הטבח שהוביל לקץ ההתיישבות היהודים בחברון

44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל. אלו המספרים המחרידים של תוצאות 'הטבח בחברון' שארע במסגרת 'פרעות תרפ"ט' הידועות לשמצה • תיאור מיוחד ועדויות של ניצולי הטבח

בנין ישיבת חברון בעיר חברון
בנין ישיבת חברון בעיר חברון
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"אל תפחד. יש לי גרזן. כל מי שיכנס לכאן אשבור לו את הראש", אמר בעל הבית הערבי לבחור­הישיבה האמריקאי שהתגנב לתוך ביתו דרך הגג הסמוך. היה זה כאשר הצעירים הערבים חמומי המוח כבר הלמו בגרזניהם­הם על דלת הבית.

משראה שההצהרה החד­משמעית הזו לא הרגיעה את הבחור הצעיר, יעץ לו לחפש מחבוא בתוך הבית. בינתיים הבחינו הפורעים בבחור הצעיר המסתובב בבית ואיימו עליו ועל בעל הבית באגרופיהם ובסכיניהם. דב כהן, בן ה­17, שרק 3 שנים לפני כן הגיע לחברון הישר מארצות הברית, חיפש מחבוא. ומצא. אחד הבורות שהכין הערבי לשימושי הבית, שימש לו עתה כמסתור מעולה. הוא מסיר את הקרשים המכסים את הבור, נכנס אל תוכו, ומחזיר את הקרשים למקומם הטבעי.

אל המחבוא ההוא התקבצו ובאו בדקות הקרובות עוד 3 בחורים שלמדו אף הם בישיבה. ובהיותו שם, בבור התחתיות, כשמעליו, ממש מעל ראשו, הוא שומע את הפורעים המוסתים מתרוצצים בכביש הראשי של חברון, הוא נזכר שבהיותו ילד קטן, והוא יושב על ברכי אביו באמריקה, סיפר לו האבא על פוגרומים שערכו הגויים ביהודים במשך כל הדורות.

אף פעם לא ידע הנער דב כהן לתרגם לעצמו את המלה 'פוגרום' אל­נכון. ולפתע, כשהכל אחוזי­חרדה מפני הבאות, הוא – הבחור האמריקאי שלא ידע את שפת העברית על בוריה – שואל את חבריו למסתור: "האם זה נקרא פוגרום? האם אנחנו נמצאים עכשיו בפוגרום? זה מה שסיפר לי אבא כשהייתי ילד?!"

והבחורים, היושבים לידו, שחלקם למדו עימו בחברותא, לא יודעים אם לצחוק או לבכות. "כן. זה פוגרום. אנחנו מצויים עכשיו בעיצומו של פוגרום אכזרי", אמרו, ולא ידעו עדיין את גודל אכזריותם של הפורעים, שקיפדו במו ידיהם את חייהם של 69 הקדושים בחברון.

עדות נדירה

אחת העדויות המקוריות ביותר למאורעות תרפ"ט נחשפה ע"י הגאון רבי דב כהן זצ"ל, שהיה אביהם וחותנם של גדולי תורה ויראה, מהמפורסמים שבמרביצי התורה בעם ישראל. ונכתבה בספר הייחודי 'וילכו שניהם יחדיו', המתאר את קורות חייו של רבי דב זצ"ל.

הרב כהן צילם בחברון תמונות נדירות שלא התפרסמו מעולם, המתארות את הווי הישיבה בחברון לפני המאורעות ולאחריהם, הוא הצביע על חבורה של 6 בחורים מישיבת חברון, בעת טיול שערכו לעצמם ברגע של פנאי, ואמר, כשדוק של עצב נסוך על פניו המעונגים: "כל הבחורים שאתה רואה כאן בתמונה נרצחו במאורעות תרפ"ט. רק אני נשארתי מכל החבורה".

הגאון רבי דב זצ"ל, חותנו של יבדל לחיים הגאון רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', ואביהם של אבות בתי דין ברחבי הארץ, מרצים וותיקים ומחברי­ספרים מהשורה הראשונה, היה הבחור היחיד בישיבת חברון שהיה מצויד במצלמה משוכללת במושגי הימים ההם. כמי שהגיע מאמריקה כדי ללמוד תורה בארץ ישראל, הביא עימו הבחור בבואו לחברון מצלמה ששימשה אותו בעת הארועים התורניים שנערכו בישיבה, כמו גם בעת הטיולים שערכו הבחורים בזמני הפנאי בכפרים הערביים, שרק איזכור שמם כיום הזה יעלה צמרמורת בליבם של רבים…

הרב כהן לא היסס לתעד גם את האירועים הרצחניים בתרפ"ט, על אף שהיתה דרושה זהירות רבה ואומץ לב מופלג כדי לעשות זאת.

תופים ומחולות לכבוד היהודים

כשהגענו לתיאור ימי הפרעות עצמם, נראה שהתיעוד היה קשה עליו. לפתע הוא נזכר בחבריו הטובים, צורבי­דרבנן, ששבקו חיים תחת מהלומות הגרזנים של הערבים, וכדי להמחיש בפני הדור שכבר לא ידע ולא שמע, מה היתה עוצמת ההפתעה בעצם ההתפרעויות של הערבים, שהיו ידועים עד אז לידידיהם הטובים של היהודים תושבי חברון, סיפר הרב כהן על טיול שעשו הוא וחבריו בכפר טורקמיא.

שמעתם מימיכם על הכפר הזה? – אם לא, כדאי לכם לא לשמוע. גורמי הבטחון בחברון ובחלחול, ימנו בפניכם אלף ואחת סיבות מדוע לא להציג את כף רגלכם  במקום הזה. כפר טורקמיא של היום נחשב כאחד האתרים המסוכנים ביותר באזור חלחול, וגדולי המרצחים יצאו ממנו. זכור במיוחד חטיפת שלושת הנערים ורציחתם באזור ההוא. בשנת תרפ"ט נכנסו לשם בני הישיבה בחברון ללא אבטחה וללא כלי מגן. "ירדנו לשם לקנות ביצים ומצרכים נוספים, והיו פעמים שעשינו זאת לאחר חצות לילה", סיפר הרב כהן.

פעם, לאחר שערכנו שם מסע קניות לקראת אחד הטיולים בימי בין הזמנים, יצאו לקראתנו קבוצה של בני הכפר ב…תופים ובמחולות. כשביררנו על מה ולמה השמחה הזו, השיבו לנו שהטקס נעשה לכבודנו וכדי להביע את הוקרת אנשי הכפר לבני הישיבה. הבנתם?

על פי התמונות בספר, הרי שאין צורך יותר במסמכים כדי לאמת את היחסים הטובים, אפילו המצוינים, ששררו בין ערבים ליהודים בכל האיזור. לא רק שהבחורים הלכו לטייל בכפרים הערביים באין מפריע "היינו הולכים לאחל מזל טוב בחתונות הערביות. כמובן שלא טעמנו שם מאומה, אבל היינו אורחים רצויים ביותר בארועי השמחה שלהם", סיפר הרב כהן, ונזכר שגם אמו, בטרם שחזרה לאמריקה, השתתפה יחד איתו בחתונה ערבית…

סיפור המחיצה

על המהפך הפתאומי שחל ביחסם של הערבים ליהודי חברון, חוברו כבר ספרים ומחקרים רבים. זה אומר בכה, וזה אומר בכה. הצד השווה שבכולם שאף אחד מהם לא יכול היה להסביר אל­נכון מה קרה בדיוק. כיצד יתכן שהיחסים הכל­כך טובים יתהפכו מהרגע להרגע?

לדעת כל ההיסטוריונים הדלק שהניע את הפרעות התחיל בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928. ברחבת הכותל התכנסו מאות יהודים להתפלל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו העותמאני. למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה דאגלס דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות פלדה, כדי להסיר את הפרגוד ששימש כמחיצה. בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות "מוות לכלבים היהודים". דאף טלטל את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד הסמלים להרוס את הפרגוד. סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלת המנדט הבריטי לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית. לא פחות ולא יותר.

בתגובה להתגרויות, בתשעה באב הגיעו מספר חברי בית"ר לכותל המערבי עם דגל ישראל וקראו "הכותל – כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות. מאורע זה של הצבת המחיצה, הוביל בסופו של דבר לפתיחת פרעות תרפ"ט כאשר בשיאו נחרבו מושבים וערים, ונהרגו עשרות יהודים.

עוד סיבה שהוביל בסופו של עניין לפרעות היא העדר הנהגה – באותה תקופה הנציב העליון הבריטי, ג'ון צ'נסלור, היה בלונדון ובהיעדרו מונה הארי לוק, הפרו-ערבי. הכוחות שעמדו לרשותו של לוק היו מועטים: כ-300 שוטרים, כ-100 חיילים, שש שריוניות ומספר דומה של מטוסים. תגבורות, שהכפילו את הכוח פי כמה וכמה, הגיעו רק לאחר פרוץ המאורעות, משעותיו המאוחרות של 24 באוגוסט. בין היתר, הוחשו לארץ ישראל תגבורות של חיילים בריטים אשר הוטסו לשדה התעופה עטרות ממצרים. היה זה מבצע ההטסה הצבאי הראשון בהיסטוריה.

בנוסף לכך, ראשי היישוב היהודי היו בקונגרס הציוני בציריך, שחל באותו זמן. ארגון ההגנה היה עדיין חלש יחסית, תקציביו היו פעוטים, כלי נשקו ישנים וניסיונו מועט. מקור החולשות הללו היה בשקט ששרר בארץ לאורך שנות קיומו של הארגון, ובמשבר הכלכלי.

"לא האמינו לשמועות"

ערביי ירושלים פירשו את הצבת המחיצה כבניה בהר הבית, ומכאן ועד התדרדרות היחסים בין יהודים לערבים בירושלים היתה הדרך קצרה מאוד.

באותו שבוע מר ונמהר התלחשו בחברון על כך, שהערבים מתכננים ארוע חמור, אבל כל היהודים – ובכללם בחורי הישיבה – ביטלו את הענין במחי­יד. לא יתכן, אמרו, שהערבים המצויים אתנו ביחסי שכנות כל­כך משופרים, יבואו להרגנו נפש. לא יכול להיות. אבל זה קרה.

ביום שישי בבוקר, ה-23 באוגוסט, נודע לרב מאיר חדש על תוכנית הטבח בחברון (אשתו שמעה ערבים שתכננו את הטבח) והוא הזהיר את אליעזר דן סלונים שהיה ראש הקהל בחברון. סלונים דיבר עם ידידיו הערבים והם הבטיחו לו שלא יקרה כדבר הזה. סלונים האמין, והודיע לתושבים היהודים שאין צורך להימלט מחברון.

בתיעוד מתאר הרב כהן את אשר התרחש באותם הימים, ועל ההתפתחויות שהובילו בסופו של דבר למרחץ הדמים. "כבר ביום שישי החלו הילדים הערביים להשליך אבנים על בתי היהודים. גם על הבית שבו התגוררתי השליכו אבנים, אבל אני, כנער אמריקאי שאינו יודע חכמות, עליתי לגג הבית והשלכתי אבנים בחזרה על ראשי הילדים הערביים. בעל הבית שלי שראה את מעשיי, ואת ההתלהטות בשולי הבנין, עלה מיד לגג ועצר אותי כדי שלא אגרום לכך שהערבים יפרצו לבית. אבל האווירה התחממה במהירות, ולאו דווקא ליד הבית בו התגוררתי. מחלון הדירה ראיתי את הרב סלונים, רב העיר, רץ ברחובות הראשיים וצועק, הערבים השליכו עליו אבנים, והוא במקלו הגדול ניסה להשליכן מעליו".

שקט מדומה

עד הצהריים נשמר הסדר בעיר. בשעה 15:00 הציב קפראטה שלושה שוטרים בכניסה לעיר, כדי לחפש נשק בין הנוסעים במכוניות שחזרו מהתפילה בירושלים. הנוסעים סיפרו על המתרחש שם ושמועה על כך שיהודים הורגים ערבים בירושלים נפוצה במהירות. ליד תחנת האוטובוסים העירונית התקהלו כ-700 איש שרצו לנסוע לירושלים והשייח' טאלב מארקא נאם בפניהם. קפראטה יצא עם 8 שוטרים רכובים לבדוק את המצב בין בתי היהודים. במספר מקומות נוצרו התקהלויות וערבים יידו אבנים על בתי יהודים. קפראטה הבחין שיהודים רבים עומדים על גגות ועל מרפסות בתיהם. הוא פקד עליהם להיכנס לבתיהם, אבל הם סירבו. ליד בית המלון הקטן של משפחת שניאורסון הוא הבחין ברב יעקב יוסף סלונים ובתו, מתרוצצים וצורחים. סלונים צעק עליו ודרש ממנו הגנה. לאחר שהחליף צעקות עם האספסוף, ספג הרב מטר של אבנים. קפראטה החל לפזר אותם, תוך שימוש באלות בלבד.

רצח "המתמיד"

בסביבות השעה 16:00 התקהלו פורעים ליד ישיבת חברון ויידו בה אבנים. באותה שעה היו בה רק השמש ותלמיד אחד, "המתמיד" של הישיבה – הבחור שמואל הלוי רוזנהלץ הי"ד. עילוי בתלמודו ואציל במידותיו הנפלאות, חביבם של ראשי הישיבה.

מתמיד זה היה גם הקורבן הראשון של פוגרום חברון. מפאת התמדתו ושקידתו הרבה היה הבחור היחידי ששהה בבית המדרש, שנסגר מיד עם תחילת הפרעות, כשתחושת הפחד החלה לכרסם בבתי היהודים, ואבק השריפה החל לעלות באוויר. רוזנהלץ נכנס ללמוד בבית המדרש דרך חלון, וללא מורא חזר לתלמודו, והתיישב ללמוד ליד הסטנדר, במקומו הקבוע.

ושם, ממש עם הסטנדר ועם הגמרא, במקום המקודש הזה שאיווה לו, שהסתפג במאות רבות של דפי ש"ס, הלכה ומוסר, על משמרתו בתוך האוהל, נרצח במהלומות גרזן. ה' יקום דמו.

כשהגיע אביו, הרב אברהם יעקב רוזנהלץ, ארצה, תבע מהשלטונות האנגליים שיאפשרו לו להיכנס אל היכל הישיבה, ולעמוד במקום שבו נרצח בנו. כיון שהאווירה היתה עדיין מתוחה מאוד, ליווה אותו משמר מיוחד של הצבא. הדלתות החרבות של בית המדרש נפתחו, והאב­השכול עשה את דרכו אל תוך שממות ההיכל המנותץ.

וכשהגיע אל המקום של הבן הנעקד, אמר, כמדבר לעצמו: 'אברהם יעקב, של נעליך מעל רגליך, כי המקום שאתה עומד עליו אדמת­קודש הוא. מקום­המזבח עליו נעקד בני מחמדי, המתמיד הקדוש'.

האב התבונן על המקום, שהיה נראה פחות או יותר כפי שעזבוהו הרוצחים, גילה טיפות דם יבשות של בנו הקדוש שנותרו עדיין במקום, וזעק מתוך נהמת לבו הקרוע:  יתגדל  ויתקדש  שמיה  רבא…

האב נעמד ואמר 'קדיש' בבכי קורע לב. המקום, ואפילו טיפות הדם עדיין נראו ליד הסטנדר. במעמד זה הודיע האב שהוא אינו רוצה ליהנות מכספי הפיצויים. "את הפיצוי הטוב ביותר קיבלתי כרגע, באומרי את הקדיש", זעק בקול לא­לו. הוא השאיר הוראה לד"ר בוקסבוים להעביר את כספי הפיצויים לישיבה.

רבי אברהם יעקב חזר לעיירתו שבליטא, וכעבור כמה שנים הפכו גם הוא ובני ביתו לקדושים… דמים בדמים נגעו… ה' יקום דמם.

כשהבריטים "לוקחים אחריות"…

השמש הסתתר קודם לכן בבור מים וניצל. ראשי היישוב היהודי פנו לקפראטה בדרישה "למלא את חובתו ולהשתלט על המצב". קפראטה השיב: "הסתגרו בבתיכם ולא תיפגעו". בשעה 18:30 חזר השקט וקפראטה ביקש כי תישלח אליו תגבורת מירושלים, אך לא נענה. הוא ביקש סיוע גם מעמיתיו בעזה וביפו. בסביבות 21:00 הגיעו כמה מוכתרים מהסביבה אל קפראטה וסיפרו לו ששמעו שיהודים שוחטים ערבים בירושלים, ושהמופתי דורש מהם להילחם ויקנוס אותם אם יסרבו. קפראטה הבטיח להם שהכל שקט בירושלים והורה להם להישאר בבית. כמה עשרות יהודים שחששו להישאר בבתיהם, הצטופפו בלילה בביתו של אליעזר דן סלונים, בנו של הרב יעקב יוסף סלונים. הרב דב כהן מספר בספרו כי בשעות הלילה עבר הרב סלונים בין כל בתי היהודים והודיע שכל מי שמפחד יכול לבוא אליו הביתה. הרב סלונים גרס, שמעמדו המכובד בקרב כל המוכתרים המקומיים, פלוס כלי הנשק האישי שאחז בכיסו, יהיו מחיצה בפני הפורענות. הסוף המר של עשרות המתחבאים בבית סלונים ידוע ומוכר לכולם- אף אחד לא שרד. אני, סיפר הרב כהן, אמרתי להרב סלונים שאינני מפחד ולא הלכתי לביתו.

שבת משוש ליבנו

בשבת, ה-24 באוגוסט, בסביבות 7:00 בבוקר, י"ל גרודז'ינסקי, תייר מפולין שהגיע לחברון ביום חמישי, ראה מהחלון מכוניות עמוסות בערבים שהיו בדרכם לירושלים, ובידיהם מקלות, חרבות וסכינים. המוני כפריים מהסביבה החלו בינתיים לנהור לחברון. כמה מיושבי ביתו של דן סלונים יצאו אל קפראטה ונתקלו במטר של אבנים. בסביבות 8:30 שוב החלו אנשים ליידות אבנים בבתי היהודים. קפראטה יצא עם כל 18 השוטרים הרכובים להניס את המתפרעים, אולם ככל הנראה הם לא היו חמושים ברובים. הוא הבחין בניסיון לפרוץ אל בית משפחת חייכל, שהיה מבודד. שני האחים, אליהו-דב וישראל-אריה חייכל יצאו אליו ממחבואם, והתחננו שירחיק את הפורעים. קפראטה לא הסכים להגן עליהם ולנגד עיניו רצחו הפורעים את שניהם. אחד מהם נפגע מאבן והאחר נדקר בסכין, לרגלי סוסו של קפראטה. לאחר מכן תקפו המתפרעים גם את קפראטה והוא נפל מסוסו. הוא הלך להצטייד בסוס חדש וברובה ושוב ביקש בטלפון תגבורת מירושלים.

אלפי ערבים, מצוידים בסכינים, גרזנים וקלשונים, נאספו והכריזו "הממשלה הבריטית אתנו!", והתנפלו על בתי היהודים. בתחילה פרצו ל"בית אבושדיד", הרגו את אליהו אבושדיד ודקרו למוות שלושה גברים נוספים ואת הנשים והילדים דקרו ופצעו קשה. בהמשך פרצו לבית הרב הזקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), רצחוהו ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם אשתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת "בית הדסה" שהגיש עזרה רבה לחולים – יהודים וערבים, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, נרצח.

רצח ראש הקהילה סלונים

בינתיים, פורעים רבים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת עירית חברון. יהודים רבים נמלטו לביתו בתקווה למצוא בו מקלט. סלונים, שהיה מצויד באקדח לא ירה בפורעים, אלא זעק אליהם לשלום בניסיון להרגיע את הרוחות. גרודז'ינסקי סיפר מאוחר יותר על מה שהתרחש בבית:

"כולנו רצנו לחזק את הדלת והסתובבנו בחדרים כמשוגעים… צווחת הנשים ויללת התינוקות מילאו את חלל הבית… העמדנו תיבות ושולחנות…אבל בראותנו שהמתנפלים שברו את הדלת בגרזנים…עזבנו את הדלת והתחלנו לברוח מחדר לחדר, אבל בכל חדר השיגנו ברד אבנים … בהיכנסי לאחד החדרים ראיתי את אמי עומדת על יד החלון וצועקת 'הצילו'. הצצתי דרך החלון וראיתי המון ערבים פרוע צוחק וזורק אבנים… תפסתי את אמא והכנסתיה מאחורי ארון הספרים…הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן 12 ואחד מבחורי הישיבה, ולבסוף נכנסתי גם אני לשם … נחנקים ישבנו אחד על השני ושמענו את קול הערבים שהתפרצו לחדר, את קול שירתם שהתערב עם זעקות המוכים ואנחותיהם. כעבור עשרה רגעים השתררה דממה…נשמעו יריות חזקות, כנראה מצד המשטרה".

הפורעים רצחו את אליעזר דן סלונים במוט ברזל, ולאחר מכן רצחו את היהודים בבית תוך כדי עינויים. מלבד רעייתו ובנו של סלונים נרצח גם חותנו – הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב ואשתו. ניצל רק בנו הקטן, שלמה, בן השנה, אשר שכב פצוע מתחת לגוויות בני משפחתו. מנהל בית ספר "תל נורדוי" בתל אביב, הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו. ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. זעקות אימה מלאו את הרחובות, ודם ונוצות כיסו אותם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסוהו בכח לתוך תנור האפיה.

המיטה שהגנה מפני הפורעים

הרב כהן ממשיך לתאר את הזוועה שהתחולל באותו השבת. "בשבת בבוקר הלכנו שוב למשפחת ליזרובסקי, שם גם התפללנו במנין, אם כי ספר תורה לא היה ברשותנו וקראנו את הפרשה מתוך חומש. האשה הציעה שוב את השולחן, אבל הפעם באמת שלא היה לאף אחד תאבון לנגוע במאכלים. לאחר מנין ההרוגים יתברר, ששני בניה של ליזרובסקי נרצחו אף הם בפרעות.

הקטע הדרמטי שבסיפורו של הרב כהן התרחש לאחר תפילת מוסף בבית ליזרובסקי. היינו למעלה, בקומת הגג, ומלמטה נשמעו לפתע דפיקות עזות בשער. ידענו שהפורעים הערביים הגיעו לכאן, ביודעם שהמקום משמש למסתור לכמה יהודים ובני ישיבה.

בתוך הבית רעדו כולם כמו דגים. אני הייתי היחיד שהעזתי לרדת למטה, וכשראיתי מבעד לחלון שאכן מדובר בערבים עם גרזנים, המנסים לפרוץ את השער, מיהרתי למעלה, נשאתי על גבי מיטה כבדה ותקעתי אותה בין המנעול שבדלת לבין המדרגות הסמוכות, כך שהמיטה מנעה לחלוטין את פתיחת השער בכוח".

ערבי אחד שהציל ארבע

"הפורעים, בראותם את הפטנט שלי, התקדמו לעבר הבית השני, בו התגורר ערבי, בנסיון לבקש ממנו לדלג מהגג שלו אל החצר של משפחת ליזרובסקי. אני שמעתי את הדברים ומבעוד מועד דילגתי מן הגג אל בית הערבי ושכנעתי אותו שלא יפתח את הדלת.

בעל הבית הערבי ההוא היה טוב­לב, וכששמע את בקשתי הניף את גרזנו ואמר: 'מי שיעז להיכנס לכאן, ארוצץ את גלגלתו בגרזן זה'. ובפנותו אלי אמר, שאם בכל זאת מקנן בי פחד, שאלך להתחבא בתוך הבית. בשלב זה אנו מגיעים לתחילת תיאורו של רבי דב, בעת שהנער הצעיר מחפש מחבוא בבית הערבי ומוצא אותו באחד הבורות שנחפרו בקרקע הבית.

אחד הבחורים, ששהה עדיין בבית ליזרובסקי, מגיע אף הוא בדרך­לא­דרך אל בית הערבי, כדי לחפש את… דב כהן, ומוצא אף הוא מסתור בבור הקטנטן, הממוקם ממש מתחת לכביש הראשי של חברון. כך מגיעים לשם עוד 2 בחורים ובסך הכל שוהים בביתו של הערבי טוב­הלב 4 בחורים מטובי הישיבה.

היה זה אחד המקרים הבודדים בפרעות תרפ"ט, אם לא הבודד שבהם, שבחורי הישיבה בחברון מצאו מסתור בביתו של ערבי העומד בחירוף נפש נגד אחיו הפורעים שלא יגעו לרעה ביהודים. הצעקות שנשמעו ממעלה הכביש היו נוראות. בעוד הבחורים שלנו יושבים במסתור, נרצחו ועונו עשרות בני הישיבה, חבריהם הטובים.

כעבור שעה ומשהו, שככו הזעקות, והבחורים מחליטים לצאת מן המחבוא ולחזור לדירתה של משפחת ליזרובסקי. הם מדלגים מן הגג אל הגג, ומוצאים ששולחנה של הגב' ליזרובסקי עדיין ערוך עם כל המטעמים שלא ערבו לחיכם. לפתע הם שומעים את קריאתו של מפקד המשטרה בחברון המצווה עליהם לבוא עימו לתחנת המשטרה. לא ידענו האם מדובר בקריאה של אמת או במלכוד חדש, אך מאחר והמפקד ציווה עלינו להתלוות אליו כמה שיותר מהר, עשינו זאת, עד שהתברר לנו שאין אנחנו היחידים.

הניצולים מתאספים

המפקד האנגלי ריכז את כל הפליטים בבית המשטרה, שם נגבו מהם עדויות. הרב כהן, בהיותו שולט היטב בשפה האנגלית, שימש כמתרגם בין הבחורים שלא ידעו את השפה, ובין החוקרים. רק אז, בבואם אל התחנה, שומעים 4 הבחורים על הפרעות האימתניות שהיו בשעתיים האחרונות בעיר. הידיעות שמתחילות לזרום אל בית המשטרה, עם שמות ההרוגים, מקפיאים את דמו של כל מי שנמצא כאן".

היו אנשים שניצלו מפני ששכבו מתחת לגופות והעמידו פני מתים. לקראת השעה 10:30 בבוקר, פסקו הפרעות בחברון והכפריים חזרו לבתיהם. היהודים ששרדו החלו לצאת ממחבואיהם, המומים מגודל הזוועה. הם הצטוו על ידי הבריטים להתאסף בבית המשטרה. למקום זה הובאו גם הפצועים, אך לא הייתה כמעט כל אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר שהמרפאה ב"בית הדסה" הושמדה כליל.

ביתו של הרופא צבי כיתאין נשדד. הוא וטיפל תוך סיכון נפשו בפצועים ובהרוגים והיה היהודי האחרון שיצא מהעיר.

היו ערבים שהגנו בגופם על יהודי העיר לרוב ללא הצלחה. על-פי עדותה של זמירה מני שפורסמה בעיתון הארץ ב-12 בספטמבר 1929, הציל אבו עיד זייתון, ערבי מחברון, כמה משפחות של יהודים בכך שיצא חמוש להגן עליהם, ונתן להם מקלט במרתף ביתו. הוא הזעיק את המשטרה הבריטית שהעבירה אותם וכמה יהודים ניצולים נוספים לתחנת המשטרה. גם משפחת עזרא ניצלה מהטבח בזכות ערבים ידידים. מכיוון שהיישוב היהודי בחברון היה מבודד ומנותק, לא יכלו כוחות "ההגנה" להגיע לעזרת התושבים ולמנוע את הטבח. במקום לא היו כוחות הגנה מקומיים בשל השתייכותם של התושבים היהודיים ליישוב הישן ואמונתם ביחסיהם הטובים עם שכניהם הערביים.

תוצאות עגומות

בטבח בחברון נרצחו 69 יהודים. כשליש מן ההרוגים (24 במספר) היו תלמידי ישיבת חברון. 12 מההרוגים היו נשים ו-3 מהם ילדים בני פחות מחמש. 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל. 263 יהודים ניצלו על ידי שכניהם הערבים. הקונסוליה האמריקנית דיווחה על 9 הרוגים ערבים. הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללים הלוויה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמנין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש". הקורבנות נקברו בקבר אחים, בארבע שורות ארוכות בבית העלמין העתיק בחברון. לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. לאחר שלשה ימים, החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. היהודים הועלו למשאיות שהובילו אותם לירושלים. כל רכושם ובתיהם של היהודים נגזל בידי הפורעים: בית הדסה הוסב על ידי ערביי חברון לבית ספר לבנות, בית הכנסת "אברהם אבינו" הוחרב ובית העלמין העתיק חולל. בעקבות הפרעות עברה הישיבה בחברון לירושלים. היישוב היהודי בחברון חודש שוב בשנת תרצ"א 1931, אולם ב-1936, במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ננטש שוב. העיר לא יושבה ביהודים במשך 31 שנה, עד לחידוש היישוב היהודי בעיר אחרי מלחמת ששת הימים.

הודעת הנציב העליון

בעקבות המאורעות, פרסם הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור הודעה חריפה:

"שבתי מאנגליה, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלימות בלתי חוקיים. מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס. הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל.

חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמור את אלה אשר ימצאו אשמים במעשי אלמות. יאחזו בכל האמצעים הדרושים להשגת המטרה הזו, ואני מטיל על כל תושבי ארץ ישראל לעזור לי במילוי חובותי אלו.

בהתאם למה שהטלתי על עצמי בפני הוועד הפועל הערבי לפני צאתי את הארץ בחדש יוני, התחלתי בהיותי באנגליה במשא ומתן עם מזכיר הממלכה בדבר שנויים קונסטיטוציוניים בארץ ישראל. בהתחשב עם המאורעות האחרונים אני מפסיק את המשא ומתן הזה עם ממשלת הוד מלכותו.

כדי לשים קץ לידיעות כוזבות אשר נפוצו בזמן האחרון בעניין הכותל המערבי, הריני מודיע בזה, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו, שברצוני לתת תוקף לעקרים המפורטים בספר הלבן מיום ה-19 בנובמבר 1928, לאחר אשר יקבעו את אופני הוצאתם לפועל".

המנשר הופץ גם על ידי אוירונים מעל ירושלים. הצהרה חריפה זו, שכוונה כלפי הערבים, עוררה זעם בקרבם כלפי הנציב העליון, וכעבור מספר ימים הוא פרסם הצהרה שנייה, הקובעת שתיערך חקירה לגבי התנהגות שני הצדדים.

הצלחת ה"הגנה" בפעולות ההגנה, במקומות בהם פעלה, העלתה את קרנה. עם זאת, בשל מעשי הרצח והפגיעות המזעזעות, קמו קולות מתוך ההגנה שטענו כי אין לשבת תמידית ב"חיבוק ידיים" וכי יש לנקוט קו תקיף יותר כלפי הצד הערבי. הדבר הביא לפילוג שיצר את "ארגון ההגנה ב'", או כפי שנקרא לימים, ה"אצ"ל".

ענישה ופיצויים

ממשלת המנדט הודיעה ב-25 במרץ 1930 על הקצבת 100,000 לא"י לפיצוי הנפגעים, תוך הדגשה שמדובר בתשלום בתור חסד. מכיוון שהתקציב אינו מכסה את הנזקים נקבע שישולם רק פיצוי חלקי שיגיע לבין 25-35% מהרכוש שנהרס על פי הערכת שמאי ממשלתי. בפועל הפיצויים כיסו רק אחוז קטן מהנזקים וזכו לתרעומת בקרב היישוב. על מספר כפרים הושתו קנסות קיבוציים בסך 17,840 לא"י.

ברחבי הארץ הורכבו בתי משפט מיוחדים של שופט אחד, בהם ישבו שופטים בריטים בלבד. לפניהם נשפטו כ-1,300 איש, רובם הגדול ערבים. 28 אנשים נידונו למיתה. מתוכם 26 ערבים שלקחו חלק בטבח בצפת ובחברון. כל הנידונים למוות ערערו לבית המשפט העליון, שאישר 17 פסקי דין מוות, כולם נגד ערבים. את שאר פסקי הדין המיר בתקופות מאסר. פסק דין מוות נגד שוטר יהודי הומר ב-15 שנות מאסר ואילו בפסק דין מוות נגד יהודי אחר לא הושלם הערעור בעניינו. בתגובה, הציפו הערבים את הנציב העליון בבקשות להמיר את עונשי המוות במאסר עולם ובדרישה שתישלל מנורמן בנטוויץ' היהודי האפשרות להשתתף בדיונים בבקשותיהם, כפי שנמנע ממנו לטפל בתביעות הקשורות למהומות. הוועד הפועל הערבי פעל לכך שגם אישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות. התברר כי הלחץ הועיל. ב-2 ביוני 1930 פורסמה החלטת הנציב העליון לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים האכזריים ביותר: עטאא אחמד אל-זיר ומוחמד ח'ליל אבו ג'מג'ום מחברון ופואד חג'אזי מצפת. חג'אזי כתב לסגן-נשיא הוועד הפועל: "לבי מלא שמחה ואושר על שום שעתיד אני להיתלות למען פלסטין", אך עם זאת ביקש להמשיך לנסות "לשכנע את השלטונות להציל את חיי". לאחר מספר ימים כתב מכתב לוועד הפועל בו הכחיש את ההאשמות וייחס את העדות נגדו ל"איבה אישית". ב-17 ביוני נתלו בעכו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו תוארו שלושת התלויים כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי" כלשונם.

פרק זה של פרעות תרפ"ט – חברון האפוף בריח של דם קורבנות יהודים, והמלא בתיעודי זוועות אשר פרעו ערביי ישראל ביהודי חברון, לא תישכח מישראל וזכרם לא יסוף מזרעם. הפרעות מתרפ"ט בימי שלטון המנדט הבריטי אשר לא נקפו את אצבעם בראותם את כל אלה ולא נקטו אי אלו אמצעים מועילים להגנתם של יושבי הארץ, נחרטו היטב בהיסטוריית עם ישראל אשר תיזכר לדור אחרון.

תגובה אחת
  1. הישיבה הקדושה ישיבת חברון

השארת תגובה