, אפילו נתניהו מתקשה לומר מילה רעה על בן גביר וחבריו, חדורי הנקמה.

את איווט – בניגוד לפרסומים זרים מהשבוע האחרון – ביבי לא סופר כשותף בר חבירה בשום אופציה ומאמין שאם רק יתאפשר למולדבי, הוא יעשה הכל כדי להדיח אותו מראשות הממשלה. אם אפילו בן הברית והשותף הקרוב מנסה ולא מצליח להפך בזכותו של איווט, הרי לכם אות וסימן כי כמעט ואבדה תקווה להרכבה מחודשת של גוש הימין במתכונת שהכרנו במשך שנים. ראש-עיריית ירושלים משה ליאון התקשה השבוע להסביר מה עובר בראשו של ליברמן שהריץ אותו (פעמיים) לראשות עיריית ירושלים בתמיכת החרדים. "אמרתי לאיווט שהוא טועה אבל הוא לא מקשיב. הייתי מעדיף למחוק את מה שהיה בשבועות האחרונים", הוא אמר לי השבוע ברגע של כנות וגם לא שידר עודף אופטימיות לגבי העתיד: "אם תשאל אותי מה הייתי רוצה, בהחלט הייתי שמח שהחיבור בין ליברמן לחרדים היה מתחדש והגוש שהכרנו היה נשמר. מה אני מעריך שיקרה לאור ההתפתחויות, זה לצערי, כבר סיפור אחר לגמרי". לצערנו, זהו גם הסיפור שלנו.

נפרד אבל שווה

מי היה מאמין שהיועמ"ש חובש כיפת הבד השחורה אביחי מנדלבליט, יספק בסופו של דבר את הסחורה, גם אם חלקית – ולאריה דרעי דווקא. אם שהיתם בחופשת בין הזמנים ממושכת ונפרדתם מהחדשות לכמה ימי מנוחה, אל תמהרו לפצוח בחגיגות ולחוג בכרמים. לא בתיק המשפטי עסקינן, שם שב מנדלבליט והבהיר כי בניגוד להדלפות ולפרסומים יזומים, הוא טרם אמר את דברו ואינו מתכוון להכריע עד לאחר הבחירות.

את הסחורה סיפק מנדלבליט לא במישור האישי אלא בתיק הציבורי – כאשר עמד במילתו ופרסם הנחיות מרוככות המאפשרות את קיומם של אירועים בהפרדה. ההנחיות החדשות הולמות את לשון החוק ומנוגדות למסקנות מרחיקות הלכת שאומצו בתקופת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, בתקופת שירותו של היועמ"ש יהודה וינשטיין, שלא העז לפגוע כמלוא נימה בעמדות הכפופים לו היררכית, לבד מתיקי ליברמן, שם עלה למתקפה – כנמר מאולף בתאילנד.

השינוי המשמעותי ביותר בהנחיית מנדלבליט שגובשה בעקבות פרשת ההפרדה בעפולה, נוגע לעצם ההיתר לקיום אירועים בהפרדה מטעמם של משרד ממשלתי או רשות ציבורית, גם באירועי פנאי ובידור ולא רק בטקסים דתיים. מנדלבליט מותיר מרחב בלתי שגרתי של שיקול דעת לרשות המקומית לצורך, "קבלת החלטה מושכלת", אך קובע בצד זאת: "אמות מידה מפורטות שהן בגדר קווים מנחים אשר יש בהן כדי לסייע לרשויות המקומיות בבואן לשקול עריכת אירועים המיועדים לציבור המעוניין בהפרדה מגדרית".

העיקרון של מנדלבליט נקבע בעצם מתן האפשרות לקיים אירועים בהפרדה – ולא רק בטקסים דתיים. גם המחיר – נסבל יחסית, והתנאים עצמם כמו נלקחו מתגובות עבר לביהמ"ש שאפשרו את קיומם של אירועים בהפרדה עד לפרשת עפולה (גילוי נאות: הייתי מעורב בסוגיה בכובע המשפטי). מנדלבליט קובע כי קיום האירועים בהפרדה אפשרי: "ככל שהציבור לו מיועד האירוע או חלק משמעותי ממנו יימנע מהשתתפות בו בהיעדר הפרדה מגדרית מתוכננת; ככל שייחודו של האירוע לקהל המעוניין בהפרדה מגדרית הוא מובהק יותר, מצטמצם הקושי בקיומה".

מנדלבליט, במידה רבה, הרים את הכפפה שנזרקה לו מהצד החרדי של המגרש כשאימץ נוסחה מרוככת שאפשרה בעבר לקיים אירועים שהוגדרו על-ידי המארגנים כהפרדה מרצון על-ידי המשתתפים: "אם לאור מאפייני האוכלוסייה המתגוררת באותה רשות ולאור סוג האירוע בו מדובר, ניתן לקיים הפרדה וולונטרית; ככל שמדובר בהפרדה וולונטרית לחלוטין במסגרתה כל אדם בוחר את מקומו ללא הפרדה אין בכך כל קושי, ככל שגובר רכיב הוולונטריות בהפרדה, כך קטן הקושי בהפרדה. אין לקבל כפייה של מקומות ישיבה באמצעות הפעלת כוח פיזי, או אכיפה של דרישות לבוש או צניעות". על טרנספר מרצון שכזה, גם גנדי היה חותם.

אז נכון שאי אפשר לצאת בריקודים ולחולל בכרמים, יען כי גם בנוסחה הזאת, הוטלו הגבלות על קיומם של אירועים לגברים בלבד, במתכונת נטולת היגיון. "ככל שלא מתקיים שוויון חומרי בין המגדרים באירוע עצמו, לא ניתן יהיה להצדיק את קיומו של אירוע בהפרדה", כתב מנדלבליט והותיר מקום למחלוקת סביב החלוקה.

לסדק הזה שבין המחיצות נכנס ביהמ"ש המחוזי בחיפה כשביטל את המופע של מרדכי בן דוד ומוטי שטיינמץ שיועד לבחורי ישיבות בלבד. וכי מה יעשו מעתה ואילך בני הישיבות המבקשים להתאסף לקומזיץ חסידי, ומה תאמרנה בנות ירושלים שתבקשנה לקיים לעצמן ערב הרקדה על טהרת הנשים? והאם הגברת ליהיא לפיד בכבודה ובעצמה תיאלץ לפורר בין אצבעותיה את החלה – בטקס ההפרשה הבא?

תגובות ההלם והתדהמה בביטאונים האשכנזיים היו צפויות למדי. היועמ"ש הפך ממאשים לנאשם, על-אף שמנדלבליט עצמו לא מנע מחברי-הכנסת החרדים לשנות את החלטת הממשלה הנושנה שהתקבלה ב-2014. כמו בסוגיות רבות נוספות אי אפשר לצפות לתוצאות חיוביות כשמותירים את המילה הראשונה, ולא רק האחרונה, ליועמ"ש ולבג"ץ. ומה עוד שבמחשבה תחילה גם את ה'זץ' בחיפה ניתן היה למנוע. את ההנחיות החדשות ניתן לצלוח בנקל, ולממן זיצים למיניהם בהקצאת משאבים שוויוניים למגדרים, גם אם באירועים מקבילים נפרדים.

מה שבטוח זה שחברי הכנסת החרדים – אשר שקטו על השמרים במשך ארבע שנות קואליציה – לא יכלו לצפות למתת בחירות טובה מזו שהעניק להם מנדלבליט, כאשר אישר מחד את האירועים בהפרדה ופסל מאידך כאלה הנערכים לגברים בלבד. כך יוכלו ח"כינו האמיצים מעתה ועד לבחירות, גם להופיע בהפרדה וגם לזעוק גוועלד.

משפט הציבור הכללי 

האקדח של היועמ"ש לממשלה אביחי מנדלבליט הוצג במערכה הראשונה, בקרב על לגיטימיות האירועים בהפרדה, אי שם בשלהי חודש תשרי התשע"ז. זה קרה אחרי החגים של אותה שנה, ובסיומם של ימים נוראים שבהם נאסר על מתפללים להתאסף לאירוע של 'מרימים לכיפור' בכיכר רבין על-אף שאורגן על ידי גוף פרטי, או להשתתף בהקפות שניות בהפרדה במרכז ירושלים בחסות עירונית. רק חסר היה שירגמו את המשתתפים באתרוגים.

באחוות חובשי כיפות, חובשי ספסלי בית-כנסת בהפרדה בכל ימות השנה, פנה כבר אז אריה דרעי בדחיפות, עוד במהלך חול המועד סוכות, ליועמ"ש אביחי מנדלבליט בבקשה לכנס בדחיפות ישיבה מיוחדת שבה יגובשו הנחיות שיאפשרו לחרדים להמשיך ולקיים אירועים בהפרדה, כפי שעוגן מפורשות בסעיף 3 לחוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (אודותיו הורחב כאן לפני שבועיים). מנדלבליט הבטיח לכנס צוות מיוחד בלשכתו אחרי החגים והדבר פורסם כאן בשעתו לראשונה ('הדרת חרדים', בי"ס לפוליטיקה, 26.10.16).

באותם ימים, המריא היועמ"ש לארה"ב לצורך חיקור דין באחת מפרשיות נתניהו – וכשפניתי לקבל את תגובתו, מי שהשיב בשמו של הנופש-החוקר ששהה בארה"ב היה מנהל אגף בכיר דוברות, הסברה ותקשורת במשרד המשפטים עו"ד משה כהן. כהן מצדו הבהיר כי היועמ"ש מנדלבליט: "לא שוחח בנושא הדרת נשים עם חברי-כנסת וכי לא אמור להתקיים דיון בנושא". דרעי מצדו דבק בגרסתו והתעקש ששיחה שכזאת קוימה גם קוימה וכי ההבטחה ניתנה כלשונה. לימים תיאר בפנינו גורם בכיר במשרד כי התגובה הרשמית פורסמה ללא התייעצות מוקדמת עם היועמ"ש ששהה מעבר לים. גם הגרסה הזאת הוכחשה, כאשר דומה היה כי היועמ"ש בורח מהמערכה כמו בת סמינר כשרה המדירה רגליה מזיץ לבני הישיבות.

והנה, באיחור אופנתי של שלוש שנים, מנדלבליט קיים השבוע את הבטחתו לשר הפריפריה הספרדי שהפך בבין הזמנים הנוכחי לפטרון המופעים החסידיים. על רקע גרירת הרגליים שמזוהה עם אורחות חייו של היועמ"ש, הרשימה במיוחד העובדה שהוא עשה זאת במהירות שיא בלתי אופיינית של פחות משבוע לאחר ההסתבכות המשפטית בפרשת עפולה. מי שמחפש הסבר לפשר הזריזות והאומץ שאזר היועמ"ש, מוזמן להפנות את העין למשפט הציבור ולעשרות המאמרים שהתפרסמו בעיתונות החילונית – בזכותה של ההפרדה באירועים חרדיים.

לפני שלוש שנים, דעת הקהל אמרה את דברה בדרך ההפוכה. התחושה הייתה אז, שהחרדים באו לכבוש את כיכר העיר החילונית, בלב תל אביב. מי שביטאה זאת באופן החריג ביותר הייתה כרגיל, המשנה ליועמ"ש דינה זילבר שהחלה את פסטיבל ההפרדה באותם ימים במכתב שנראה היה יותר כמו מאמר מערכת בהארץ ופחות כחוות דעת משפטית. "האירוע תוכנן להתקיים בעיר תל אביב", כתבה זילבר, "עיר שחרטה על דגלה ואף מזוהה יותר מכל עם ערכי השוויון והפלורליזם. בכיכר רבין, שהיא 'כיכר העיר המרכזית' במלוא מובן הביטוי, אתר המזוהה עם אירועים וטקסים ממלכתיים, ועל מפתן דלתה של עיריית תל אביב ממש – דבר המחדד את הצרימה הציבורית".

זילבר נדמתה אז לעיני הציבור הכללי כמי שנלחמת באומץ נגד הליך מואץ של הדתה: באוטובוסים בירושלים, ברחובות בית שמש, ובכיכר רבין בתל אביב. מנדלבליט שהבין כי נקלע לזירת מטענים, העדיף לברוח לארה"ב ולמסמס את המילה שנתן לנציגים החרדים. אז מה נשתנה? נראה כי העובדה שהסבב הנוכחי התקיים כשהחרדים מצויים תחת מתקפה רב מערכתית, גרמה לנציגות החרדית להתנהל בתבונה. גם זירת המאבק – לא בכיכר העיר בתל-אביב, לטובת אירוע בהפרדה שנועד לציבור הכללי, אלא למען מופע המתקיים אי שם בפריפריה, עם זמר חסידי עטור פאות, הפונה רק למגזר החרדי, הפכה את המאבק החרדי ללגיטימי ושינתה את האווירה. כשהציבור הכללי הבין שהחרדים לא מבקשים להשתלט על רשות הרבים הישראלית אלא אך ורק לשמר את זכותם לקיים אירועים בהפרדה בחצר החרדית, גם מנדלבליט גילה לפתע את האור והעז לפרסם את עמדתו הסותרת, בזכות קיום אירועים בהפרדה לחרדים.

מנדלבליט מדגיש כי חוות דעתו – או שמא: דתו – היא למעשה, "עמדת ביניים אשר תעמוד בתוקפה עד לקיומו של דיון משפטי עקרוני ומקיף בסוגיה". מי שמעוניין בכך שהזמני יהפוך לקבוע, ומייחל להוסיף אי-אלו תיקונים לאחר הבחירות שיאפשרו גם עריכת זיצים לבחורי הישיבות, מוזמן להוסיף ולגלות מידה של צניעות – ולא (רק) בלבוש, אלא בהתנהלות הציבורית. 

שלום בבית הקיט

הדרמה האמיתית של שלהי החופשה לא התרחשה השבוע בישיבת הקבינט בת ארבע השעות ואפילו לא בגזיזת שפמו של עמיר פרץ, שהקנתה לו שתי דקות פריים-טיים נואשות. את שלוש השעות המרתקות ביותר בבין-הזמנים, העבירו שניים שמתחזקים סכסוך שמתפרש על פני שלושה עשורים ויותר: מאיר פרוש מאגו"י ואריה דרעי מש"ס. שלוש שעות תמימות הם ישבו בבית הקיט של דרעי בספסופה לשיח שהאיש השלישי בחדר – המפייס הלאומי מאיר רובינשטיין מביתר עילית שעלה השבוע מהליגה המקומית לליגת העל – הגדיר מראש כמשימה של "ניקוי המוגלה".

במשך שלושה עשורים הפך הפצע הפתוח לנמק. תולדות הסכסוך אי שם, בימים בהם כיהן דרעי כשר הצעיר בישראל, בה בשעה שמאיר פרוש הינוקא שימש כסגן ראש עיריית ירושלים. דרעי האמין מאז ומעולם ששלושה היו באותה עצה שהובילה לפתיחת החקירות נגדו – שלושתם מעיריית ירושלים לשעבר, ומאיר פרוש הוא הניצול היחיד מביניהם שנותר לפליטה: ארנן יקותיאלי מ'רצ' מנוחתו עדן, שמואל מאיר מהמפד"ל ז"ל, ומאיר פרוש מאגודת ישראל יבדל"א. עד לפגישה בשני שעבר דרעי היה סמוך ובטוח שאלמלא שלושתם יחד וכל אחד לחוד פנו והתלוננו, הוא לא היה מוכתר מעולם כ"זכאי" על ידי מרן זצ"ל. גרסת דרעי הובאה פה בעבר. למאיר פרוש, לראשונה, ניתנה זכות התגובה – והוא עשה זאת בצירוף נספחים ואסמכתאות שנשלפו מגנזך שלומי אמונים ברחוב פרס ובעיקר מנבכי זכרונו הפוליטי של בור הסוד שאינו מאבד טיפה.

מי שמכיר את נהרות האיבה שזרמו בין דרעי לפרוש מאז, לא יכול להמעיט בחשיבותה של הסולחה שנערכה בסופ"ש שעבר על ארוחת בוקר דשנה בספסופה. שרשרת הפיגועים ופעולות התגמול של השניים במשך השנים – מהתמודדותו של דרעי על עיריית ירושלים שנועדה כדי לתקוע אצבע בעין ועד לשתי התבוסות שספג דרעי באלעד מידי המשפחה – העידו היטב על עומק השנאה, על גודל הטינה.

השלום שהתחיל בבית (הקיט), הוא לא פחות מאשר דרמה פנים-חרדית במלוא מובן המילה. חיבור ושיתוף פעולה בין שני הפוליטיקאים המנוסים הללו, ובפרט בתחום הביצועי-פרלמנטרי, יכול להניב רק טוב לציבור שולחיהם, וגם להם. פרוש שנאלץ תמיד לחפש חיבורים חדשים (וכשרים) מחוץ לאגודה, יכול לפזול מעתה לש"ס, אחרי התקררות היחסים עם השותפים הטבעיים מדגל. דרעי אומנם העריך במהלך השיחה, בעודף אופטימיות, כי נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה והחרדים יהיו בתוכה, אך גם הוא מודע לערפל שמעבר לאופק, הן ברמה הציבורית-פוליטית והן ברמה האישית-משפטית. כמו בחזית הצבאית שדרעי מכיר מדיוני הקבינט כך בזירה המגזרית – בשעת משבר לאומי בגבולות, טוב לצמצם חזיתות פנימיות.

בתקופה הקרובה ידקדקו השניים זה בכבודו של זה כחוט השערה. מאיר פרוש שמקפיד על תזונה נטולת פחמימות, שבר את הצום ונהנה בפה מלא ממטעמי הפוקצ'ה הביתיים של הגברת דרעי – כשהוא נזהר שלא למולל את הבצק בידיו כמעשה הגברת נתניהו. ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין ששמר במשך שלושה שבועות על דממת אלחוט שסייעה להצלחת המהלך, חרף מערימי המכשולים ומטמיני המוקשים מבית ומחוץ, עוד ניסה לשמור על עמימות גם בסיומה של הפגישה כדי להבטיח את הצלחת המהלך בשטח. "מי צילם?", שאל דרעי את רובינשטיין בסיום – וכשבן השיח משלומי אמונים השיב כשומר סוד, "לא אני, אל תדאג, אין תמונות", הגיב דרעי: "אדרבה. צלמו, צלמו. שיידעו וייראו כולם. צריך שיהיו תמונות וצריך שיופצו כדי שכולם בשטח יבינו שפנינו לשיתוף פעולה ולא למלחמה". ממש: צילומי התעמולה.

אז תמונה היסטורית יש, גם אם חשוכה קמעא כפי שחוזות עיניכם, אך השאלה שנותרה פתוחה היא איך תיראה תמונת המצב, לא מחר-מחרתיים אלא בעוד חודש-חודשיים. מבחנם הגדול של השניים יהיה בדרך שבה יתמודדו עם המשבר הפוליטי הבא שיפרוץ בוודאות בין שתי התנועות החרדיות – ש"ס ושלומי אמונים – שאולי יותר מכולן, הכיבוש הפוליטי, הוא אחד ממרכיבי היסוד של זהותן.

הטור המלא של עו"ד אבי בלום מתפרסם מדי יום רביעי במוספי רשת 'קו עיתונות' ובפרסום-ערב מוקדם באתר 'כל הזמן'

השארת תגובה