מציר המתפללים לציר המתפתלים

לשכת היועמ"ש לממשלה ממוקמת בציר ההליכה של המסדרון המוביל ללשכת שר המשפטים • שקד שהחלה את הקריירה אצל האיש שהקלטתו-אומנותו, הבינה מיד את עוצמת הפיגוע ומיהרה לשחזר את כל שיחותיה / עו״ד אבי בלום בסיכומו של שבוע סוער

פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת אוקראינה היוצא Volodymyr Groysman ואירוע חדשנות עם אנשי הייטק בקייב. צילום עמוס בן גרשום לעמ (1)
פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת אוקראינה היוצא Volodymyr Groysman ואירוע חדשנות עם אנשי הייטק בקייב. צילום עמוס בן גרשום לעמ (1)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

איילת שקד לא האמינה שזה קורה לה. הפרסום בהארץ עם רמיזות להקלטות המעידות על עסקת הנאמנות שהוצעה מטעמה לראש-הממשלה – צירופה לליכוד בתמורה להפעלת השפעתה על היועמ״ש מנדלבליט כדי לדאוג לחסינות נתניהו – תפס אותה לא מוכנה. את השפל של פרשת אפי נווה, היא צלחה כמו טפלון שדבר לא נדבק בו. השותפות עם יו"ר הלשכה נתפסה כאמצעי לקידום מטרה אך שקד עצמה, הצליחה גם אז לשמר את האינטגריטי האישי שלה ואת שמה הטוב כשרה, והנה לפתע, הוא-הא-מי-זה-בא.

אחרי שביהמ"ש התיר למפגינים בפתח-תקווה לנוע בציר המתפללים של היועמ"ש מנדלבליט בדרך לבית-הכנסת, ניתן לכנות השבוע את כל מה שקורה סביב פרשת שקד – כמו גם את שאר פרשיות השבוע, מביקור ביבי באוקראינה ועד למהומות בכחול לבן – כ"ציר המתפתלים". מי שעקב אחר תגובתה הראשונית של שקד זיהה נימה של היסוס. כמי שהחלה את הקריירה אצל האיש שהקלטתו-אומנותו, כפי שראינו כולנו בפרשת נוני, שקד ניסתה לשחזר כל אות ומילה שיצאו מפיה במרוצת החודשים האחרונים. רק אחרי שהוברר לרווחתה היחסית כי הדובר הוא כנראה אחד מנהגיה – שוחררה התגובה ולפיה: "אם הדברים שמצוטטים נאמרו על ידי אדם כזה או אחר, הם חמורים בהחלט, אך אין להם קשר אליי ולא נאמרו בידיעתי". כלקח ליתר הפוליטיקאים ניתן לסכם ולומר: ליד הנהגים, שותקים.

אין זו הפעם הראשונה בה משורבבים הפרקליטות והיועמ"ש לדילים ועסקאות. מפרשת בר-און חברון הזכורה לכולנו משנות התשעים ועד לסיפורי הפרקליטה אביה אלף באישומי האדמו"ר החילוני אביגדור ליברמן שרוחץ בניקיון תיקיו – ואולי בכלל נכון יותר לומר: בנכיון תיקיו. שמו של מנדלבליט עצמו, כפרקליט צבאי ראשי, שורבב לפרשת אשכנזי-הרפז, כאשר החשדות שבגינן נחקר בשעתו סימנו אותו כמי שעדכן לכאורה את הרמטכ"ל בנוגע לתיקים המתנהלים בעניינו.

רק השבוע שמענו את כוכב מופעי ההפרדה, הח"כ והדוקטורנט למשפטים משה ארבל מאשים את הגורמים בפרקליטות שהדליפו בסופ"ש האחרון את דבר הכוונה להגיש כתב אישום נגד דרעי – במגמתיות מכוונת על גבול הפלילים. "ההדלפה בעת הזאת, לפני הבחירות ובעיצומה של המתקפה המשפטית שלנו בפרשת ההפרדה, מכוונת, מגמתית וגם פלילית", טען המשפטן והח"כ מש"ס, שלא נוהג להשמיע כדבר שבשגרה נאומי די-ניין סטייל מוטי יוגב, בגנותה של מערכת המשפט.

לשכת היועמ"ש לממשלה ממוקמת בציר ההליכה של המסדרון המוביל ללשכת שר המשפטים – בדרך ששקד עשתה כמעט מדי יום במשך ארבע שנים. בבניין הממוקם מול בית-המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים, לא נרקמות יותר מדי חברויות, והיחסים בין שקד למנדלבליט היו ייחודיים – בהשוואה לתקופות כהונה של שרי משפטים ויועמ"שים קודמים. גאוותה של שקד הייתה בכך ששמרה על יחסי עבודה תקינים חרף המהפכה שיזמה בזהות מינוי השופטים. הפרסום פוגע לה אפוא בעקב האכילס, דווקא בדברים שהיא דשה בעקביה – בפרפרזה לפרשת השבוע המקראית. בפרשייה הנוכחית, כמו בפרשיות עבר, המעורבים מכחישים כל קשר לנטען, אך הנזק התדמיתי, נגרם מהפרסום כשלעצמו, ללא צורך בהוכחות.

רק בשבוע שעבר הועברו מלשכת נתניהו ללשכת שקד מסרים של פיוס שהחזיקו מעמד למשך יום-יומיים, עד לסבב הלחימה הבא – כמעט כמו ברצועה. אפרופו עולם הדימויים העזתי, בסביבתה של שקד לא קונים את הסברי מקורבי נתניהו על כך שמדובר במתקפה עצמאית של פלג סורר שאין עליו שליטה. שקד, כמו צה"ל בהודעות התגובה האוטומטיות, תגיב בעוצמה (יהודית) במועד ובתזמון שתמצא לנכון. החל מהשבוע – כשנתניהו מונה את אצבעות תומכי החסינות, הוא יכול להתייחס לשקד כמי שתעשה הכל כדי להשיב לו כגמולו. בסביבתה מעריכים שאצל נתניהו הולכת ומבשילה ההבנה שקואליציית ה-61 מתרחקת וממילא לא תהיה אפקטיבית לענייני החסינות לאור נוכחותם בתמונה של בנט ושקד. בני גנץ כגרוש פוטנציאלי מלפיד ויעד לחבירה עתידית, קורץ בהרבה, ולא רק בעיניו אלא גם בגמגום שפתיו.

ורטיגו בקוקפיט

 אז בסוף, בבחירות המיותרות והמזיקות הללו, הבחירה תהיה בין טרפת הקוקפיט של גנץ ולפיד לבין טירוף הקוקפיט בטיסות רה"מ ורעייתו. רק על העליבות הזאת – הבוחר הישראלי צריך לדרוש שכירת חברת חקירות. כחול-לבן נראתה השבוע יותר כמו שחור-לבן וגם דגל המדינה התכול בו נופף ביבי באוקראינה הורד לחצי התורן של שרה.

כל מי ששהה אי פעם בטיסות רה"מ מודע לדרישותיה המיוחדות של הרעייה, שתוארו גם פה, במרוצת השנים כעדות ממקור ראשון. באחת מהפעמים, החתום מעלה לצד חובשי כיפה נוספים, הגיע בנשימה טרופה לארץ הקודש ערב כניסת השבת, היישר לקידוש ולבציעת החלה. לא משום שהגבירה זלזלה בכבודה של חלה יהודית – שאפילו הגברת לפיד מפרישה, אלא בשל המחויבות המלכותית לבצע עצירה מיוחדת בין אחד מארמונות הפאר האירופיים בהם נועד בעלה עם אחד מראשי המדינות, לבין שדה התעופה. הכל על מנת שראש-הממשלה והרעייה ינועו שניהם יחד, ולא חס וחלילה כל אחד לחוד, בשיירה הממלכתית מהמלון לשדה התעופה.

ועדיין, בואו נדבר על ההבדלים – שבולטים כל כך בין הנהגות המפלגות, משמאל ומימין. אצל גנץ ולפיד, הטרפת נוגעת במנהיגים עצמם, שנראים ממש כארזים בשלכת. לפני שבועיים צוטטו כאן דבריו של בכיר בכחול לבן שהבהיר כי יעדיף שותפות עם החרדים על פני שותפות עם איווט, ואפילו עם לפיד. הרמיזות בנוגע לירי בתוך הקוקפיט מרובה הטייסים והנווטים שמושכים את ההגאים לכל הכיוונים, נשמעו אז כמו מורשת קרב של החברים האוזר והנדל שחוו על בשרם המצולק את מאורעות לשכת רה"מ המכהן. הפרנויה הלמה את מיטב הסיפורים והעלילות שהודבקו במשך השנים למתגוררים כיום ברחוב בלפור, והנה – היא נגלית לעינינו במלוא עליבותה, גם בביתו של המושבניק מכפר אחים, שקם כדי לקרוא על ביבי תיגר. (לא כץ. גנץ).

מי ששוחח עם הגורמים המקורבים ביותר לגנץ בשבועות האחרונים מודע לכך שאת האצבע המאשימה הם לא מפנים לעברו של נתניהו אלא לעברם של שניים מחברי הקוקפיט, שמאלצים את גנץ פעם אחר פעם לנחות נחיתת חירום תקשורתית. התחקירים העיתונאיים שפורסמו – ואלה שמצויים בצנרת מוכנים לשיגור כמו רקטה מוטמנת ברצועה, עם חברי חולייה המצוידים בסבלנות יתירה, נוגעים באותן נקודות רגישות שהתקשורת הישראלית נהנית כל כך לתקוף – כשמדובר בנתניהו ובעיקר ברעייתו. אצל נתניהו זה הופך לעיסוק אובססיבי של כל העולם ואשתו (של ביבי). מעניין איך יתפתחו הדברים בכל הנוגע ליחסים המורכבים בתוך הקוקפיט האישי של גנץ.

אבודים בטוקיו

מטוקיו הרחוקה נראה לפיד השבוע כמי שמבצע במפלגתו חרקירי. ההיסטוריה הפוליטית הישראלית רוויה במאבקים יצריים בין מספרי 1 ל-2, למעט נתניהו, שבעשור האחרון הצליח לגמד את שריו עד שלא נותר אף ארז בן דמותו, בסביבתו. האחרון שקרא תיגר וכינה את הליכוד תחת נתניהו, מפלגת הבעת' הסורית – היה סילבן שלום, מנוחתו הפוליטית עדן אי שם בין הים לירקון.

אם את היחסים בין מספרי אחת לשתיים, דוגמת פרס ורבין, אפיינה בעיקר איבה, הרי שבמקרה של גנץ ולפיד מדובר בעיקר בחוסר הערכה. הגורמים בסביבתו של לפיד שלא המריאו השבוע לפייק-שליחות-מדינית ונותרו בישראל הלוהטת, לא נותרים חייבים. שם מסמנים את גנץ כחוליה החלשה ומדברים כמעט בגלוי על כך שאי אפשר להותיר את האיש בדד מול מיקרופון פתוח והבזק מצלמה. היחס למנהיג הוא כאל ייצור גולמי, חצי-תבוני, שסגולתו המרכזית היא קומתו הגבוהה, עיניו התכולות ופניו המצודדות. כפלקט הוא משרת את המטרה, עד לרגע בו פיו נפער לרווחה. לפיד היה שמח אם גנץ, כדרעי המושמץ בשעתו על-ידו, היה שומר מעתה ועד לבחירות על זכות השתיקה.

לא מדובר רק בהחלקות הלשוניות, שבפעם-פעמיים הראשונות נדמו כמו דאחקות חביבות עד שהצטברו והפכו למטרידות. גם בנושאים המהותיים גנץ מעביר את כל המסרים הלא נכונים. אם יש מסר אחד שאיתו כחול-לבן יכולה לבצר את מעמדה סביב הספרה שלושים, הרי זה התייצבותה בראש מחנה ה"רק לא ביבי". העובדה שפעם אחר פעם, גנץ מעביר את המסר ההפוך ופולט כנראה את שהוא חושב – בנוגע לחבירה עתידית לנתניהו, מדברת בעד עצמה ובעיקר בעד עצמו (של הדובר).

לא רק בסביבת אזור החיוג של יש עתיד מטוקיו, אלא גם באזור החיוג של חוסן לישראל, נגזרה על האיש השבוע שתיקת מראיינים כללית. המשפט המפורסם ולפיו אף אחד עוד לא הצטער על ראיון שהוא לא נתן – כמו נולד עבור המועמד של כחול-לבן לראשות הממשלה.

למרבה הפלא, הטרפת בכחול לבן שנמרחה השבוע בכותרות הראשיות של ביטאון (ראש ממשלת) ישראל היום ובלית ברירה אפילו בלפידון ידיעות אחרונות, לא משפיעה לעת עתה על עקומת המנדטים של כחול לבן בסקרים – שנותרת כשהייתה. הנתון הזה מלמד עד כמה גדול הייאוש במחנה ה'רק לא ביבי' שנצמד לקברניטי הקוקפיט גם כשדליקה פורצת בכל המנועים. בהתחשב בכך שהאלטרנטיבה לבריחת המצביעים, היא בין השאר למפלגתו של בן הברית המולדבי איווט ליברמן שממשיך לשפוך גלונים של נפט למדורת ההסתה ומאמין שכוחו הפוטנציאלי עומד על כחמישה עשר מנדטים – לא בטוח שהנתון הזה רע בהכרח לחרדים.

איווט אמר השבוע את דברו כשחתם על הסכם עודפים עם כחול לבן, ובהפוך על הפוך קרץ בכך דווקא למצביעי יש עתיד לשעבר. ועל-אף הסכם העודפים, עדיפים קולותיהם של מצביעים אנטי-חרדיים שמתפזרים בין גנץ ולפיד, יעלון ואשכנזי לבין מצביעים מוסתים הנוהרים לאיווט באוטובוסי השבת ונספרים נטו כברוטו – ללא ניכוי של גנץ ויעלון, מע"מ וביטוח לאומי.

החלה האוקראינית

 בשבוע הראשון בו נראה נתניהו כמי שמצליח סוף-סוף ליטול את מושכות סדר היום וליצור אופק תקשורתי מדיני, באה פרשת "החלה האוקראינית" של רעייתו שרה והחמיצה את העיסה. מסעותיו של ביבי לחו"ל כרוכים תמיד בסיכוי המהול בסיכון. בבלוריתו כראש-ממשלה, כל ביקור שלו הוא הצלחה תקשורתית מובטחת. בפדחתו כבעלה של הגברת הראשונה, חשיפתה לאור הזרקורים במהלך הטיסה והשהייה, היא פוטנציאל קבוע לפיגוע תקשורתי.

השר זאב אלקין, דובר השפה, שהשתתף בביקור – על-אף שלא שהה על מטוס ראש-הממשלה ואוזניו לא שמעו את כפל ההכרזות והברכות לשלומה של הגברת הראשונה – לא נחשב מעולם לסנצ'ו-פנצ'ו של ראש הממשלה והגברת הראשונה. "זה היה ביקור יוצא מן הכלל", העיד אלקין שנחשב בעבר למתורגמן הרשמי (והיצירתי למדי, כך מספרים) בטיסות נתניהו למדינות חבר העמים לשעבר ורוסיה בראשן. "קודם כל, ההנהגה באוקראינה יהודית כולה. מהנשיא וראש-הממשלה ועד ליו"ר האופוזיציה. זו תופעה מדהימה. בסקרים שנערכו פה ערב הבחירות האחרונות, הזהות היהודית לא הייתה פקטור ולכן אפילו לא היה קמפיין נגד אחד המועמדים בעניין הזהות היהודית", סיפר אלקין. באוקראינה האנטישמית, מכל העמים: זה טוב – יהודים. מי היה מאמין.

את פרשת זריקת החלה שהוגשה לה עם הנחיתה, אלקין הגדיר כאפיזודה שלא העיבה על הביקור. "הבכירים האוקראינים עמם נפגשנו לא הבינו על מה המהומה. התקשורת האוקראינית יצאה מגדרה לשבח את הביקור ואני חייב לומר שכל הסיפור על הפגיעה כביכול של שרה נתניהו במסורת האוקראינית התחיל מהתקשורת הישראלית. התקשורת האוקראינית ציטטה את מה שנכתב אצלנו ולא להיפך".

אלקין תיאר גם את האקט עצמו כחוסר שימת לב ולא כזלזול מופגן. מי מהקוראים שמכיר את תופעת חלוקת הטבק בבית הכנסת ביום השבת, יודע במה מדובר. מחלק הטבק הסדרתי מבזיק גודש טבק בין אצבעות המתפלל שאינו מסוגל להתנגד, וברגע שהוא מסובב את הגב, המתפלל-המתעטש מפזר את הטבק לכל עבר מתחת לשולחן. עודף רגישות מעולם לא אפיין את הגברת הראשונה – אך מכאן ועד להפיכת התקרית למלחמת קרים השנייה הדרך רחוקה.

אי אפשר כמובן שלא לחזור להשוואה בין מעללי הקוקפיט של גנץ ולפיד לעלילות הקוקפיט של ביבי ושרה. איפה החבורה המסוכסכת של כחול לבן ואיפה ראש-הממשלה שהמרחק בינו לבינם, הוא כמרחק שבין ארז לאזובי הקיר. כל מי שנלווה אי פעם למסעות רה"מ בחו"ל מבין שאכן עסקינן במנהיג מליגה אחרת.

צריך להיות קצת פחות ציני, ולא בהכרח ציוני גאה, כדי לחוש רוממות רוח יהודית כשרואים כיצד מייצג נתניהו את ישראל בין העמים. הופעה של נתניהו, בפני כל ראש-ממשלה ונשיא, ממנהיגי המעצמות ועד לאחרון ראשי המדינות, היא חוויה יוצאת דופן שכמותה זכורה רק למי שנלווה למסעותיו של הנשיא המנוח פרס (מינוס הוויתורים המדיניים – שהוא בעצם פלוס). הקלאסה והגינונים, הממלכתיות והנימוסים. על כל אלה לא תשמעו ותקראו מילה בתקשורת העוינת שתתמקד תמיד רק במעלליה של הגברת הראשונה ולא בהופעה יוצאת הדופן של בעלה. דומה הדבר לתיאור אובססיבי של מבקר מסעדות המקדיש את כל טור הביקורת לתיאור טעמי החלה בפתיח הסעודה, ולא למנות השף ממסעדת מישלן שמוגשות לאחריה. על המר – מלל בלי סוף, ואף מילה על המתוק. על כל אלה, על כל אלה.

אז מה הפלא שהחרדים המורגלים בכך שכל פגם מקרבם מובלט לרע בעוד כל טוב מודחק ומוסתר – חשים קרבה כה עזה ועמוקה לראש-הממשלה? כל מתקפה על האיש, שבאה לרוב מפיהם ומפי כתבם של אלה שמשמיצים חלופות, אותנו ואותו, פורטת לנו על מיתרי הקיפוח התקשורתי. פרשיות ביבי, הן בזעיר אנפין הסיפור שלנו.

חשבון רפש

פתחנו עם כוכב מופעי ההפרדה ח"כ משה ארבל – שני רק לזמר מוטי שטיינמץ בכבודו ובעצמו – ועמו גם נסיים. את הדברים שהוא השמיע השבוע, ראוי לגזור ולשמור: "אם יש דבר אחד שאנחנו החרדים טעינו בו, זה שחשבנו בתקופה מסוימת שהיה פה טוב מדי – שאנחנו בעלי הבית. אנחנו עדיין מיעוט במדינת ישראל, אנו צריכים לזכור שאנו מיעוט ולהתנהג כמיעוט".

לפני כשמונה שנים, בעיצומה של פרשת אוטובוס המהדרין ובשיאה של סערת היריקה בבית שמש, התארחתי לסיור בן עשרה ימים בארה"ב ותיארתי איך הכותרות בעיתונות האמריקאית עסקו באירניזציה של ישראל הליברלית – ההופכת לאיטה למדינת הלכה, הרבה לפני ששר התחבורה סמוטריץ' היה בסביבה. מייקל אורן, השגריר המוצלח דאז שהפך ברבות הימים לח"כ אלמוני ב'כולנו', תיאר בשעתו איך הוא נשאל על כך שוב ושוב בשיחותיו עם בכירי הממשל: "בכל מקום, עם כל מי ששוחחתי בגבעת הקפיטול, מסתכלים עלינו כאילו אנחנו בישראל, מידרדרים לעבר קיצוניות מסוכנת, כמו במרחב הערבי סביבנו. הסיפור של ההפרדה באוטובוסֿ, פורט לאמריקאים על הנימים הכי רגישים. מזכיר להם את ההפרדה בין שחורים ללבנים בקווי האוטובוסים".

דברי הסיכום שנכתבו כאן בשעתו מוושינגטון די.סי. ('אמריקה זה כאןW, בי"ס לפוליטיקה, 30.12.11), מדברים בעד עצמם ונותרו רלוונטיים גם בחלוף כשמונה שנים: "התשובות של הנציגות החרדית, על מסבירניה הדגולים שנאלמו דום, לא מספקות גם אותנו. כולנו ספגנו יריקה בפרצוף מדרך ההתמודדות וניהול הקרב התקשורתי, אך עוד תגיע העת לערוך חשבון נפש, לא כעת כשהאש בוערת. כי ועדת חקירה מקימים לאחר המלחמה ולא במהלכה".

המלחמה הזאת מסתבר, לא נגמרת אף פעם. כאשר נשמע בפעם הבאה את הקיצוני מתוכנו שמצדיק יריקה או הפרדה ברחובות – כדאי שנזכור בו-ברגע, ולא שמונה שנים אחר כך, כי אם נעבור על כך שוב בשתיקה, הציבור החרדי כולו יסבול מאוחר יותר מהתוצאות.

2 תגובות
  1. המחשבה שטיעון המנהיג-עם-הגינונים-שגורם-לנו-להראות-טוב-בעולם גוברת על אמות המידה של ניקיון כפיים והגינות מעלה תחושת קבס. יש מקום לבדק בית.

  2. לפיד…ב.מיכאל , יתכן שטעה. אבל , לכאורה, המליץ לך להוציא בגרות…

השארת תגובה