הבעת אמון במקום אכזבה

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לעיתים, הורים המאוכזבים מהתנהגותו החברתית של הבן או מהישגיו בלימודיו מטיחים בו מילים הגורמות לו לאבד את התקווה להצליח, וממילא גם את החשק ואת הרצון להשקיע. ומכאן קצרה הדרך לבעיות משמעת. משום שילד החי בתחושה שאינו מוערך בעיני הוריו ומוריו, מפתח ריחוק רגשי מהם, ומכאן קצרה הדרך לאי ציות מוחלט לדבריהם.

אמנם לעיתים המבוגר חש שאין באפשרותו להעריך ילד זה לאור התנהגותו השלילית באופן קבוע, הישגיו הלימודיים הנמוכים, או מכל סיבה אחרת.

אולם יש לזכור שבכל ילד ישנה נקודה טובה, שאם נביט בה נראה את האור הגדול הטמון באדם זה שלפנינו. ואם לא די בכך, לא פעם מתברר בהגיע הילד לבגרותו שאפילו בחיסרון עצמו מסתתר יתרון, ובלבד שהוריו ומוריו לא גרמו לו בילדותו לשבר נפשי בגלל מה שנתפס בעיניהם כחיסרון.

לא מעט ילדים שהוגדרו בילדותם כהיפראקטיביים וחסרי מנוח, נעשו בבגרותם יזמים מוצלחים שהקימו פרויקטים אדירים או מפעלי חסד בהיקפים רחבים – דווקא בזכות האופי הפעיל והבלתי רגוע שבוער בתוכם.

והנה מעשה שסיפר הרב הצדיק רבי אברהם יפה'ן זצ"ל ממה שראו עיניו: בעיירתו שברוסיה היה בחור שהתקשה בלימודיו, ובעיקר בלימודי מתמטיקה וחשבון. מוחו לא הצליח לקלוט אפילו תרגילים פשוטים של חיבור וחיסור, ועל אחת כמה וכמה כפל וחילוק. הכל ריחמו עליו, והוריו נזפו בו תדיר מה יהיה בסופו, הרי אפילו חנווני לא יוכל להיות. אולם הבחור היה חדור שמחת חיים ומפזר אמירות של אמונה ובטחון, באומרו: מי שנותן חיים יתן גם מזון.

והנה יום אחד רעשה כל העיירה: בפעם הראשונה בחייו שמילא כרטיס הגרלה, סימן הבחור את שלושת המספרים שעלו בגורל, וזכה בפרס הראשון בסך חמשת אלפי רובל. מדובר היה בהון עתק שמאפשר לזוכה בו לחיות בטוב ובנעימים מתוך עושר וכבוד כל חייו.

לתמיהת רבים איך הצליח, הסביר: "האמת שמעולם לא עלה בדעתי להשתתף בהגרלה, אך בחלום הלילה ראיתי את המספרים שבע עשרה, שמונה עשרה, שלוש מאות ושבעים, והבנתי שהם מספרי המזל". תמהו השומעים: "אבל היו רק שלוש ספרות לניחוש?!".

חייך ואמר: צירפתי את המספרים הללו ויצא לי ארבע מאות וחמש עשרה. סימנתי את שלוש הספרות: 415, וזכיתי. ערכו האנשים חישוב מהיר וקראו: "אבל התוצאה מחיבור המספרים היא 405 בלבד?!". התאכזב הבחור: "אה, ככה?! לא ידעתי", ומיד התעשת והכריז: "איזה מזל שאינני יודע חשבון!…"

למד מזה רבי אברהם: איננו יודעים מה טוב ומה רע. החיסרון עלול להתברר כמעלה. אין עלינו אלא ללכת בתום, ולהאמין שכל אדם קיבל את הכלים הטובים ביותר עבורו.

ועל הממציא הנודע תומס אדיסון, מי שלזכותו נזקפת המצאת הנורה החשמלית ועוד אין ספור המצאות, מספרים שכאשר אמו האלמנה נפטרה, היה הבן כבר עשיר ומפורסם בכל העולם. וכשסידר את בית אמו, ראוהו מוציא פיסת נייר ישנה ובלוייה מאחת המגירות, וכשסיים לקוראה פרץ בבכי סוער.

התברר שבילדותו, כאשר היה תלמיד בכתה א', קיבל מהמורה פתק לאמו. הילד שעדיין לא ידע לקרוא שאל את אמו מה כתוב בפתק, והיא הקריאה לו: "אמא יקרה, בנך ילד נפלא ומוכשר מאד. ומאחר שאין לנו בבית הספר כלים לעזור לו לקדם אותו כראוי, אנו מבקשים שלא לשולחו מחר ללימודים, ולמצוא עבורו מסגרת אחרת". ואכן, הוא שהה בבית חודשים אחדים עד שאמו מצאה לו מוסד לימודי אחר.

כעת, אמר הממציא הגדול, מצאתי את אותו הפתק, ואני קורא: "אמא יקרה, בנך ילד מופרע שאינו מסוגל לשבת רגע אחד במנוחה. הוא מפריע בשיעורים למורה ולכל חבריו, והוחלט להרחיקו מהלימודים בבית ספרנו. אנו מבקשים שלא לשולחו מחר ללימודים, ולמצוא עבורו מסגרת אחרת".

אני זוכר את עצמי כילד רגיש ופגיע. אילו הייתה אמי מקריאה את הפתק המקורי, הייתי מתייאש מעצמי ולא היה יוצא ממני מאומה! סיים המדען המבריק את דבריו.

ולהבדיל, בעולם התורה קמו אין ספור גאוני עולם שבילדותם היו חסרי כישרונות והוגדרו למטה מבינוניים, או חסרי מנוח והוגדרו כשובבים חסרי תקוה ועתיד, אולם מאחר שהסובבים אותם מעולם המבוגרים, כגון הוריהם או מוריהם, ואפילו מורה אחד, האמינו בהם וביכולותיהם, גם הילד האמין בעצמו, הטמין את עצמו באוהלה של תורה ושקע בלימוד, ובהגיעו לבגרותו פרצו כל מעלותיו הנסתרות החוצה, והתברר לעין כל שדווקא המרץ הבלתי נלאה שהיה קיים ובוער בילד חסר הכישרונות, הביא אותו לעמל תורה עצום במרץ רב, והעלה אותו לגבהים רוחניים בלתי נתפסים עד שהוכרז כאחד מגדולי הדור.

הרי לפנינו מוסר השכל, שלא לנו לשפוט מי מוצלח ומי בלתי מוצלח, על פי הכלים שהילד קיבל. עלינו לזהות את הנקודה הטובה שבכל ילד, להעצים אותה בעינינו ובעיניו, לשבחו ולפארו, ובכך להעניק בטחון עצמי ושמחת חיים.

***

אמנם במקביל לחיזוק והעצמת הילד, על הוריו ומוריו מוטלת הזכות והחובה לבדוק כיצד ניתן לעזור לו. יש לזכור שלא כל תלמיד שאינו מגיע להישגים גבוהים, הוא ילד המזלזל בלימודים.

כאשר מתגלית אי עמידה רציפה באתגרים הלימודיים, יש לבחון תחילה אם אין גורם עקיף הגורם לכך. בכתות הראשונות של בית הספר היסודי יש לבדוק סיבות פשוטות, כמו: אם אין בעיית ראיה, או בעיית שמיעה, או חוסר שינה, או מחסור בברזל. במקרים רבים התברר כי מאחר שהילד חסר ניסיון חיים, הוא אינו חש מצד עצמו את הסיבה הטכנית שבגללה אינו מבין את הסבר המורה. הוא אפילו אינו יודע שאינו רואה את האותיות שעל הלוח, משום שמעולם לא חוה חוויה אחרת ואינו יודע מה אחרים רואים. וכך גם לגבי שמיעה וכל סוג של בעיה טכנית אחרת. במקרים רבים התברר שבדיקת שמיעה או ראיה חשפה את שורש הבעיה, וטיפול פשוט בצורת משקפי ראיה, או מכשיר עזר לשמיעה, שינה בזמן או תוספת ברזל, העלה את הילד על דרך המלך.

וכאמור, גם כאשר בדיקה יסודית מלמדת שלא קיימת שום בעיה טכנית שבידינו לפותרה, פעמים רבות מדובר בילדים בעלי יכולת מעולה ונפלאה אחרת, שאינה מתבטאת בלימודים העיוניים. לעיתים מתברר שהילד מתאים מאוד ונמשך מאוד ללימוד תחום מסוים שאינו עיוני גמור, ושילובו בחוג או במסגרת מתאימה, ממלא אותו בשמחה ובסיפוק, ומעניק לו את הרצון ואת הביטחון ללמוד ולהתאמץ גם במה שקשה לו יותר לקלוט.

במקרים בהם התברר בוודאות שמדובר בילד המסוגל להגיע להישגים גבוהים, אלא שהוא מתעצל ואינו משקיע, במקום להטיח בו מילים בוטות ופוגעניות, המובילות את הילד לחוסר ביטחון, לתחושת אומללות ולאכזבה מעצמו ומהמערכת הלימודית בכללותה, יש להשתמש בחיזוקים באמצעות דברי שבח אמיתיים על ההישגים שהוא כן מגיע אליהם. וכשמשבחים, אין לשלב דברי עלבון על העבר בדברי השבח על ההישג הנוכחי. עדיף לומר: "תמיד ידעתי שיש לי ילד חכם ונבון! השקעת והצלחת! כמה נפלא שאתה מסוגל ויכול להגיע להישגים נפלאים באמצעות השקעה", מלומר: "אתה רואה שאתה מסוגל? אז למה אתה תמיד לא משקיע?". יש לזכור שהבעת אמון ביכולותיו של הילד, יוצרים אצלו רצון עז להצדיק ולהוכיח את האמון שניתן בו.

וקל וחומר שאין בשום פנים ואופן להטיח בילד, תהיה התנהגותו אשר תהיה, את המילים: "אתה ילד רע!" ואפילו במקרים קיצוניים בהם התנהגותו חצתה את כל הגבולות.

משום שלאמיתו של דבר כל ילד טהור וטוב הוא. אלא שאם קשה לו והוא מתמודד עם משהו, שיטות ההסתרה המצויות בקרב מבוגרים משום שיקולי ה"איך איראה" ו"מה יגידו", אינן מפותחות אצלו, והוא מוציא ומבטא את קשייו באופן גלוי.

וכך, בעיני הוריו ומחנכיו הוא נראה כילד רע, אבל הוא אינו רע. הוא ילד שקשה לו וזקוק לעזרה. האסון הגדול הוא שמאחר שגם הוא עצמו אינו יודע להגדיר את מצבו, הוא נוטה להאמין לדברי המבוגרים שהוא ילד רע, ומשתכנע בעצמו שהוא כזה לאור התנהגותם המעליבה והפוגענית של המבוגרים כלפיו. וכאשר הדימוי שלו בעיני עצמו הוא: "אני ילד רע שתפקידו להפריע ולהזיק וכולו כישלון", הוא עובר להתנהגות המתאימה להגדרה נוראה זו.

היטיב להגדיר זאת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וכפי ששמעתי מפיו במעמד מענה לשאלות בציבור: "אין ילד רע, יש ילד שעושים אותו רע!".

תגובה אחת
  1. כל מילה בסלע ניתוח מידויק של המציאות ממליץ לכל הורה לקרא את המאמר במיוחד הורים מתחילים.

השארת תגובה