הכירו: ארכיון הנאצים הגדול בעולם

רק בשנים האחרונות נפתחו שערי הארכיון לחוקרים והיסטוריונים המבקשים לחקור את אחד הפרקים האפלים בתולדות האנושות • הצצה אל התיעוד הנרחב ביותר של מעשי הנאצים

הארכיב הנאצי בבאד ארולסן
הארכיב הנאצי בבאד ארולסן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

למעלה משבעים שנה חלפו ממועד סיומה של מלחמת העולם השנייה. אולם, ככל שהזמן נוקף וככל שמסמכים וסיפורים חדשים יוצאים לאור, מגלה העולם את ממדי הזוועה.

אלפי ספרים, עשרות אלפי מאמרים ומחקרים נכתבו אודות מלחמת העולם השנייה, אולם הארכיון הנאצי הגדול בעולם, השוכן בעיירה הגרמנית באד ארולסן, מכיל בקרבו מסמכים היסטוריים המעניקים תמונת עומק של הזוועה הנאצית. הארכיון המנוהל על ידי זרוע של הצלב האדום וממומן ע"י ממשלת גרמניה, מכיל מסמכים המתעדים את ניהול מחנות ההשמדה והמוסדות הנאציים.

מנהל שירות המעקב הבינלאומי של הצלב האדום, רטו מייסטר, אמר כי המידע השמור ב-50 מיליון מסמכיו נוגע ל-17.5 מיליון בני אדם. כדי להבין את עוצמת גודלו ועוצמתו של הארכיון, מן הראוי לציין רק פרט טריוויאלי אחד: כרטסת מפתח השמות לבדה ממלאת שלושה חדרים גדולים.

למעשה, זהו הארכיון הגדול בעולם למסמכי המשטר הנאצי. עשרות מיליוני עמודים מרוכזים בשישה בניינים בבאד ארולסן, עיירה הנמצאת מצפון לפרנקפורט. הארכיון הוקם לאחר תום מלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית, ומיקומו נקבע בין היתר בשל העובדה שהעיירה נמצאת בין ארבעת אזורי הכיבוש של גרמניה ואת העובדה שכמעט לא נפגעה בהפצצות. הארכיון מפוקח ע"י ממשלת גרמניה, אולם עוד 10 מדינות נמנות עם המדינות המפקחות על הארכיון מאז שנת 1955: ארה"ב, בריטניה, ישראל, פולין, צרפת, איטליה, בלגיה, יוון, לוכסמבורג והולנד.

יוון הייתה המדינה האחרונה שאשררה את ההחלטה לפתוח את שערי הארכיון, ורק בתקופה האחרונה, 71 שנה אחר תום המלחמה, התקבלה ההחלטה באופן סופי. בימים אלה נסרקים כל מסמכי הארכיון, על מנת לאפשר למוסדות מחקר ברחבי העולם לעשות בהם שימוש. עד היום, בשל החשש מפגיעה בקורבנות ובבני משפחותיהם, לא הורשה הציבור הרחב לעיין במסמכים, והאינפורמציה שיצאה מהארכיון נעשתה בקמצנות ורק כדי לסייע לבני המשפחות לתבוע את המגיע להם.

פול שפירו ממוזיאון השואה האמריקני, שכבר בשנת 2001 החל להיאבק למען פתיחת הארכיון, היה שבע רצון מההחלטה שהתקבלה. "זו הקלה. זה לקח הרבה זמן – הרבה יותר מדי", אמר. "אני שבע רצון שהארכיון של שירות המעקב הבינלאומי יכול עתה להיפתח למחקר", אמר סגן שר החוץ הגרמני, גונטר גלוסר. "הייתי רוצה להזמין את כל החוקרים לעשות בו שימוש ולחקור את הפרק האפל הזה בהיסטוריה הגרמנית".

במשך כמעט שבעה עשורים, שימש הארכיון בעיקר לאיתור נעדרים, לסייע באיחוד משפחות ולעזור לקורבנות הרדיפה הנאצית לקבל מסמכים עבור תביעות פיצויים. הממשל האמריקני נעזר בשירות המעקב הבינלאומי גם כדי לערוך בדיקות על עברם של מהגרים החשודים כי שיקרו לגבי עברם. רק בחודש האחרון התקבלו חמישים בקשות מצד אקדמאים וארגוני מחקר, שביקשו להסתייע בארכיון, בו שמורים בין היתר מסמכים מהתקשרויות בין גורמים נאצים, רישומי מחנות, רישומי הובלה, תיקים הנוגעים לעבודות הכפייה, תיעוד מקרי המוות ועוד. מסתבר שבעלות הברית החלו לאסוף את המסמכים עוד לפני סוף המלחמה ובסופו של דבר העבירו אותם לצלב האדום.

במשך שבעים השנים האחרונות היה הארכיון סגור מעין הציבור בטענת הגנה על פרטיות, אולם דרישותיהם של הניצולים ובני משפחות הנספים לפתוח אותו, אילצה את המדינות המפעילות אותו לשנות את ההחלטה.

הניצולים מעיינים במסמכים

חוקרים שביקרו בארכיון מספרים כי מדובר בתיעוד נאצי קפדני של הוצאות להורג, טרנספורטים, רכוש שנגזל, צעדות מוות, מכתבי הגסטאפו למפקדי המחנות, ועוד שורה ארוכה של מסמכים הנוגעים למשלוח יהודים למחנות ההשמדה.

רשת סי.בי.אס האמריקנית היתה הראשונה שהורשתה להכניס מצלמת וידיאו ולתעד את הנעשה בתוככי הארכיון. הרשת אף הגדילה לעשות והפגישה שלושה קשישים, שבילדותם חתמו על מסמכים שהנאצים ביקשו מהם לחתום, וכעת, הציגו בפניהם את המכתבים המצהיבים. אחד משלושת 'הילדים' שהופגשו ע"י הסי.בי.אס עם מסמכי התקופה היה מיקי שוורץ, יהודי המתגורר כיום בסן דייגו. בן 14 היה בשעה כיצד הנאצים מובילים את הוריו לתאי הגזים בבוכנוולד. אותו העבירו הנאצים מבוכנוולד למחנה דורה, על מנת לשמש ככח אדם זול במפעל לייצור נשק דמי. גם המפעל הזה היה רק הסוואה ונועד להטעות את ארצות הברית. מתוך מחנה שלם, רק שניים זכו שמעל שמם יימתח "קו החיים", כינוי לאותו קו מחיקה ישר ודק שהעבירו הנאצים בסרגל, ליד שמות אסירי המחנה שלא הובלו לטבח.

צוות הבי. בי.סי הפגיש בין שוורץ לבין המסמכים המצביעים על כך שרק קו דק אחד הפריד בין חייו לבין שליחתו לגיא ההריגה. שוורץ הביט במסמכים הישנים והחל לרעוד. "אני פוחד עכשיו שוב", אמר. "זה מזכיר לי את הרגעים ההם. לא הבנתי כילד מדוע רצו להרוג אותי".

גם וולטר פיידן, תושב ניו-יורק שבהיותו במחנה היה אז בן 13, חתם על מסמך שמאפשר לו ללכת לעבוד במקום ללכת לתאי הגזים. גם הוא הובא אל הארכיון ונפגש עם המסמכים עליהם חתם, שבסופו של דבר הצילו את חייו. כשהמראיין שאל אותו 'מי היה הילד שחתם על המסך ההוא?', פיידן החל לנשוך את שפתיו ודמעות עלו בעיניו. "זה היה הילד שהצליח להישאר בחיים, אבל עכשיו לא יכול לעמוד בהתרגשות", השיב למראיין. "דבר אחד שלא עשינו במחנה, היה לאפשר לעצמנו להישבר בנוכחות הקאפו ואנשי הגסטאפו. לא נתנו להם את התענוג הזה, לראות אותנו נשברים. היינו נושכים את השפה התחתונה, ככה, ואז נושמים עמוק, גם זה עזר".

גם יעקב (ג'ק) רוזנטל, הוזמן להיפגש עם המסמכים עליהם חתם בהיותו נער בבוכנוולד. בהגיעו למחנה הוא הופרד מאמו ומששת אחיו ואחיותיו. כבר ברכבת, הבחין בשמים האדומים ובעשן המיתמר ועולה מארובות הכבשנים. עד היום, כך סיפר, שב ועולה באפו הריח הנורא ההוא שקידם אותו בבואו למחנה. ריח המוות שרודף אותו עד עצם היום הזה. כמה ימים לאחר מכן, גם משפחתו הובלה אל הכבשנים. על הטופס שבו מצוין שמו מופיע המספר הסידורי 11832A. רוזנטל מפשיל את שרוולו ומציג את המספר לעיני המצלמה. "אם הייתי מת בבוכנוולד", הוא אומר, "איש לא היה מזיל עלי דמעה, כי לא נותר איש מכל משפחתי. ממשפחה של שמונה נפשות נותרתי רק אני, וגם יתר הקרובים הלכו שם".

"אתה שמח שראית את המסמכים?" – שואל אותו המראיין. "אני שמח בעיקר בגלל אלה שאומרים שהשואה לא היתה, כמו הנשיא הקודם באיראן ועוד אישים. אני מזמין אותו ואת כל המכחישים לבוא ולהציץ במסמכים האלה ולראות מה היה".

"הנאצים רצו להראות שעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר", מסביר מנהל הארכיון לשאלת כתב הבי.בי.סי מדוע תיעדו הנאצים ושמרו את כל הכרטסת הזאת, אם ממילא התכוונו לחסל את אלה שנמצאים ברשימות.

"מתנת יום הולדת" להיטלר

הארכיון עצום המימדים, משתרע בסך הכללי על פני כמאה קילומטר של מדפים המכילים קלסרים ואלבומים. בדיוק כמו לפני 70 שנה, המסמכים הנמצאים בו מסודרים בדייקנות ייקית. לא רק מסמכים ואלבומי תמונות מסודרים בדייקנות על פני המדפים. גם חפצי ערך ותכשיטי הקורבנות שנלקחו מהם לפני כניסתם לתאי הגזים, כמו גם רשימות המובלים למחנות, רשימות שינדלר, ניירות עמוסי חותמות הגסטאפו, פתקים המורים על העברת ילדים, נשים וטף אל המחנות.

בכתב יד מסודר, בשורות צפופות וישרות ובסדר מובהק כיאה לדייקנות הגרמנית, מופיעים שמותיהם של המוצאים להורג. הכל מתועד. כל שתי דקות מוצא אסיר אחד להורג בירי. על אחד המסמכים המכיל רשימה של אסירים יהודיים שהוצאו להורג, מופיע גם התאריך 20 באפריל 1942. היה זה יום הולדתו ה-53 של היטלר, ו-53 היהודים שהוצאו להורג בין השעות 11:20 ל-12:54 היו מתנת יום ההולדת של מפקד המחנה לרודן הנאצי.

לא רק שמות ההורים, גילם ומוצאם מופיעים במסמכי הזוועה. הנאצים אף טרחו לציין ליד שמו של כל אחד מהנרצחים גם את סיבת המוות: "נורו בהוראת משרד הביטחון של הרייך". מעניין לציין שבספר המתים של "אושוויץ", כאשר מביטים בתעודת הפטירה של מ. שלוסר, מנעולן יהודי שמת ב-11 בפברואר 1943, מופיע ליד שמו גם סיבת המוות: תשישות. ועכשיו תחשבו לבד, מה מביא צעיר בן 22 להגיע למצב של תשישות.

בין המסמכים, מצאו החוקרים גם את המסמך המורה על העברתה של פרנק אנליס מרי, הידועה בשם אנה פרנק, מאמסטרדם למחנה ברגן בלזן. בין היתר נחשפו לראשונה מסמכים המתעדים את צעדות המוות, וכן מכתב של מפקד הגסטאפו, היינריך הימלר, למפקדי מחנה דכאו שבו הוא מורה להוציא להורג את כל האסירים כדי שאיש מהם לא ייפול חי בידי כוחות הברית.

בין העדויות המצמררות נמצאה גם זו של אסיר שהיה חלק ממצעדי המוות ולפיה הנאצים השליכו חולים רבים לצידי הדרכים והוציאו אותם להורג בירייה או במכות של קתות הרובים. כתב "הארץ" באירופה, היטיב לתאר במסה שכתב, את שנגלה לעיניו בביקורו בארכיון. "באד ארולסן, גרמניה. 20 ימים של רצח שיטתי של אסירי מחנה מיידאנק מרוכזים בקלסר עבה, על מדף בארכיון העצום של מסמכי המשטר הנאצי בעיר זו, שבמרכז גרמניה. בקלסר מאות דפים, שבכל אחד מהם טבלה משורטטת: שם, תאריך לידה, מקום מגורים ותאריך מוות. עשרות שמות כתובים בכל עמוד בכתב יד מסודר. הדיו היטשטשה עם השנים, אך השמות היהודיים קופצים מהדף. רשימות על גבי רשימות של עיירות וערים בפולין, צ'כוסלובקיה וגרמניה, מגוון תאריכים ושנות לידה. בעמודה האחרונה, תאריך המוות, אין גיוון רב: תאריך אחד מתוך 20 ימים בספטמבר 1942. כותרת הקלסר: "לובלין-מיידאנק, רשימת קרמטוריום, 8.9.1942-28.9.1942.

"הרשימה חולצה, ככל הנראה, ממחנה הריכוז מיידאנק לאחר שחרורו על ידי הרוסים. במדפים מסביב לקלסר זה, בבניין 'שירות האיתור הבינלאומי', מונחים אלפי קלסרים נוספים – ספרי המתים המקוריים של מחנות הריכוז בוכנוולד ומטהאוזן, דו"חות ספירות הכינים שנערכו לאסירים בגרוסרוזן, רשימות טרנספורטים של הגסטאפו מהולנד שנתפסו במטות הארגון לאחר כיבוש גרמניה; הוראות שהתקבלו ממפקדות האס-אס במלחמת העולם השנייה. כל המסמכים מסודרים ומקוטלגים לפי שמות הקורבנות והניצולים, משקפים בסדר המופתי שלהם את הביורוקרטיה היעילה של הנאצים".

מעבר לדייקנות הגרמנית ולאוצר העצום הטמון בתוך מיליוני המסמכים, סבור מנהל הארכיון ריטו מייסטר כי "ככל הנראה, לא מסתתרים כאן גילויים היסטוריים חדשים לגבי השואה, אבל יש כאן שפע גילויי היסטוריה פרטית, שמחכים למשפחות הקורבנות והניצולים. אנחנו רוצים להיות מרכז, אליו יבואו משפחות כדי לענות על שאלות שמטרידות אותן".

"אין ספק שלחברה האנושית יש צורך חזק בסדר שמתבטא ברישום ההיסטוריה", מעניק מייסטר את הפרשנות שלו לאוצר העצום עליו הוא אחראי. "מה שבשבילי הוא בלתי ניתן לתפישה, זה כיצד התכונה האנושית הזאת נוצלה באופן כל כך מחריד כדי להשמיד בני אדם. הרישום האובססיבי של הנאצים היה מעין דרך נוראה להעמיד פנים שמשהו רגיל לחלוטין קורה – אך כמובן שהמציאות היתה הפוכה לחלוטין".

העדות של החייל הרוסי

ארתור מקס, כתב ה"הראלד טריביון" מתאר, כיצד בביקורו במקום, נשלף תיק אקראי ובו עדות של צעיר רוסי בן 21 שישב מול פקיד ממשרד הפרקליטות הצבאית בארה"ב ותיאר את המשרפות באושוויץ, שם היה שבוי כמה שבועות קודם לכן. היה זה לקראת סיומה של המלחמה, ב-1945, אולם כשהעולם ידע מעט מאד על הנעשה באושוויץ. "ראיתי במו עיניי אלפי יהודים מומתים בגז מדי יום, ומושלכים בהמוניהם לתוך בורות שבהם נשרפו", תיאר החייל הרוסי. "ראיתי ילדים קטנים נרצחים במכות מקל ומושלכים לתוך האש. דם זרם בתעלות הביוב, והיהודים הושלכו פנימה ומתו בהן. רבים אחרים הורדו מהמשאיות ונדחפו לתוך הלהבות".

עדות זו היא פסיק אחד בתוך מיליוני המסמכים המתעדים את מכונת ההשמדה הנאצית של היטלר. כשהארכיון ייפתח לעיונם של חוקרים מכל העולם, אנו עשויים לקבל תמונה רחבה יותר של הזוועה שהתרחשה על אדמת אירופה. אפילו מספרם של מחנות הריכוז, הגטאות ומחנות הכפייה עשוי לקבל אומדן קרוב יותר למציאות.

תחילה חשבו שמדובר ב-7000 מחנות שהוקמו בכל רחבי שלטון הרייך השלישי. כעת, עם חשיפת תוכן הארכיון לחוקרים, ההערכה היא כי מהר מאד יתגלה כי מדובר בלמעלה מ-20 אלף מחנות שהוקמו באירופה, כולל במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. כעת, החשש הוא שפתיחת הארכיון תארך זמן רב.

"קורבנות הפשעים האלה חוששים יותר מכל, שכאשר הם יילכו לעולמם – וזה דבר שקורה מהר מאוד היום – איש לא יזכור את שמות בני המשפחה שאיבדו", אומר פול שפירו, ממוזיאון השואה בוושינגטון.

השארת תגובה